Made by a machine and not yet checked by a person - the segments nobody has checked are marked.
33ה ג ד ו ל
א.ידועים דברי השל"ה1), שפרשיות התורה שייכות הן לעניני הזמן בשנה שקוראין אותן. ועפ"ז גם בנדו"ד — פרשת צו — שבכמה וכמה שנים2) קוראין אותה בשבת הגדול, יש קשר ושייכות ביניהם.
ויובן זה בהקדים דברי רבינו הזקן בשלחנו37) בביאור הטעם שהשבת שלפני הפסח נק' שבת הגדול, וזה לשונו;
„שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול לפי שנעשה בו נס גדול, שפסח מצרים הי' מקחו מבעשור לחדש . . ואותו היום שבת הי' . . וכשלקחו ישראל פסחיהם באותו שבת נתקבצו בכורי מצרים אצל ישראל ושאלום למה זה הם עושין כך, אמרו להם זבח פסח הוא לה' שיהרוג בכורי מצרים, הלכו בכוריהם אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש מהם שישלחו את ישראל, ולא רצו, ועשו הבכורות עמהם מלחמה והרגו הרבה מהם, וז"ש) למכה מצרים בבכוריהם, וקבעו נס זה לזכרון לדורות בשבת, וקראוהו שבת הגדול. ולמה לא קבעוהו בעשירי לחדש סתם בין שחל בשבת בין שחל בחול כדרך שנקבעו כל
1) ר"פ וישב. וראה ג"כ זח"ב רו, ב.
2) ראה שו"ע או"ח סי' תכח ס"ד: לעולם קורין צו את אהרן קודם פסח בפשוטה.
3) או"ח ריש סי' תל.
4) תהלים קלו, י. וראה מדרש תהלים שם. רש"י ומצו"ד שם. המועדים, לפי שבעשרה בניסן מתה מרים וקבעו בו תענית כשחל בחול כמ"ש בסי' תק"פ ע"ש".
וצריך להבין:
א) אדה"ז מדייק „שנעשה בו נס גדול"ה — היינו שעפ"ז יומתקו למה „קורין אותו שבת הגדול". אבל דבר זה גופא דורש ביאור; מהו גודלו של34הנס? וגם התועלת שבנס זה לבנ"י לא היתה בזה „גדלות" כלל, שהרי גם לאחרי ש"הרגו הרבה מהם" לא הי' אפשר לישראל (ע"פ טבע) לצאת ממצרים והוזקקו להנס דמכת בכורות וכו', היינו שלא רק שלא היתה בהנס תועלת גדולה לבנ"י, אלא שלכאורה, לא היתה להם בזהז שום תועלתח?
ב) זה שהתענית שנקבעה ביום דמיתת מרים בכוחה לדחות את קביעותו של זכרון הנס ליום השבת [היינו, אף אם נאמר שקביעות יום הזכרון היתה כמו בקביעות דזכר ליציאת מצרים80), בעת שאירע הנס, שבמילא קבעוהו מתחילה בעשירי בניסןט, ואח"כ (לאחרי מיתת מרים וקביעת התענית) דחוהו ליום השבת] — מובן; מצינו שגדול כחן של התעניות הנזכרות במגלת תענית לדחות אפילו איסור התענית בר"חי, שאסור להתענות בו מן ה־35דיןיא, ומכ"ש בנידון דידן (זכרון הנס ד"למכה מצרים בבכוריהם") שאינו אלא „מנהג"יב. [ובפרט שיש לומר (בדוחק עכ"פ) שמאיזה טעם שיהי', הייתה קביעת זכרון הנס לאחרי מיתת מרים וקביעת התענית, ובמילא — נקבע מלכתחילה ליום השבת]יג.
