Sefer HaSichos (the Rebbe)
משיחות ש"פ אחו"ק, י"ג אייר ה'תשמ"ח
428משיחות ש"פ אחו"ק, י"ג אייר ה'תשמ"ח
א. ידועא פתגם רבינו הזקן ש"צריכים לחיות עם הזמן" — „לחיות" עם חלק התורה השייך במיוחד לזמן זה, פרשת השבוע, כלומר, נוסף לכך שצריכים „לחיות" עם ההוראות שמצד הזמן עצמוב, צריכים „לחיות" גם עם פרשת השבוע, ללמוד ממנה הוראות בחיי האדם, כלשון הכתובג „והחיד יתן אל לבו".
ובשבוע זה שקורין שתי פרשיות כפי שהן מחוברות — אחרי קדושים — צ"ל (גם) לימוד והוראה משתיהן, הוראה בתוכן אחד, בהתאם לחיבור שתי הפרשיות לפרשה אחת (בשבת אחת, וז' קרואים בלבד).
ולכל לראש — יש להתעכב על לימוד והוראה מהתחלת הפרשה (הן התחלת פ' אחרי והן התחלת פ' קדושיםה), כולל גם הביאור בפירוש רש"י, „פשוטו של מקרא"ו, לימוד השייך לכאו"א מישראל, מ"בן חמש למקרא"ז, עד לגדולים בשנים ובידיעת התורה, שגם הם צריכים ללמוד חומש עם פירוש רש"יח, החל מדרך הפשט, ועד ל"ענינים מופלאים"ט ו"יינה של תורה"י, כדלקמן.
ב. התחלת פ' אחרי — „וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן גו' דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש גו'".
וצריך להבין:
מהו הלימוד וההוראה בעבודתו של כאו"א מישראל מהציווי (לאהרן) בקשר ובשייכות לכניסה אל הקודש (ש"אל429יבוא בכל עת אל הקודש וגו'") — הרי זה ענין השייך לכהן גדול בלבד, ולא לכהנים סתם, ועאכו"כ שאין זה שייך לכל ישראל?!
לכאורה, הי' אפשר לבאר הלימוד וההוראה לכאו"א מישראל — ע"פ פירוש רש"י:
רש"י מעתיק התיבות „וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו'", ומפרש: „מה ת"ל, הי' רבי אלעזר בן עזרי' מושלו, משל לחולה שנכנס אצלו רופא, אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, בא אחר ואמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני, זה זרזו יותר מן הראשון, לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן".
ולכאורה יש לומר שמזה למדים הוראה כללית בנוגע לאופן הזירוז בקיום התומ"צ — שלא מספיק לומר הציווי בלבד, אלא יש להוסיף ולומר גם התוצאה כו', „שלא כו' כדרך כו'", ש"זה זירזו יותר מן הראשון".
ג. אמנם, כד דייקת שפיר, אין לפרש ההוראה באופן האמור, כי, נוסף לכך שהוראה זו (מאופן הזירוז) אינה שייכת כ"כ לתוכן הציווי („אל יבוא גו'"), הרי, גם פרטי המשל (באופן הזירוז גופא) מתאימים רק לתוכן הכתוב, ואינם מתאימים להוראה ע"ד הזירוז בנוגע לקיום התומ"צ:
האזהרה במשל „שלא תמות כדרך שמת פלוני", היא — בהתאם לתוכן הענין ד"אחרי מות שני בני אהרן", שלכן, „ואל יבוא גו'", „שלא ימות כדרך שמתו בניו"יא.
וה"משל לחולה שנכנס אצלו רופא", „חולה" דייקא, הוא — בהתאם למצבם של אהרן ובניו (וכן כללות עם ישראל) בגלל המאורע דמיתת נדב ואביהוא, דוגמת „חולה", עד כדי כך, שהי' צורך בציווי מיוחד לאהרן ובניו „ראשיכם אל תפרעו וגו'"יב, „אל תערבבו שמחתו של מקום"יג (ובנוגע לכל ישראל — מפורש בקראיב „ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה'"יד).
