Vayikra 1

1א. עה"פ^א „אדם כי יקריב מכם קרבן לה' גו'", מפרש רש"י לאחרי שמעתיק את התיבות „אדם כי יקריב מכם": „כשיקריב, בקרבנות נדבה דבר הענין"^ב, ולכאורה ר"ל דמל' הכתוב „כי יקריב" — שפירושו אם יקריב^ג היינו שהקרבת הקרבן תלוי' ברצונו של אדם; — מוכח שהמדובר כאן (בהענין) הוא בקרבנות נדבה. שהבאתם תלוי' ברצונו של האדם^ד, ולא בקרבנות שיש עליו חובה להביאם.

אמנם לפי"ז צלה"ב; מאחר שההוכחה היא מהתיבות „כי יקריב"^ד, למה מעתיק רש"י גם את התיבות „אדם . . מכם"86)?

אח"כ מעתיק רש"י מן הכתוב תיבת „אדם" בפ"ע, ומפרש: „למה נאמר, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל הי'^* שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל".

והנה אין לומר שבהשאלה „למה נאמר" כוונת רש"י שתיבת „אדם" היא מיותרת — כי הרי מצינו בכ"מ שהכתוב מקדים „אדם" או „איש",2ועכצ"ל שכן דרך המקראות^ח. ואף שיש לחלק ולומר דשאני נדו"ד שבהכתוב נאמר ג"כ (לאח"ז) „מכם" ואחד מהם מיותר — אבל עפי"ז היתה צ"ל הקושיא (לא „אדם למה נאמר" מאחר שזהו אורחא דקרא, כ"א) „מכם למה נאמר"^ט, כי רק כאשר מגיעים לתיבת „מכם" מתעוררת התמי' „מכם למה נאמר" לאחרי שכבר נאמר „אדם" — ומל' רש"י „אדם למה נאמר" מוכח שהקושיא היא על תיבת „אדם"^י.

ולכן צל"פ לכאו' כפי' המפרשים^יא שכוונתו של רש"י להקשות למה נאמר „אדם" ולא „איש". וע"ז מתרץ שנקט הל' אדם ללמדנו: ש"מה אדם הראשון וכו' "^יב.

אבל צלה"ב הקס"ד דצ"ל דוקא „איש" ולא „אדם" — והרי שניהם רגילים בקרא^יג?

גם צלה"ב למה פרש"י תחלה את התיבות „אדם כי יקריב" ואח"כ תיבת „אדם"^יד — הלא הסדר בכתוב הוא „אדם (ואח"כ — צירופו לההמשך) כי יקריב מכם"^טז?

3והנה יש מפרשים^יד שקושיא חדא מתורצת בחברתה; קודם שמכריחין שהכתוב איירי בקרבנות נדבה, הי' אפ"ל שמיירי כאן בקרבנות חובה ואשר ע"כ נאמר „אדם" ולא „איש" בכדי למעט עכו"ם, וכמרז"ל^יז „אדם אתם — אתם קרויים אדם ולא או"ה קרויין אדם"; אבל לאחר שדייקינן מ"כי יקריב" שהמדובר בקרבנות נדבה שגם עכו"ם מותרים להביאם כדאי' בחולין^יח, הרי מתעוררת הקושיא למה נאמר „אדם" דממעט לכאו' את העכו"ם? (והי' מתאים יותר תואר „איש" שאינו שולל עכו"ם).

אבל לשיטת רש"י בפי' על התורה אאפ"ל כן, כי^יט; (א) מנ"ל בפשש"מ שרק בנ"י קרויין „אדם"? ואדרבה: מצינו כמ"פ בכתוב^כ (גם לפני פ' ויקרא) „אדם" וכולל גם עכו"ם; ובפרט שעה"פ^כא „אדם כי ימות באהל וגו'", שעליו דרשו רז"ל „אתם קרויין4אדם וכו'", לא הביא רש"י דרשה זו — ומוכח שלדעת רש"י בלימוד פשש"מ אין במשמעותו של „אדם" למעט את העכו"ם.