אבל עדיין צריך ביאור (בפנימיות הענינים); מכיון דזכרון הנס מצד עצמו (לולי הענין דמיתת מרים) צריך לקבעו בעשירי לחדש „כדרך שנקבעו כל המועדים", היאך יתכן לשנות *יג אופן קביעות זכרון זה מקביעות כל המועדים, לדחות לגמרי הזכרון מיום זה ולקבעו ביום אחר מפני ענין צדדי (ובפרט שמיתת מרים היתה ל"ט שנה לאחרי הנס)?
ב. והביאור בכל זה;
ניסים רבים נעשו לבנ"י במשך הדורות, אשר בהם וע"י ניצולו מידי שונאיהם, ובלשון ההגדה „שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם"; ובהם כו"כ — שנהרגו כמה משונאיהם (בנס דקי"ס, פורים, חנוכה וכו').
אמנם, גודל הנס ד"שבת הגדול" הי' בזה שהריגתם היתה ע"י בכורי מצרים, וכהדגשת הכתוב „למכה מצרים בבכוריהם". וענין זה, אשר בעת גלות מצריםיד, ופרעה בתקפו עד כ"כ — שאפילו משה רבינו ובעת היותו בחרי אף עליו חלק לו כבוד מלכותטז ופרעה ומצרים מאנו (בכל תוקףי) לשלח את ישראל — בו בזמן בקשו בכורי מצרים (התוקףיז דמצרים) „שישלחו את ישראל", ודרישתם היתה מאבותיהם ומפרעה ובתקיפות כזו עד ש"עשו עמהם מלחמה והרגו הרבה מהם" — הוא „נס גדול" שלא הי' כמוהו בשארי ניסיםיח. הצ־36לת ישראל מידי שונאיהם בנס דקי"ס, פורים וכו', היתה באופן אשר שונאי ישראל נטבעו בים סוף, נהרגו, או ששלטו היהודים בהם, משא"כ הנס ד"למכה מצרים בבכוריהם" הי' באופן שבכורי מצרים עצמם ובהיותם בתקפם (ובתוקף דקליפת מצריםיט) נלחמו „שישלחו את ישראל" — (דוגמת) „אתהפכא חשוכא לנהורא".
ג. ולתוספות ביאור (מה שנס זה נקרא „נס גדול");
ענינו של נס הוא — שינוי הטבע. ומזה מובן, שכשהשינוי הוא לא רק ב"טבע" הנהגת העולם אלא בענין שהוא „טבעי" מצד הנהגה דתורה (ש„טבע" זה הוא תקיף יותר) — הרי זה נס גדול ביותר.
ובנדו"ד — הנס ד"למכה מצרים בבכוריהם"; הסדר שנטבע ונקבע בעבודת הבירורים על ידי התורה הוא, שהניצוצות שבג' קליפות הטמאות א"א לבררם כ"א צריך לדחותם כו'כ — עפ"ז בקשת בכורי מצרים שישלחו את ישראל ומלחמתם עם המצרים עבור זה (אף שהי' לזה מקום בטבע כפשוטו — שיראו לנפשם כו') הוא שינוי בה"טבע" דקדושה, ולכן הוא „נס גדול"כא.
ד. עפ"י הנ"ל יש לומר, שב' המאורעות שאירעו בעשירי בניסן — הנס ד"למכה מצרים בבכוריהם", ומיתת מרים — יש שייכות ביניהם מצד תוכן ענינם;
איתא באגה"קכב בביאור מרז"לכג; „למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה לומר לך מה פרה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת", שכשם שענינם של מי חטאת הוא לטהר טומאת מת „אף שהוא אבי אבות וכו' ולמטה מטה מנוגה", כך מיתת צדיקים „פועל ישועות בקרב הארץ לכפר על עון הדור אף גם על הזדונות שלמטה מנוגה".