אבל, בנוגע להוראה ע"ד הזירוז בקיום התומ"צ — הרי:
א) אין שייכות למשל „לחולה שנכנס אצלו רופא" — כי, ציוויי התורה ניתנו לכל לראש ל"אדם ישר"טו, אדם בריא, בנפשו בדעותיו וכו'טז (שלא יבוא מלכתחילה לידי חולי), ש(גם אצלו) צ"ל הזירוז עי"ז שאומרים לו „שלא כו' כדרך כו'", אבל אין זה באופן ד"חולה שנכנס אצלו רופא", כי אינו חולה, ואינו זקוק לרופא, כי אם, תוספת זירוז בשמירת בריאות הנפשיז.
430ב) ואין צורך בהדגשה „שלא תמות כדרך שמת פלוני" — כי, הזירוז ע"י הזכרת העונש שייך גם בענינים שאין בהם עונש הכי חמור, העדר החיים, רחמנא ליצלן, אלא גם בענינים שענשם קל, הכי קל.
ג) יתירה מזה — לא זו בלבד שאין שייכות לפרטי המשל הנ"ל („חולה שנכנס אצלו רופא", „שלא תמות כדרך שמת פלוני"), אלא אדרבה — יש להמנע מלהזכירםיח משום „אל יפתח אדם פיו כו'"יט?!
ד. ויובן בהקדם שאלה בהכתוב עצמו:
הן אמת שרש"י צריך להביא משל מענין של מיתה („שלא תמות כדרך שמת פלוני") מכיון שבכתוב נאמר „אחרי מות שני בני אהרן" — אבל, עדיין אין זה מתרץ השאלה בהכתוב עצמו: מכיון שמדובר אודות ציווי לאהרן — בודאי יקיים הציוויכ גם ללא אזהרה של עונש, ומדוע הוצרך הכתוב להדגיש „אחרי מות שני בני אהרן", אזהרת עונש, ועד לעונש הכי חמור דהעדר החיים, ומאי שנא מכו"כ ציוויים לאהרן (ואפילו לכל ישראל) שלא נאמר בהם אזהרת עונש כלל?!
ויש לומר הביאור בזה — בפנימיות העניניםכא:
מיתת שני בני אהרן היתה „בקרבתם לפני ה' וימותו" — „שנתקרבו לפני אור העליון בחיבת הקודש ובזה מתו . . הגם שהיו מרגישים במיתתם לא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות כו' עד כלות נפשותם מהם"כב, כלומר, שאין זה (רק) ענין של עונש, כי אם, תוצאה מגודל חיבתם והתקרבותם לה' עד כלות הנפש.
וזהו גם הפירוש ד"חולה" — למעליותא — כמ"שכג „כי חולת אהבה אני", היינו, שאהרן ובניו היו במעמד ומצב ד"חולת אהבה", מצד גודל האהבה והתשוקה להקב"ה שלא יוכל לרוות הצמאון כו', עד כדי מצב של חולי, „חולת אהבה"כד.
ומכיון שהיו במעמד ומצב ד"חולת אהבה", לכן, הוצרך להוסיף בהציווי „ואל יבוא בכל עת אל הקודש" „שלא ימות כדרך שמתו בניו" („אחרי מות שני בני אהרן") — (בעיקר) לא בתור אזהרת עונש (עד לעונש הכי חמור), אלא בתור חלק מהציווי, היינו, שגודל האהבה והצמאון להקב"ה („חולת אהבה") לא יביא431אותו למצד של כניסה אל הקודש „בכל עת", שעי"ז יכול וקרוב לבוא למצב ד"בקרבתם לפני ה' וימותו", כלות הנפש, אלא באופן שישאר נשמה בגוף למלא תפקידו ושליחותו בעולם, לעשות לו ית' דירה בתחתונים דוקא.
