משיחות אחרון של פסח ה'תשמ"ח — — ע"ד ההנהגה ביום הולדת

א. מהענינים העיקריים דחג הפסח — הולדת עם ישראל^א, כלשון הכתוב^ב „לקחת לו גוי מקרב גוי", כמבואר בארוכה ובפרטיות בנבואת יחזקאל: „ומולדתיך ביום הולדת אותך"^ג, „כשבחרתי בך במצרים . . דימה הדבר ללידה (ובהמשך לזה) הזכיר כאן תיקוני הולד"^ד, וממשיך בכתוב^ה „ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך גו' רבבה כצמח השדה נתתיך גו'", כפי שאומרים בנוסח ה"הגדה" בליל הפסח מידי שנה בשנה.

ועפ"ז יש לומר, שענינו דאחרון של פסח — יום השמיני ללידת עם ישראל — הוא ע"ד ובדוגמת ברית מילה ביום השמיני ללידה, שאז נעשה „תחלת כניסת נפש זו הקדושה"^ו, ודוגמתו בנוגע ללידת כלל ישראל — „ואבוא בברית אותך . . ותהיי לי"^ז.

ויש לקשר זה עם הידוע שאחרון של פסח קשור עם הגאולה העתידה (כמשנת"ל בארוכה^ח) — כי, ענין המילה כולל גם „ומלתם את ערלת לבבכם"^ט, ולא רק הסרת הערלה הגסה (שנעשה ע"י עבודת האדם בזמן הזה, „ומלתם . . אתם בעצמכם"), אלא גם הסרת הקליפה הדקה (פריעה), ש"זהו דבר הקשה על האדם, וע"ז נאמר בביאת המשיח ומל^י ה' אלקיך את לבבך" (כמבואר באגה"ק^יא), ועד לתכלית השלימות — „והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר"^יב.

ב. וע"פ הידוע שהמציאות דכללות ישראל משתקפת גם במציאותו של כל איש פרטי מישראל^יג — מובן, שיש קשר ושייכות בין „יום הולדת אותך" דכללות ישראל (בחג הפסח) ליום הולדת דכל איש פרטי מישראל.

ולכן, בעמדנו בסיום וחותם דחג הפסח, „יום הולדת" עם ישראל — יש לעורר עוה"פ^יד אודות סדר ההנהגה ביום הולדת דכאו"א מישראל, אנשים נשים וטף, לנצל את יום ההולדת לחיזוק והוספה בכל עניני יהדות, תורה ומצוותי', החל מג' הקוין־עמודים דתורה399תפלה וצדקה^טו, להוסיף בהם ביום ההולדת עצמו, ולקבל החלטות טובות להמשיך ולהוסיף עוד יותר במשך השנה כולה.

ועוד וג"ז עיקר — לערוך התוועדות של שמחה (של מצוה) ביום ההולדת (עם בני ביתו, חבריו וידידיו כו'), שעי"ז יתוסף יותר בקבלת החלטות טובות וקיומן במעשה בפועל, הן מצד ההתוועדות דכמה מישראל, כידוע^טז ש"ההסכם אשר עושים שנים או רבים יש לזה חיזוק הרבה יותר מההסכם שעושה בפ"ע", והן מצד השמחה שמוסיפה זירוז מרץ וחיות (עד לאופן דפריצת גדר^יז) בכל הענינים.

ג. ויש להוסיף עוד ענין עיקרי בזה — שביום הולדת יש מקום לענין של שמחה, שבח והודי' להשי"ת, על הלידה:

לידה — הו"ע של שמחה, לכל לראש — שמחת ההורים שנולד להם בן או בת, ועד שיש חיוב על האב והאם לברך על שמחה זו^יח, וגם שמחה אצל כלל ישראל, שניתוסף עוד יהודי לכלל ישראל^יט.

ופשיטא, שזהו"ע של שמחה להנולד עצמו — לא רק שמחה על דבר פרטי (כ"כל שמחת לבב הבאה לאדם מטובת עולם הזה (ש)חייב לברך עלי'"^כ), כי אם, שמחה על עצם מציאותו.

ולהעיר, שיש מקום לסברא וקס"ד שמכיון שביציאתו לאויר העולם אין בו דעת להרגיש השמחה, ועאכו"כ להודות ולברך עלי', היו צריכים לקבוע חיוב של שבח והודי' על השמחה דהלידה (לא רק על אביו ואמו, אלא גם) על האדם עצמו^כא — ביום הולדתו הי"ד^כב, לאחרי שנשלמו י"ג שנה, ונתחייב במצוות^כג.