(ב) מהיכא ידעינן — בפשטות הכתובים דפרשתנו [ובפרט את"ל ש„אדם" בא למעוטי עכו"ם] שעכו"ם מביא קרבנות נדבה ? — ואדרבא — דין זה נלמד מריבוי מיוחד שבא בפ' שלאחרי פרשתינו, וכפירש"י להלן בפ' אמור^כב; „ומיד בן נכר לא תקריבו וגו'" — „אבל תמימה תקבלו מהם, לכך נאמר למעלה איש איש לרבות את הנכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל" (דמדאיצטריך קרא לרבות, ש"מ שלולא ריבוי זה אין להתירם) — ומכיון שכן, גם לאחר דדייקינן ש"בקרבנות נדבה דבר הענין" אין להקשות בפסוק דידן „אדם (שממעט עכו"ם) למה נאמר", כי טרם^כג ידעינן שמביאין קרבן נדבה^כד.

(ג) עפהנ"ל — אין הקושיא „למה נאמר אדם" — כ"א „איך נאמר אדם" (דממעט עכו"ם — היפך הדין).

גם צלה"ב; א) מאחר שתיבת „מכם" מיותרת לכו"ע, כנ"ל, הו"ל לרש"י ליישב זה בפירושו?

ב) מקור תירוצו של רש"י הוא במד"ר^כה ובתנחומא^כו — אלא שיש שינויים מזל"ז, ומהם: בתנחומא הל' „שלא הי' גוזל מאחרים שהוא הי' יחידי בעולם", ובמד"ר — „שהי' הכל ברשותו ולא הקריב מן הגזילות ומן החמסים", ומלשונו של רש"י „שהכל הי' שלו" משמע שהוא מתכוון לדברי המד"ר „שהי' הכל ברשותו"^כז — וצלה"ב הנפק"מ דהלשונות וטעמו דרש"י שבחר בהמד"ר.

5ב. והביאור בכ"ז:

בפשטות הענין, מכיון שפרשתנו היא התחלת תורת הקרבנות, מסתבר לומר, שמשתעי בקרבנות חובה — שהם הסוג העיקרי (והמוכרח) בקרבנות, ולא בקרבנות נדבה^כח. ולכן כל כמה שאפשר יש להעמיס ולדחוק בכתוב שהמדובר הוא בקרבנות חובה — אא"כ יש ראי' והכרח גמור שבקרבנות נדבה דבר הענין. והכרח זה מרומז בפרש"י במה שמעתיק גם תיבות „אדם (כי יקריב) מכם" — היינו שמ"כי יקריב" לחודי' אין עדיין הוכחה מספיקה שבקרבנות נדבה דבר הכתוב ;

נת"ל שבפשש"מ אין התואר „אדם" ממעט את הנכרים; ואדרבה, הוא כולל גם אותם. ומכיון שכן הרי ע"פ סברא הנ"ל, צריך לפרש דבקרבנות חובה דבר הענין, ומה שנא' „כי [אם] יקריב" הוא מפני שגם נכרים נכללו בפרשת „אדם" המקריב קרבנות^כט — ולגביהם הרי אי"ז בתור חיוב וציווי, כ"א רשות והיתר. ולכן נאמר „כי יקריב" לשון רשות המתאימה גם לקרבנות נכרים.

ולזאת מעתיק רש"י גם תיבת „מכם", להדגיש שאי אפשר לפרש הכתוב (גם) בקרבנות נכרים — שהרי הדיוק „מכם" פי' מבנ"י ולא מן הנכרים^כ. וא"כ מש"כ „כי יקריב" מכריח לומר ש"בקרבנות נדבה דבר הענין".

אמנם עדיין יש מקום לומר שאין זה מוכרח לגמרי; גם כשהמדובר הוא בקרבנות הבאים „מכם", יש לדחוק (מטעם הנ"ל) שבקרבנות חובה דבר הכתוב, אלא דנקט „כי יקריב" מפני שהכתוב מיירי גם בקרבנות „חובה" כאלו שעם היותם מסוג של „חובה" מ"מ אין מחויב להקריבם כ"א תלוי ברצונו — היינו שמעשה העבירה מחייבת קרבן אבל את החוטא אין לחייב להקריבו, כי המדובר הוא שחטא בקטנותו וקטן אפילו כשהרג נפש אין מענישין ומחייבין אותו^לא. ו(בדוחק עכ"פ, כנ"ל) נפרש שהכתוב מלמדינו שכשיגדל ויחוייב במצות (כולל גם הקרבת קרבנות) — באם רוצה^לב6„יקריב גו' ונרצה לו לכפר עליו".