ה. עפ"ז מתורצת גם השאלה בנוגע ללימוד והוראה מענין זה לכאו"א מישראל:
אהבת ה' — הו"ע השייך לכאו"א מישראלכה, כפי שאומר כאו"א מישראלכו בקריאת שמע (פעמיים בכל יום) „ואהבתכז את ה' אלקיך בכל לבבך גו'"כח. ומובן בפשטות גם לקטן שבקטנים, אשר, להיותו „מאמין בן מאמין" שהקב"ה „זן ומפרנס לכל", גם אביו ואמו, ועל ידם גם אותו — אזי אוהב את הקב"ה שמטיב עמו כו'.
ומכיון שכן, מובן, שאצל כאו"א מישראל יכולה להיות מדת האהבה והצמאון להקב"ה בעילוי אחר עילויכט, עד לדרגא ד"חולתל אהבה"לא, ועד כדי כך, שיהי' צורך לשלול אצלו הענין דכלות הנפש!
ונמצא, שההוראה מהתחלת פ' אחרי ופרש"י היא (בעיקר) — לא בנוגע להדגשת אזהרת עונשין כו'לב, אלא אדרבה — בנוגע לדרגא נעלית בעבודת ה', „חולת אהבה", שלכן, צ"ל אזהרה432מיוחדת „ואל יבוא בכל עת אל הקודש", כי אם, למלא תפקידו ושליחותו בבירור עוה"ז התחתון לעשותו דירה לו ית'.
ו. ובכל הנ"ל ניתוסף הדגשה יתירה בהמשך הקריאה דשבת זו — התחלת פ' קדושים:
„וידבר גו' דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם" — ציווי לכל ישראל שצריכים להיות „קדושים", עד לקדושה נעלית כזו שיש לה ערך ודמיון לקדושתו ית', כמ"ש „כי קדוש אני", היינו, שקדושתו ית' („קדוש אני") היא הטעם וההסברה להציווי על קדושתם של ישראל („קדושים תהיו")לג.
ועד כדי כך, שהציווי על ענין הקדושה („קדושים תהיו") נאמר כהקדמה למן־תורה — „ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"לד.
ומזה מובן גם שבכחו וביכלתו של כאו"א מישראל להגיע לדרגת הקדושה דכהן גדוללה — „ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", „כהנים גדולים"לו — שאז, יש צורך להזהירו ש"אל יבוא בכל עת אל הקודש" (כנ"ל).
ז. ויש להוסיף בזה — ע"פ פירוש רש"י בהתחלת פ' קדושים:
רש"י מעתיק התיבות „דבר אל כל עדת בני ישראל", ומפרש: „מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויין בה".
ולכאורה, דרוש ביאור והסבר:
מהו הענין המיוחד בפרשה זו לגבי שאר פרשיות שיש בהם כו"כ גופי תורה — ובלשון המדרשלז „ג' פרשיות הכתיב לנו משה רבינו בתורה, וכל אחת ואחת מהן יש בה מששים ששיםלח מצוות, ואלו הן, פרשת פסחים ופרשת נזיקין ופרשת קדושים", ואעפ"כ, לא מצינו הדגשה זו („נאמרה כו' בהקהל") בפרשת פסחים ופרשת נזיקין?!
והביאור בזה — בדיוק הלשון „רוב גופי תורה תלויין בה", ולא „כלולין בה" (וכיו"ב):
המעלה המיוחדת של פרשת קדושים (שלכן „נאמרה פרשה זו בהקהל") היא — לא מפני שכוללת ריבוי גופי תורה, היינו, שיש בה ריבוי פרטי דינים (שהרי ענין זה מצינו גם ב"פרשת פסחים ופרשת נזיקין" (וכיו"ב)), אלא — „מפני שרוב גופי תורה תלויין בה"לט, כלומר, ציווי בענין כללי שבו תלויין גופי תורה, כמובן בפשטות שקיומם של גופי תורהמ תלוי בציווי הכללימא „קדושים תהיו כי קדוש אני".
