Behar 2

א. כתוב בפרשתנו^א: „וכי ימוך אחיך גו' גר ותושב וחי עמך, אל תקח מאתו נשך ותרבית גו'". ופירשו חז"ל בגמרא^ב, שמה שנאמר „אל תקח מאתו נשך ותרבית" קאי רק על „אחיך" ולא על „גר ותושב" [שלכן נאמר „אל תקח מאתו" בלשון יחיד, ולא „אל תקח מאתם" בלשון רבים]. ומה שנאמר „גר ותושב" הוא רק לענין „וחי עמך" — „שאתה מצווה להחיותו"^ג, אבל לא לענין „אל תקח מאתו נשך ותרבית".

וכתב הרמב"ם^ד; „העכו"ם וגר תושב לוין מהם ומלוין אותן בריבית . . לאחיך אסור ולשאר העולם מותר. ומצות עשה להשיך לעכו"ם^ה שנאמר*) לנכרי תשיך, מפי השמועה למדו שזו מצות עשה".

והיינו שישנם ג' דינים בהלואה בריבית: ישראל — אסור להלוותו בריבית, גר תושב — מותר להלוותו בריבית, עכו"ם — מצוה לקחת ממנו ריבית.

והנה מה שהתירה התורה לקחת ריבית מעכו"ם (ומגר תושב) — אף ש"אסור לגזול או לגנוב כל שהוא דין תורה בין מישראל בין מנכרי") וגם „אסור (מדאורייתא^ח) לרמות את בני אדם במקח וממכר . . ואחד עכו"ם ואחד ישראל שוים בדבר זה"^ט —

מובן הוא, כי שאני^י ריבית מגזל ואונאה, וכדאי' בגמרא^יא (שגם בישראל לא מצינו למילף האיסור דלקיחת ריבית מאיסורי גזל ואונאה, כי) „מה להנך (גזל ואונאה) שכן שלא מדעת [„אונאה — לא ידעי בי', גזל — על כרחי' שקל"^יב], תאמר בריבית דמדעתי' [נותן לו^יב]",

ומכיון שהריבית שאני מגזל ואונאה, דלקיחת הממון הוא „מדעתי'" דהלוה, לכן אתי שפיר שלא אסרה התורה לקחת ריבית (הקלה מגזל ואונאה)116אלא מ"אחיך" אבל לא מעכו"ם (וגר תושב).

אמנם זה שיש גם „מצות עשה להשיך לעכו"ם", צריך ביאור: אף שהלוה נותן את הריבית מדעתו ומרצונו — אבל הרי התורה קראה בשם „נשך"^יג וסו"ס יש „בכולן (גזל אונאה וריבית) חסרון ממון שמחסר את חבירו"^יד — וא"כ מהו הטעם שנצטווינו לחסר ממונו של העכו"ם ע"י נשך?

ב. ויובן זה בהקדים ביאור פלוגתת הפוסקים אם מועלת מחילה בריבית; דעת הגאונים^יח, שגם אם המלוה כבר גבה את הריבית, אין מחילת הלוה מועלת לפטור את המלוה מלהחזירה ללוה. והטעם לזה: „כל ריבית שבעולם מחילה היא, אבל התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו, לפיכך אין המחילה מועלת בריבית". אבל דעת הרא"ש^יד (וכן נפסקה ההלכה בטור ושו"ע^יא), שאין מחילה מועלת להתיר את לקיחת הריבית מעיקרא (כי כל ריבית שבעולם מחילה היא והתורה אסרה מחילה זו), אבל „אם (כבר) לקח ממנו ריבית וצריך להחזירה לו, מועלת מחילה לפוטרו כמו בכל גזל"^יח.

והנה טעמם של הגאונים שאין מחילה מועלת כלל בריבית גם לאחרי שנתנה הלוה מדעתי' להמלוה

[אף שחידוש זה, ש"התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו" הוא, לכאורה, רק בנידון מחילת הלוה והסכמתו לתת את הריבית, אבל לאחרי נתינת הריבית לא מצינו שהתורה אסרה ה־*) מחילה]

מבאר הריטב"א^יט, וז"ל; „תביעת ריבית לא הויא כשאר תביעות בגזל ואונאה וכיוצא בהן דאית לי' על חברי' שעבוד ממון, אלא חיוב הוא שחייב הכתוב להחזיר איסור שבלע . . דחיובא דרמא עלי' רחמנא הוא, וכענין חוב למ"ד פריעת בע"ח מצוה ושעבודא לאו דאורייתא, אלא דהתם איכא דין ממון לחבירו ומהניא מחילה, אבל הכא לשמים הוא חייב, וכיון שכן לא תועיל לו מחילת חבירו".

והיינו, שכוונת הגאונים בההוכחה ש"כל ריבית שבעולם מחילה כו'" היא *^י:

117מכיון ש"כל ריבית שבעולם מחילה היא" אלא ש"התורה לא מחלה ואסרה", הרי מזה מוכח שהאיסור דלקיחת ריבית והיוב החזרתה אינו בגדר דין ממון שהוא חייב לחבירו (מאחר שהלה מחל את הריבית), אלא שהוא ענין ואיסור שהתורה הטילה על המלוה בגדר מצוה וחיוב לשמים (ובחיוב החזרתו ללוה הוא משועבד לגבוה) — ולכן „אין המחילה מועלת בריבית" גם אחרי שקבלה המלוה, כי אינו יוצא ידי חובתו לשמים עד שיחזיר את ה"איסור שבלע".