אבל עפ"ז דיוק הכתוב „כי יקריב" — רשות — הוא מפני החילוק בגיל (והחיובים של) המקריב בין זמן עשייתו העבירה להזמן שמקריב הקרבן. וא"כ הו"ל להדגיש בכתוב ענין הגיל (והחיוב), היינו לכתוב; איש (— כיון שכבר גדול הוא ושייך לקרבנות) כי (אם) יקריב גו' ונרצה לו (על עשה וכו' שעבר לפני זה),

אבל כיון שנאמר „אדם כי יקריב", שאין מודגש כלל ענין הגיל — שהרי „אדם" בכ"מ כולל קטן וגדול320) (אלא שבכלל — מובן שציוויי התורה נאמרו לגדולים)

עכצ"ל שאין (הכתוב מדגיש השינוי בגיל ש)המדובר בקטן שהגדיל, ובמילא זה מכריח שבקרבנות נדבה דיבר הענין —

ולכן מעתיק רש"י גם תיבת „אדם".

אמנם עפ"ז מובן שבכדי לדעת שבקרבנות נדבה דיבר הענין^לג צ"ל כתוב „מכם" שממעט את הנכרים, וכנ"ל, אבל קשה; „אדם" למה נאמר:

א) לימוד הנ"ל מוכרח עי"ז שלא נאמר „איש" — ולא ע"י אמירתו „אדם". ב) אין לפרש שכן דרך המקראות להקדים „אדם" או „איש" וכו', כי בנדו"ד שנא' „אדם — מכם" ו"מכם" מוכרח לומר כנ"ל — הרי „אדם" מיותר הוא.

ג. ומתרץ רש"י שבא ללמדנו „מה אדה"ר לא הקריב מן הגזל שהכל הי' שלו אף אתם לא תקריבו מן הגזל", ומדייק רש"י ואינו מעתיק „שהוא הי' יחידי בעולם" — והטעם ע"ז;

ההפרש בין הל' (שבתנחומא) „שלא הי' גוזל מאחרים שהוא הי' יחידי בעולם" להלשון (שנקט רש"י) „לא הקריב מן הגזל שהכל הי' שלו": לפי הלשון הא' הטעם „שלא הי' גוזל מאחרים" הוא מפני שלא הי' לו ממי לגזול, כיון „שהוא הי' יחידי בעולם"; משא"כ לפי לשון הב' הטעם הוא שלא הי' לו מה לגזול לפי „שהכל הי' שלו".

והנה לא מצינו בתורה, לפי דרך הפשט^כד, שאדה"ר הקריב קרבן, ולכן צ"ל שכוונת רש"י (לא שהקריב אדה"ר קרבן בפועל שלא מן הגזל, כ"א) שלא היתה לו אפשרות להקריב מן הגזל לפי „שהכל הי' שלו" [ועפי"ז יומתק ל' רש"י „לא הקריב מן הגזל" ולא „הקריב שלא מן הגזל"].

7ואם נאמר שהטעם שלא הקריב אדה"ר מן הגזל הוא מפני ש"הי' יחידי בעולם" ובמילא לא הי' ממי לגזול — יש להקשות הרי' לא הי' „יחידי בעולם" כ"א זמן מועט ביותר, כי (באותו יום^לח שנברא אדם) נבראה חוה, ו(בו ביום^ל) נולדו קין והבל בנים ובנות וכו' — וא"כ פשוט הדבר שבמשך רוב רובן של שנותיו היו כו"כ בנ"א שהי' יכול לגזול מהם (ודוחק גדול לומר ע"ד הפשט שכוונת הרמז ב"אדם" לאותה שעה קלה של חייו דאדה"ר שהי' רק אדם בעולם !).

וא"כ לפרש"י שהכוונה היא שלא הי' אפשר להקריב מן הגזל, א"א להביא ראי' מזה שהי' „יחידי בעולם" [ולדעת התנחומא אפ"ל שס"ל שאדה"ר הקריב קרבן בפועל — ובעת שהי' עדיין „יחידי בעולם"^כא, ולזה מרמז הכתוב].

ואפילו את"ל שגם ע"פ דרך הפשט מובן שאדה"ר הקריב קרבן בפועל^מח — וכן משמע קצת מזה שקין והבל הקריבו קרבנות^כט, שבפשטות ידעו מזה ממעשה אביהם, מ"מ מסתבר שהקרבן הי' בתור כפרה על חטא עה"ד (ע"ד נח שהקריב קרבן אחר המבול^מ), שאז כבר לא הי' „יחידי בעולם".

[ובפרט שקודם שנבראה חוה, בשעה קצרה זו, היו הרבה דברים: קריאת שמות „לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה"^מא, „בא אדם על כל בהמה וחי' וכו'" "^מב, „ויפל ה"א תרדמה על האדם וגו'"^מג].