433ח. ומכאן באים להדגשה נוספת בהאמור לעיל (ס"ה) אודות הלימוד וההוראה מהתחלת פ' אחרי — שלא זו בלבד ש(בעיקר) אין כאן הוראה ע"ד הזירוז בקיום התומ"צ ע"י אזהרת עונשין מכיון ש(בעיקר) לא מדובר כאן אודות אזהרת עונשין (כי אם, אודות דרגא נעלית בעבודת ה' (כנ"ל ס"ה)), אלא יתירה מזה, שיש (בהתחלת פ' קדושים) הוראה ברורה שהזירוז בקיום התומ"צ צ"ל ע"י הדגשת הענין החיובי:
„פרשה (שנאמרה בהקהל מפני) שרוב גופי תורה תלויין בה" היא — „קדושים תהיו כי קדוש אני". כלומר, כשמקהילים בנ"י כדי לדבר עמהם אודות „גופי תורה", הרי, התחלת הדיבור בזה צ"ל (לא באזהרת עונשין, אלא) בהדגשת גודל מעלתם של ישראל — „קדושים תהיו כי קדוש אני"מב, שגדלה מעלתם ביותר וביותר עד לעילוי שהוא בדוגמת מעלת קדושתו של הקב"ה!
[ויש להוסיף בדרך אגב — ובאמת, אין זה ענין ש"בדרך אגב", אלא ענין עיקרי ביותר — שכאן רואים גודל הפעולה ד"הקהל" (כפי ש"מרעישים" במשך כל השנה, שנת הקהל), שלכן, „פרשה . . שרוב גופי תורה תלויין בה" „נאמרה בהקהל", כי, המעמד ד"הקהל" מעורר ומביא לשמירת וקיום „גופי תורה", כלשון הכתובמג „הקהל את העם גו' ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת". ומזה מובן עד כמה צריכה להיות ההשתדלות בהפעולה ד"הקהל" (בכל הזמנים כולם, שהרי, ההוספה בעניני התומ"צ זמנה בכל עת ובכל שעהמד, ובפרט) בשנת הקהל — זמן המוכשר ומסוגל ביותר להפעולות ד"הקהל את העם גו' ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת" (להיותה לאחרי שנת השמיטה, שבה הוסיפו עוד יותר בלימוד התורה כו') — לא רק ביום השבתמה או יומי דפגרא, אלא לנצל כל הזדמנות כדי לפעול בהענין ד"הקהל"].
ובאותיות פשוטות:
ידוע בדברי ימי ישראל שהיו שתי שיטות בעבודת ה'מו: (א) להדגיש ביותר את הענין ד"סור מרע", ע"י האזהרה ותיאור העונשין לאחרי מאה ועשרים שנה וכו' וכו', (ב) להדגיש בעיקר את הענין ד"עשה טוב", היוקר והעילוי דלימוד התורה וקיום המצוות, וגודל מעלתו של כאו"א מישראל שניתנה לו הזכות הכי גדולה לקיים תומ"צמז (ובדרך ממילא הי' נפעל (הרבה, או כולו) הענין ד"סור מרע"מח, ללא צורך (כ"כ) באזהרת עונשין).
434ובמשך הדורות נבחנו שתי השיטות וראו את התוצאות בפועל ממש — שהשיטה להדגיש בעיקר את הענין ד"עשה טוב" הצליחה יותר, לא רק באיכות, אלא אפילו בכמות.
ועאכו"כ כשמדובר אודות הפעולה עם הזולת, עד ליהודי שנמצא ב"חוצה" — בודאי שהגישה אליו אינה יכולה להיות מתוך „איומים" ו"הפחדות" אודות עונשין וכיו"ב, שהרי, עי"ז דוחים אותו שלא ירצה לשמוע המשך הדברים כו', אלא, הגישה אליו צריכה להיות מתוך תנועה של אהבה וקירוב דוקא, „אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"מט, „ימין מקרבת"נ, להסביר לו היוקר דכאו"א מישראל, „קדושים תהיו כי קדוש אני", ועד כדי כך, שהקב"ה מבקש ממנו ומתחנן אליו, כביכול, שיקיים תומ"צנא, „אם בחוקותי תלכו"נב, „אין אם אלא לשון תחנונים"נג (כולל גם ההבטחה אודות יעודים גשמייםנד, „בחוקותי תלכו גו' ונתתי גשמיכם בעתם וגו'"נה, וכל הברכות האמורות בפרשהנו), ובפשטות — לתת צדקה, להניח תפילין, וכיו"ב, עד לקיום כל עניני תומ"צ.