ועד"ז ביום ההולדת בכל שנה ושנה^כד — שמצד הזכרון על ענין הלידה, יש מקום לחיוב שבח והודי' להשי"ת^כה.

400ויש להביא דוגמא לדבר בהלכה — „יחיד שנעשה לו נס באיזה מקום . . חייב הוא עצמו, כשרואה אותו מקום לאחר שלושים יום, לברך ברוך . . שעשה לי נס במקום הזה . . ואם חוזר ורואה מקום זה לאחר ל' יום מראי' הראשונה חוזר ומברך, וכן לעולם"^כו, ודוגמתו בזמן^כז — כאשר מגיע אותו זמן שבו נולד, זמן שמזכיר המאורע דהלידה (כמו שהמקום מזכיר המאורע שאירע במקום זה) — יום ההולדת.

ובכל אופן, גם את"ל שאין חיוב דאמירת ברכה כו', פשוט, שאין זה שולל, ח"ו, נתינת שבח והודי' להשי"ת, ומתוך שמחה, בבוא יום הולדתו בכל שנה ושנה, כשזוכר ומתבונן בחסדי ה' עמו ביחס לכללות מציאותו^כח, החל מעצם לידתו^כט.

ולהעיר, שמצינו במדרש^ל ש"רוב בני אדם מחבבים יום שהוא תשלום שנתן, שהוא כנגד אותו היום שנולד, ושמחין בו ועושים בו משתה"^לא.

ד. ויש להוסיף, שביום ההולדת בכל שנה ושנה (לא רק נזכרים על המאורע דהלידה, אלא יתירה מזה — שבו ביום) חוזר ונשנה^לב (מעין ודוגמת) ענין הלידה^לג. והמקור לזה — בדברי הירושלמי:

בענין מלחמת עמלק („והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו'"^לד) — איתא בירושלמי^לה: „מה הי' עושה (עמלק), הי' מעמיד (למלחמה עם ישראל) בני אדם ביום גינוסיא שלו (שהי' אותו היום יום לידתו), לומר, לא במהרה אדם נופל ביום גינוסיא שלו (ביום מולדתו, שאז, המזל השולט ביום ההוא עוזר לו), מה עשה משה עירבב את המזלות (שלא ישלוט ביום ההוא המזל שנולד בו ויפול), הה"ד^לו שמש ירח עמד זבולה".

401וההסברה בזה — ע"פ האמור שביום ההולדת חוזר ונשנה ענין הלידה, חידוש המשכת החיות כו', ולכן, כשם שבלידתו קיבל חיותו ע"י המזל שנולד בו, הרי, גם ביום הולדתו בכל שנה ושנה חוזר ונשנה המשכת חיותו ממזל זה, ובאופן שמזל זה (שנולד בו) עוזר לו, עד לעזר באופן של התגברות, כלשון הכתוב^לד „וגבר", מזלו גובר.

ולהעיר, שהמדובר כאן אודות התגברות ה"מזל" ביום ההולדת מידי שנה בשנה, הוא — לא בנוגע לי"ב המזלות די"ב חדשים, טלה שור וכו' (שהרי, המזל מי"ב המזלות שנולד בו אינו משמש ביום ההולדת בכל שנה ושנה, כפשוט^לז), כי אם, בנוגע לז' המזלות הקשורים עם ז' כוכבי לכת (חנכ"ל שצ"ם) המשמשין כל אחד בשעה שלו, כדאיתא במסכת שבת^לח „מזל שעה^לט גורם, האי מאן דבחמה וכו'"^מ, שז' מזלות אלו משמשים כל כ"ד שעות המעת־לעת, היינו, שבכל יום ויום משמשים כל שבעת המזלות (כל מזל בשעה אחת) ג' פעמים (ויותר^מא), אלא, שביום ההולדת של האדם, המזל שנולד בו (מזל שעה, שמשמש (לפחות) ג"פ במשך היום, בכל יום^מב) הוא באופן של שליטה והתגברות (ביחס להאדם שנולד ביום זה) גם על שאר המזלות המשמשים ביום זה^מג לעזור לו כו'^מד.