לכן פרש"י שלא הי' אפשר להקריב מן הגזל לפי „שהכל הי' שלו"^מד — היינו שתיכף כשנברא נעשה הכל שלו, ובמילא גם אח"כ כשנבראה חוה ונולדו בנים ובנות שוב לא פקע קנינו ו"הכל שלו", ואתי שפיר שלא הי' אפשר להקריב מן הגזל כל משך ימי חייו.

ואף שבהכרח לומר שגם לשאר בנ"א היו כו"כ דברים „משלהם" (שהיו ברשותם וקנינם הם) גם בחיי אדה"ר,8ואמר הכתוב שקין והבל הי' להם צאן^לט וכו' — ה"ז כעין „בנים הסמוכים על שלחן אביהם",

[ואולי זהו דיוקו של רש"י „שהכל הי' שלו" בשינוי ל' ממקור פירושו — ל' המד"ר: „שהכל הי' ברשותו" — היינו שהי' שלו, אלא שנתון ומונח ברשות אחרים],

וגם אם נאמר שאדה"ר נתן להם חלק במתנה גמורה, הרי מכיון שהנתינה היתה בבחירתו ומרצונו הטוב, והם בניו ובני בניו כו' בודאי לא יגזול מחלקם.

ד. אמנם צלה"ב;

איך נעשה מעיקרא „הכל שלו" (של אדה"ר) ? והרי פשוט שבכדי לקנות דבר צ"ל קנין. ודוחק גדול הוא ולא מצינו שעשה אדה"ר בכל דבר שבעולם קנין המועיל וכ"ז במשך אותה שעה קלה קודם שנבראה חוה וכו'. ומדכתב רש"י בפשטות „שהכל הי' שלו" בלי שום הסברה נוספת, מוכרח לומר שפשוט הוא עד כ"כ שאין רש"י צריך לפרשו.

והנה ישנם המביאים ראי' מזה („שהכל הי' שלו" (של אדה"ר) — אף שלא עשה קנין)^מח שכשישנו דבר שאין לו בעלים ורק אדם אחד בעולם יכול לקנותו (מאיזה טעם שיהי'0)) אי"צ אותו אחד לעשות קנין, אלא נעשה שלו בד"מ.

[ויובן זה באם נאמר שגדר הפקר הוא^מז (לא שאינו שייך לשום אדם בעולם, כ"א) ששייך לכאו"א בעולם^מח, ועפ"ז הקנין שצריכים לעשות בהפקר הוא רק בכדי להפקיע זכותם של שאר בנ"א, ולכן בנדון שאין לשאר בנ"א שום זכות בזה, אי"צ קנין].

אבל [נוסף ע"ז שגם ע"ד ההלכה9צע"ג בזה ואין זה פשוט^מט, הרי] זהו חידוש גדול, והי' רש"י צריך לפרשו.

ויובן בהקדים מ"ש אדמוה"ז בשלחנו^נ: „מלך אפי' נכרי שכבש איזו מדינה במלחמה קונה אותה עם כל הנהרות והערים שבה כו' שכל הארץ כולה, עם הנהרות והיערים, היא ברשות המלך בין מדינתו בין מדינה שכובש במלחמה וכו'"

— ומזה מובן בנוגע לאדה"ר דבהיותו יחידי בעולם, ושולט על הכל^נא, נכבש כל העולם תחתו, ונעשה שלו. וה"ז בדוגמת מלך^נב הכובש מדינה שנכנסת תחת ממשלתו ונעשית שלו^נג. ובפרט שכל הבע"ח (שאודותם מדובר בפ' הקרבנות) נכבשו תחת ממשלתו בפו"מ, כמו שפרש"י^נד.

וקנין כבוש הרי הוא גם מצד פשש"מ^לג, וכדמוכח גם מזה שפרש"י^נ שנא' „אל תצר את מואב וכו' שסיחון לקחה מהם ועל ידו טיהרה לישראל", היינו שע"י שכבש סיחון ארצו של מואב נעשה שלו והותרה לבנ"י לקחתה (ומדלא ביאר רש"י שם עצם הענין שע"י כיבוש נעשו שלו וכו' מובן שאי"ז חידוש של הפרשה שם, כ"א שזהו מובן בפשטות, והחידוש שם הוא רק שכן הי' בנוגע למואב).

ובמילא מובן בפשטות איך „שהכל הי' שלו" מבלי שיצטרך רש"י לפרשו.