וזוהי ההוראה שלומדים מפרשת השבוע, אחרי קדושים — שעיקר העבודה צ"ל בקו ד"עשה טוב", „קדושים תהיו כי קדוש אני", הן בנוגע לעצמו והן בנוגע לפעולה על הזולת („דבר אל כל עדת בני ישראל", „בהקהל"), ועד לשלימות הקדושה, דרגת הקדושה דכה"ג, שעבודתו מאהבה, „חולת אהבה", עד שיש צורך להזהירו ש"אל יבוא בכל עת אל הקודש", שלא תכלה נפשו כו' מגודל אהבתו לה', אלא שיפעל בעולם, לעשות לו ית' דירה בתחתונים.
ט. ויש לקשר זה עם התחלת פרק שלישי דאבות שלומדים בשבת זו — „עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא":
435מכיון שלשון המשנה הוא „דבר קצר (וכולל ענינים רבים)*57) — מדוע מאריך התנא בלשונו לכפול ולשלש את דבריו בג' בבות, ואינו אומר בלשון קצר (וברור), בבבא אחת — „הסתכל מאין באת מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, ואין אתה בא לידי עבירה"?!
וי"ל שג' הבבות הם (גם) ג' ענינים בפ"ע:
א) „הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה: „הסתכל" (ראי' באופן של התבוננות כו') על הבריאה כולה, ותראה, שאין בה אלא „שלשה דברים" — הקב"ה, היהודי (שאליו אומרים „הסתכל כו'"), ותכלית בריאתו — „אני נבראתי לשמש את קוני"נח ע"י עבודתו בעולם. וכשיראה האדם שיש רק „שלשה דברים", ומלבדם אין שום מציאות — אזי „אין אתה בא לידי עבירה".
ב) ובבא הב' — עבודה פרטית ומפורטתנט: „דע מאין באת", „דע" שמציאותך לא נתחדשה כאן (בעוה"ז), אלא „באת" ממקום אחר — „מאין", בחי' אין, שהוא ה"מזל (שורש ומקור הנשמה) לישראל"ס, ומכיון ש"מאין באת" — הרי, התכונות דבחי' ה"אין" (שממנו באת) משפיעות ופועלות בך גם לאחרי הירידה בגוף. „ולאן אתה הולך" — המקום שהנך הולך אליו, עוה"ז, מקום העבודה, הוא — „אן", היינו, דבר ששואלים עליו „מה הוא", מכיון שאין מקום למציאות העולם, „לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו"סא, שמהוה אותו מאין ואפס המוחלט בכל רגע ורגע. „ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" — שידיעה זו מדגישה שבכחו וביכלתו „ליתן דין וחשבון" (למעלה) על עבודתו בעולם, שהרי, „איני מבקש כו' אלא לפי כחן"סב.
ג) ובבא הג' — עבודה בחוצה דה(נפש)אדםנט: „מאין באת מטפה סרוחה", כלומר, כשמציאות הגוף נרגשת — צריך לידע שבא „מטפה סרוחה", קצה ההפכי לגמרי מבחי' ה"אין": „טפה" משא"כ האין־סוף דה"אין"; „סרוחה" — משא"כ מחי' חיים דה"אין". „ולאן אתה הולך למקום עפר כו'" — שכאשר מציאות העולם נרגשת, יש להדגיש שאינו אלא „מקום עפר כו'" („הכל הי' מן העפר"סג), ובמילא, ה"ז „אן", אינו אלא עפרסד. „ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא" — לא הידיעה אודות נתינת הדין וחשבון סתם (היינו — לפני ב"ד וסנהדרין דלמטה, או דלמעלה), אלא (למעלה ושלא בערך כלל לכל הנ"ל) „לפני מלך מלכי המלכים (ויתירה מזה) הקדוש (ומובדלסה, וביחד עם זה) ברוך (מלשון המשכהסה, שנמשך ויורד לקבל ה"דין וחשבון") הוא" (נסתר, מהותו ועצמותו ית' שאינו בגדר גילוי).