ועפ"ז, ענין השמחה ונתינת שבח והודי' כו' ביום ההולדת דכאו"א מישראל, הוא — לא רק ביחס למאורע דהלידה בפעם הראשונה (שנזכר ביום זה), אלא גם ביחס לענין הלידה כפי שנעשה ביום זה ממש, שחוזר ונשנה המשכת חיותו ע"י מזל זה^מה (ובאופן402שהמזל שנולד בו עוזר לו, עד לעזר באופן של התגברות — „וגבר ישראל"), המשכת חיות חדש על כל השנה כולה^מו.

ה. לכאורה, יש מקום לשאלה על השמחה שביום ההולדת:

התכלית והמטרה דלידת האדם, היא — כלשון חז"ל^מז „אני נבראתי לשמש את קוני", היינו, שיחנכוהו לתורה ומצוות, עד שיהי' בן י"ג שנה ויום אחד, שאז יקיים תורה ומצוות בתור „מצווה ועושה"^מח, במשך כל ימי חייו.

ומכיון שאין אדם יודע מה יהי' בסופו, ואמרו חז"ל^מט „אל תאמין בעצמך כו'" — מה מקום לשמחה על הולדתו כשאינו יודע אם ישלים תכלית ומטרת בריאתו, לשמש את קונו?!

וכדרשת חז"ל^נ על הפסוק^נא „טוב . . יום המות מיום הוולדו", „נולד אדם הכל שמחין מת הכל בוכין, ואינו כן, אלא נולד אדם ואין שמחין לו, שאין יודעין באיזה פרק ומעשים יעמוד, אם צדיק אם רשע אם טוב ואם רע, ומה הם צריכין לשמוח, שנפטר בשם טוב ויצא מן העולם בשלום".

ולא עוד, אלא, ש"נימנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא"^נב, כי, „בתחלת לידתו (ש)אין ידוע מה יהא בסופו"^נג, ורק „כשהוא צדיק, אשריו ואשרי הדור שהוא בתוכו"^לד.

ועפ"ז יומתק שהעילוי דיום הולדת, שמחה וכיו"ב, נזכר במדרשי חז"ל רק אצל צדיקים^נה, ולאחרי שנתברר שהיו צדיקים^נו, ולא מיד בעת הלידה^נז.

ו. אמנם, כד דייקת שפיר — אין403לומר שטעם הנ"ל שולל ענין של שמחה ביום הולדת, כי:

איתא בזהר^נח שביום הבר מצוה של רבי אלעזר, עשה רשב"י שמחה גדולה, כמו ביום החופה, ולכאורה, ע"פ סברא הנ"ל שאין לשמוח ביום ההולדת מכיון שלא ידוע מה יהא בסופו — בודאי שאין לשמוח גם (ובמכ"ש וק"ו) ביום הבר מצוה, שאז מתחייב בכל המצוות, וגם נעשה בר עונשין^נט?!

ואין לומר שהשמחה דבר מצוה הו"ע השייך רק לרשב"י, שמכיון שאמר „ראיתי בני עלי' והן מועטין כו' אם שנים הם אני ואלעזר בני"^ס, היינו, שהי' ברור אצלו, באופן של ראי' („ראיתי כו'"), גודל צדקתו של ר"א בנו, עד כדי כך, שאם שנים הם בודאי שר"א בנו אחד מהם, מסתבר לומר שגם ביום הבר מצוה ראה כבר שר"א בנו יהי' צדיק^סא — שהרי, ענין זה הובא במג"א^סב בנוגע לכאו"א מישראל^סג, ש"מצוה על האדם לעשות סעודה ביום שנעשה בו בר מצוה כיום שנכנס לחופה"^סד.

ועכצ"ל, שהשמחה ביום הבר מצוה היא — על יסוד הכלל בהלכה שכל ישראל בחזקת כשרות^סה, היינו, שבודאי יקיים כל דיני התורה ומצוותי' [ובלשון הרמב"ם^סו „מאחר שהוא מישראל . . רוצה לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות", עד לדרגת ה"בינוני"^סז, ש"לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם"^סח, אשר, „מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחרי' כל אדם ימשוך"^סט], ולכן שמח ביום שזכה^ע לחיוב במצוות^עא.