ולפי מה שנת"ל (סעיף ב), שהענין ד"למכה מצרים בבכוריהם" הוא שתוקף הקליפה דמצרים בקש ובתוקף (שישלחו את ישראל — היינו) שיעשו37ציווי ה', ה"ז בדוגמת מיתת מרים — „מיתתן של צדיקים" — שענינה ל"אהפכא חשוכא לנהורא", „לכפר אף גם על הזדונות שהן מג' קליפות הטמאות"כב.
ה. עפ"י הנ"ל, יש לבאר גם (פנימיות) הטעם שלא קבעו זכרון הנס ד„למכה מצרים בבכוריהם" ביו"ד ניסן — מפני מיתת מרים;
מבוארכד בנוגע ליו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת שאין תוקעין במדינה משום גזירה דרבה, שמא יעבירנו (להשופר) ד"א ברה"רכה — דלכאורה; „מה ראו חז"ל לעקור מ"ע דשופר כו' משום גזירה דרבה בעלמא, והלא החשש הוא להדיוטים וקלי הדעת, ואיך מנעו המצוה לגמרי מכמה צדיקים גדולים וטובים" — שההסבר בזה (בפנימיות הענינים), דמה שאין תוקעין בר"ה שחל בשבת אין זה דיחוי של (תוקף) מצות תקיעת שופר, אלא שאז אין צורך (כ"כ) בתקיעת שופר, כי ההמשכות שנמשכות ע"י תק"ש נמשכות הן ביום השבת מצ"ע בלא תקיעת שופר.
ועד"ז בנוגע לזכרון הנס ד"למכה מצרים בבכוריהם" ומיתת מרים, שביום מיתת מרים אין צורך (כ"כ) בזכרון הנס. כי הפעולה שנעשית ע"י זכרון (ע"י מנהגי שבת הגדול) הנס דאתהפכא חשוכא לנהורא דלמכה מצרים בבכוריהם, נעשית (בכללותכו) ע"י זכרון (ע"י התענית) דאתהפכא חשוכא לנהורא שע"י מיתת מרים.
ו. עפ"י כהנ"ל תתבאר גם השייכות דפרשת צו לשבת הגדול;
ענין שבעת ימי המילואים — אודותם מסופר בארוכה בפרשתנו, מבואר בלקו"תכז ד"ע"כ נק' ז' ימי המלואים לשון מילוי ושלימות כי הנה לע"ל כשיהי' תכלית השלימות כתיבכח „והי' אור הלבנה (כאור החמה)" שיתמלא פגימת הלבנה . . ומעין זה הי' ג"כ ע"י שהוקם המשכן שעי"ז נעשה עליות המלכות".
והנה ביאור הענין ד"והי' אור הלבנה כאור החמה" מבואר בחסידותכט, דעכשיו מקבלת הלבנה אורה מן השמש, ולע"ל „יהי' לה אור עצמי כמו אור החמה"ל; והיינו, שהלבנה שענינה (עכשיו) „מקבל", תתהפך להיות בחי' אור וגילוי מצד עצמה. ועד"ז בספירות העליונות; ספי' המלכות, שענינה דלית לה מגרמה כלום, תתהפך ותהא אור וגילוי, ובאופן שתאיר38מצד עצמה — אתהפכא לנהוראלא.
כן עד"ז בנוגע לשם כל הפרשה כולה „צו"; אמרז"ללב „אין צו אלא ע"ז" וביחד עם פי' „זירוז מיד ולדורות ואף שיש בו חסרון כיס"לג למלאות רצון ה' ובגימט' א־ל אד'לד — אתהפכא חשוכא לנהורא.
ודוגמת ענין זה בעבודת האדם היא עבודת התשובה38), שע"י מתהפכים ה(חשך של ה)זדונות עצמן לזכיות (אור)ל.
וזהו גם הצד השוה שבין פרשת צו לשבת הגדול; אתהפכא חשוכא לנהורא.
(משיחות שבת הגדול
תשכ"ז, תשכ"ט, תשל"א)
Suggest a fixSent for reviewReport a problemNo account neededEmbed on another site