ונקודת הענין — שדרך העבודה בקיום התומ"צ (מצד „מילי דחסי־436דותא"סו), היא, שגם כאשר מדובר אודות שלילת ענין של עבירה, ההתבוננות בגדלות הא־ל שצריך ליתן לו דין וחשבון, היא — „מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא", ועד ל"הסתכל . . הוא"סז (התחלת וסיום המשנה), „לאסתכלאסח ביקרא דמלכא"סט.
י. והנה, כל האמור לעיל הוא בהדגשה יתירה בקשר ובשייכות לל"ג בעומר, יום ההילולא דרשב"יע — שמתברך משבת זו:
ידוע מאמרו של רשב"יעא „אנן בחביבוחא תליא מילתא, דכתיבכז ואהבת את ה' אלקיך, וכתיבעב מאהבת ה' אתכם וכתיבעג אהבתי אתכם אמר ה'", היינו, ש(עיקר) העבודה היא בקו האהבה והקירובעד, ועד לתכלית השלימות — „בחד קטירא אתקטרנא . . בי' אחידא בי' להיטא בי' אתדבקת"עה (תוכן ההוראה דפ' אחרי בנוגע לדרגתו של אהרן, „חולת אהבה"), וכן בנוגע לאהבת (והדגשת מעלתם של) ישראל (תוכן ההוראה דפ' קדושיםעו שהתחלת הדיבור לבנ"י הוא במעלתם, „קדושים תהיו כי קדוש אני"), אשר, שני הענינים (אהבת ה' ואהבת ישראל) מודגשים ומבוארים בארוכה ובפרטיות בתורת החסידות — המבארת תורתו של רשב"י, פנימיות התורה, באופן של הבנה והשגה בחב"ד.
זאת ועוד: איתא בגמראעז שרשב"י אמר „יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין", היינו, שאין צורך בענינים של דין (עונשים כו'), ח"ו, מכיון שרשב"י „פוטר את כל העולם כולו מן הדין", כולל גם שמבטל סיבת ה"דין",437ביטול כל הענינים הבלתי־רצויים („חטאינו"), באופן ד"ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים"עח, עד שלא נשאר מהם רושם כללעט.
[ויש לומר, שהענין ד"יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין" שייך (לא רק לרשב"י, אלא — ע"ד המדובר ומבואר בתניא רפמ"ב ש"כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחי' משה רבינו ע"ה" — כן הוא מבחי' רשב"יפ) בכאו"א מישראל:
מובן ופשוט (ואין צורך לבאר בזה כלל) שרשב"י אמר זה לא כדי להתפאר ח"ו. ולכאורה, מכיון שבפועל ממש לא פטר מן הדין (רק „יכול אני"), והראי', שעדיין נמצאים בגלות, מהי כוונתו באמירתו „יכול אני לפטור כו'"?!
ואולי י"ל, שכוונת רשב"י ב"יכול אני כו'" היא (לא רק בנוגע לעצמו, „בני עלי'"עז, אלא) לרמז גם שכאו"א מישראלפא „יכול לפטור את כל העולם כולו מן הדין", כי, גם מי שנמצא בדרגא תחתונה, הרי, ע"י הרהור תשובה נעשה צדיק (גמור)פב, ו"איתאפג בתיקוניםפד שאפי' אם הי' צדיק אחד חוזר בתשובה שלימה בדורו הי' בא משיח"פה, וזוהי כוונת רשב"י במאמר זה — לנחם ולעודד את בנ"י בקושי הגלות (גזירות המלכות כו' — בזמנו של רשב"י, ועאכו"כ בכל אריכות וקושי הגלות עד ימינו אלה), עי"ז שידעו שכאו"א מהם „יכול לפטור את כל העולם כולו מן הדין", עד להבאת הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו (כנ"ל בתיקונים), ואין הדבר תלוי אלא ברצונו].