404ומזה מובן גם בנוגע להשמחה ביום ההולדת^בי — היום שבו ירדה נשמתו לעולם כדי שיוכל לשמש את קונו ע"י קיום התומ"צ, ומצד חזקת כשרות בודאי יתנהג כן בפועל ממש, ובפרט כשהשמחה היא ביחד עם הוספה בתומ"צ, וקבלת החלטות טובות כו', היינו, שהחזקת כשרות באה לידי פועל ממש בהשמחה שביום ההולדת גופא.

ז. ע"פ האמור לעיל ניתוסף עוד טעם לעריכת התוועדות של שמחה ביום הולדת דכאו"א מישראל, אנשים נשים וטף — שמחה שיש בה שבח והודי' להשי"ת על עצם לידתו וכללות מציאותו.

ויש להוסיף עוד ענין בנוגע לאנשים ונשים לאחרי בר מצוה ובת מצוה — שהשמחה דיום הולדת היא לא רק על עצם הלידה אלא גם על שביום זה זכה להיות מצווה ועושה^עג, אשר, גם ענין זה חוזר ונשנה בכל שנה ושנה, „הימים האלה נזכרים ונעשים"^עד.

בסגנון אחר: השמחה דיום הולדת היא (א) על הולדת גשמית — יום הלידה, (ב) ועל הולדת רוחנית — יום הבר מצוה^עה, „גמר ועיקר כניסת נפש הקדושה באדם . . בי"ג שנה ויום א' לזכר וי"ב לנקבה, שלכן נתחייבו אז במצוות מן התורה"^ו.

ובפרט כשעריכת התוועדות של שמחה ביום ההולדת קשורה עם שמחה של תורה ושמחה של מצוה, ע"י ההוספה בתורה תפלה וצדקה, וקבלת החלטות טובות כו' (כנ"ל ס"ב) — שמנצלים יום ההולדת (שמזלו גובר^עו) להוסיף בתכלית ומטרת בריאתו, לשמש את קונו.

405ח. ויה"ר שההצעה האמורה — לחגוג את יום ההולדת דכאו"א מישראל ע"י הוספה בעניני תומ"צ מתוך התוועדות של שמחה — תתקבל אצל כל בנ"י,

אשר, גם אם עד עתה לא הי' הדבר נהוג ומפורסם כו', הרי זה כבכו"כ עניני תומ"צ שנתגלו בזמנים מיוחדים, ובפרט ענינים שמדברי סופרים ומנהגי ישראל כו' שנתגלו ע"י תלמיד ותיק וכו', וריבוי „עשרה מישראל" שכבר נוהגים בן כו"כ שנים בפועל — בודאי עדיף מתלמיד ותיק אחד, ובנדו"ד ועיקר — שכבר נתקבל ע"י כו"כ מישראל ומספרם הולך וגדל,

ובפרט בימינו אלו, אשר, מכיון ש"החושך יכסה ארץ גו'"^עז, חושך כפול ומכופל דעקבות משיחא^עח, יש להוסיף ולהרבות יותר באור, ע"י הוספה בעניני טוב וקדושה, כולל גם — עניני הרשות, כ"יום הולדת", לנצלו באופן ד"בכל דרכיך (דרכים שלך) דעהו"^עט, שעל ידו יתוסף עוד יותר בתומ"צ^פ, כפי שכבר ניסו וראו את התוצאה בפועל ממש.

והעיקר — שהפעולה בעניני יום הולדת דכל איש פרטי בישראל, תמהר ותזרז עוד יותר את שלימות הלידה דכללות ישראל, כידוע^פא שהגלות נמשל לעיבור והגאולה ללידה, „כימי^פב צאתך מארץ מצרים (ויתירה מזה) אראנו נפלאות"^פג.

וזוכים לקיום היעוד^פד „ולציון יאמר איש ואיש יולד בה", „זה הי' ממשפחת הנולדים בציון"^פה, „זה יולד שם"^פו, שרואים בגלוי — מראה באצבעו ואומר זה^פז — שכאו"א מישראל הוא „ממשפחת הנולדים בציון" (ירושלים), מכיון שניכר עליו בגלוי הענין ד"ירושלים", שלימות היראה^פח, ועד להמשך וסיום המזמור „ושרים כחוללים כל מעיני בך"^פט, שלימות השמחה^צ, ע"ד מ"ש לעתיד לבוא „נגילה ונשמחה בך"^צא, במהרה בימינו ממש.