ג. והנה עפי"ז צ"ל דסברתו של הרא"ש (והטור והשו"ע) דמהני מחילה בריבית (לאחרי שבא לידי המלוה):

ע"ה שחיוב החזרת הריבית הוא חיובא דרמא רחמנא עלי', ואינו מטעם שעבוד ממון (כמו שהוכיח הריטב"א שם^כ), בכ"ז, חיוב זה שחייבתו התורה אין זה ד"לשמים הוא חייב", אלא דרמא רחמנא חיובא עלי' להחזיר את הממון שחיסר את חבירו שלא כדין, והיינו שנתחייב (מצד מצוה זו) בחיוב לחבירו, וע"ז מהני מחילה.

וכמבואר בדברי הריטב"א הנ"ל (לשיטת הגאונים) שענין החזרת הריבית מפאת חיובא דרמא רחמנא עלי' (ולא מטעם שעבוד ממון) ה"ה „כענין פריעת בע"ח מצוה", אלא שהריטב"א חילק (לדעת הגאונים) בין פריעת בע"ח להחזרת ריבית, דבפריעת בע"ח „איכא דין ממון לחבירו ומהניא מחילה אבל הכא לשמים הוא חייב", ושיטת הרא"ש היא שגם ענינה של מצות החזרת ריבית הוא שחייבתו התורה להחזיר את הממון שחיסר את חבירו, ואינו בגדר „חיוב לשמים"^כא.

ונמצא שבין לשיטת הגאונים ובין לשיטת הרא"ש (והטושו"ע)^כב נחשב118ממון הריבית לממונו של מלוה^כג ואין עליו חיוב להחזירו מצד דין ממון כשלעצמו, אלא מצד חיובא דרחמנא.

ד. ועפ"ז יש לבאר, בפנימיות הענינים, פרט בדין החזרת ריבית;

המלוה בריבית אם בא לעשות תשובה ולהחזיר הריבית אין מקבלים ממנו^כד, ואע"פ שאין מקבלים ממנו חייב להחזיר לצאת ידי שמים ומ"מ מדת חסידות שלא לקבל ממנו^כח. והביאור בזה;

ארז"ל^כ „התורה חסה על ממונן של ישראל", והטעם לזה י"ל:

פס"ד הוא „כל מעשיך לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו"^כא — במילא כיון שזהו ממונו עליו לקיים פס"ד זה גם בכל ממונו^כח, ובל' הרמב"ם^כ „לא יהי' בלבו לקיבוץ ממון בלבד אלא כו'".

בסגנון תורת החסידות — בממונם של ישראל ישנן „ניצוצין קדושים השייכים לשרש נשמתו"^כ.

119והנה מכיון שהטביע הקב"ה את עולמו באופן וסדר זה, שהאדם יכול להרויח בכספו ע"י שילוה אותו בריבית^כא ויתירה מזו ש"אגר נטר לי' "^לב השכל מחייב זה^לג — הרי מובן, שגם הניצוצות שבהריבית יש להם איזו שייכות לשרש נשמתו. אולם מאחר שהתורה אסרה את הריבית, לא ניתן לו לברר ניצוצות אלו וסדר עבודתו בהם הוא בדרך דחי' (כמו בניצוצות שבכל דברים האסורים^לד).

אמנם לאחרי שלקח המלוה את דמי הריבית וכבר נעשו חלק מממונו ואין עליו חיוב להחזירה מצד דין ממון כשלעצמו, אלא מצד חיובא דרמא רחמנא עלי' כנ"ל — הנה אף שעבר איסור בזה וחייב להחזיר את הריבית, מ"מ, כל היכא שישנה דרך אחרת המאפשרת שלא יצטרך להחזירה — צריך להשתדל שתשאר הריבית בידו, מכיון שהניצוצות שבה שייכים לשרש נשמתו.

וזהו הטעם (הפנימי) שמדת חסידות היא שלא לקבל החזרת הריבית מהבא לצאת ידי שמים, כי הניצוצות שבדמי הריבית, שייכים לשרש נשמתו של המלוה.

ה. ע"פ כל הנ"ל יש לבאר גם הטעם שנצטוינו ליקח הריבית מן הגוי — אף שאסור לחסר ממונו ע"י גזל ואונאה — כי ניצוצות אלו שבדמי הריבית של הגוי הלוה מישראל, שייכים הם להמלוה, ועליו לברר את הניצוצות מרשות הקליפה ולהעלותם לקדושה^כח.

ועפ"ז יובן גם מה שיש אומרים^לו דהמצוה ד"לנכרי תשיך" היא (לא רק ליקח ממנו ריבית, אלא גם) מצוה להלוות את הנכרי בכדי לקחת ממנו ריבית — כי מזה שהנכרי זקוק להישראל שילוה לו מעות, מוכח, שהניצוצות הנמצאים במעותיו של נכרי זה שייכים הם לישראל. ולכן מצוה להלוותו בכדי לקחת ממנו ריבית בכדי להעלות את ניצוצות אלו לקדושה.