ויש להוסיף, שהאמור לעיל אודות הדגשת החיוב והזכות כו' אצל רשב"י הוא (לא רק ביחס לישראל, אלא) גם ביחס למציאות העולם — שהרי, תורת החסידות (פנימיות התורה, תורתו של רשב"י) מדגישה את הטוב והזכות שבמציאות העולם — כח הבורא שמהוה מציאות העולם מאין ואפס המוחלט בכל רגע ורגע (כנ"ל ס"ט), דבר הבא לידי ביטוי בעבודה בעולם — שלא זו בלבד ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים"פו, אלא יתירה מזה, „בכל דרכיך דעהו"פז, שבעניני הרשות, דרכים שלך — „דעהו", מכיון שמציאות העולם גופא היא „מאמיתת המצאו" (כלשון הרמב"ם הנ"ל), אלקותפח.
438יא. ההוראה מהאמור לעיל בנוגע למעשה בפועל:
בעמדנו ביום הש"ק פ' אחרי קדושים, שממנו מתברך יום ההילולא דרשב"י בל"ג בעומר — יש לקבל החלטות טובות להוסיף ביתר שאת וביתר עוז
התורה והיהדות
המעיינות (תורתו של רשב"י) חוצה מתוך אהבה וקירוב, „להקהיל" כו"כ מישראל (פעולה הקשורה עם אהבת ישראל ואחדות ישראל) ולומר להם „גופי תורה", וכפי שחדורים ב"נשמתא דאורייתא"פט, וכל זה — בסבר פנים יפות, ומתוך אהבה וקירוב דוקא, כנ"ל בארוכה.
ועאכו"כ שיש לנצל ה"יום־סגולה" דל"ג בעומר, יום שמחתו של רשב"יצ, מתוך „שטורעם" הכי גדול, בתכלית השלימות — שבכל מקום ומקום, בכל קצוי תבל, יקהלו רבים מישראל, אנשים ונשים (בנפרד כמובן), ובמיוחד — ילדי ישראלצא, כדי לעודד ולזרז בכל עניני יהדות, תורה ומצוותי', ע"פ תורתו דרכיו ואורחותיו של רשב"י, החל מהענינים האמורים לעיל — הדגשת החיוב והמעלה הן בנוגע לישראל („קדושים תהיו כי קדוש אני"), והן בנוגע למצאות העולם („בכל דרכיך דעהו"), אשר, בודאי יסבירו תוכן הדברים באופן וסגנון המובן לכאו"א (למגדול ועד קטן) לפי שכלו והבנתו, ע"פ דרכו.
וההחלטות טובות בכהנ"ל — ביום הש"ק זה, כהוראת חז"לצב ש"מפקחיןצג על צרכי ציבור בשבת", ועאכו"כ „צרכי ציבור" בקשר ובשייכות לעניניו של רשב"י, שאמר, „יכול אני לפטור את כל העולם כולו (ציבור הכי גדול) מן הדין", ו"בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזהר . . יפקון בי' מן גלותא ברחמים"צד.
יב. ויה"ר שהפעולה בכל ענינים אלו תהי' באופן ד"אמור גו' ואמרת"צה (כפי שקורין בתפלת מנחה), „להזהיר גדולים עלצו הקטנים"צז, כולל גם „להזהיר" מלשון זוהר ואורצח.
ועוד לפנ"ז — יהי' כבר הענין ד"המשכילים יזהירו כזהר הרקיע"צט,439מכיון ש"בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר בירושלים עיר הזהר (ע"ש המשכילים יזהירו כזהר שאז תהי' ה"הי הרקיעק) יפקון בי' מן גלותא ברחמים" השלימות — — תיכף ומיד ממש,
ובמילא, יהיו כל עניני ל"ג בעומר, יום
שמחתו של רשב"י, יחד עמו („הקיצו
ורננו שוכני עפר"קא), בארצנו הקדושה, הקודש ובבית המקדש, הילולא" (שמחה) בתכלית
Suggest a fixSent for review
Report a problemNo account needed
Embed on another site
About this page
Details
- Volume
- ה'תשמ"ח, חלק ב
- Id
- rh-rxavcyww