Addenda - sichos and letters 16

א. ענין מיוחד בפסח — שאינו בכל המצות התלויות בזמן — שמי שלא עשה את הפסח במועדו — ארבעה עשר לחודש הראשון, יכול לעשותו בארבעה עשר לחודש השני.

והנה ענינו ברוחניות הוא עבודת התשובה. וכמ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר^א;

„פסח שני ענינו איז — עס איז ניטאָ קיין „פאַרפאַלען", מען קען אַלע מאָל פאַריכטן. אפילו מי שהי' טמא, מי שהי' בדרך רחוקה, און אפילו „לכם", אַז דאָס איז געווען ברצונו, פונדעסטוועגן קען מען מתקן זיין".

והנה אף שבדרך הפשט תיבת „לכם" שבכתוב קאי אדלעיל מיני' — „טמא גו' או בדרך רחוקה", והוא אשר זדונו היתה בזה שהי' טמא או בדרך רחוקה (וכלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר „אַז דאָס איז געווען ברצונו"), הנה לפי ההלכה, גם כשזדונו הי' בענין הקרבת הפסח גופא (דגם כשהי' טהור ובדרך לא הי' ומ"מ חדל לעשות הפסח), כשעושה פסח בי"ד אייר, נפטר הוא217מן הכרת^ב. ולא עוד — אלא דלא מצינו בשום מקום דאם אינו מקריב קה"פ וסומך על זה שפסח שני יפטרנו — לא יועיל לו.

ועפי"ז, מעלה בפסח שני על כללות ענין התשובה, דהאומר אחטא ואשוב כו' אין מספיקים בידו לעשות תשובה [וי"א אשר זה דגם מה שלדעת רבי אשר עצומו של יום מכפר גם לשאינם שבים — אכרת דיו"כ גופי' לא מכפר^ב, הוא לפי שאין קטיגור נעשה סניגור^ד], ופסח שני משלים ומתקן גם איסור כרת של אי הקרבת הפסח גופא^ה.

ב. והנה הטעם מה שענין התשובה אַז „עס איז ניטאָ קיין פאַרפאַלען") נרמז בענין הפסח דוקא אשר דוקא פסח יש לו תשלומין הוא לפי שיציאת מצרים היא לידתם של בני ישראל, כמבואר בנבואת יחזקאל^ו. ולכן רצה הקב"ה אשר כל אחד ואחד — גם מי שהזיד בראשון — יוכל לעשות את הפסח, כי באם יחסר לו ענין הלידה^ז, הרי יחסר אז כל מציאותו.

218ועפ"ז יובן מה שהחיוב דפסח שני הוא גם על גר שנתגייר וקטן שהגדיל בין פסח ראשון לשני^ח — אף שאין שייך בהם הטעם דתשובה, שהרי לא הוזקקו לראשון — כי מכיון שפסח הו"ע הלידה, זיכתה התורה גם את הגר והקטן במצוה זו, שע"י שיעשו את פסח השני ישלימו את ענין (פסח ראשון^ט, ענין) הלידה,

ג. אמרו רז"ל בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל^י. ושאלה הלכה למעשה: כשנבנה בית המקדש בין פסח ראשון לשני^יא, אם נתחייבו בעשיית פסח שני.

והנה פלוגתא דתנאי היא בירושלמי^יב; „ניתן לישראל לבנות בית הבחירה (בין פ"ר לפ"ש) כו'", ולדעת ר' יודא — עושין פסח שני,

ולהעיר דרך אגב, דלכאורה הי' צ"ל „ניתן לישראל ביהב"ח" — כי הרי בית השלישי „בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבוא משמים"^יג, ועד"ז במדרש תנחומא^יד, בזהר^טו ועוד,

אלא דהירושלמי לשיטתי' במגלה^טז דהגליות יבואו ויבנוהו. ויותר מפורש בויקרא רבא^יז דמשיח יבנהו. וכ"פ הרמב"ם הל' מלכים^יח.

ד. והנה ידוע ד"במה שאנו יכולין להשוותם (בבלי וירושלמי) יש לנו219להשוותם" אפילו בענין דפליגי^יט, ואפילו בפי' שיהי' רחוק קצת^כ — וגם בנדו"ד י"ל דגם הבבלי ס"ל כהירושלמי *^כ,

אף שנפסק הדין לענין רובן זבין ומיעוטן טמאי מתים (וכן לענין שליש טהורים שליש זבין ושליש טמאי מתים^כא) ש"הואיל ולא עשה רוב הקהל בראשון, לא יעשו אלו המיעוט הטמאים למת את השני"^כב. — ומסתייע אני בכמה מהבא לקמן — בדברי המנ"ח (מצוה שפ). עיי"ש.

דהנה לשון הגמרא „איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחה לפסח שני"^כא „ורובא לא מדחו לפסח שני"^כד (ולא „לא עבדי פסח שני"), משמע שהדיוק בזה הוא, דהא דליכא פסח שני בציבור, אינו דין בפסח שני (שהתורה לא נתנה לצבור ענין פסח שני), כי אם, דין הוא בפסח ראשון^כח (בדחיתו).

— ונפק"מ ג"כ באם בזמן פסח ראשון היו הנדחים מעוט ולזמן פסח שני — נעשו רוב (ע"י גרים שנתגיירו בנתיים וכיו"ב) —

ועוד דזה שנדחה — היינו שהתורה*) דוחה (ואוסרת) את עשיית הפסח מראשון לשני — כ"ז הוא ב"איש" דוקא ולא בציבור. והוא בשני פנים; כאשר הם טמאי מתים, אין נדחים לפסח שני, ועושים את הפסח בראשון (בטומאה)^כ. וכאשר הם טמאי זבים וכו', נדחים הן לגמרי מעשיית הפסח220ואין להם תקנה בפסח שני, כי בצבור לא ישנו בפסח ראשון ענין הדחי' לפסח שני.

ואם *) כנים הדברים הנ"ל שההפרש בין יחיד לצבור הוא בענין דחי' התורה, שאין התורה דוחה צבור לפסח שני — י"ל שאם לא עשו הצבור את הפסח מצד סיבה צדדית^כג, וכמו בנדון דידן שאי עשיית הפסח בראשון הוא מפני יד האומות ולא מצד עיכוב התורה, חייבים הם בפסח שני. כי בעצם הענין דפ"ש לא מצאנו מפורש חילוק בין יחיד לצבור רק בזה שאינן נדחין בפסח ראשון לפסח שני, כנ"ל. ועפ"ז — אין מחלוקת בין מסקנת הבבלי והירושלמי (ואפילו לדעת ר' יודא). ועפ"ז יומתק ג"כ מה ש"היכא דלא עבדי צבור בראשון לא עביד יחיד בשני", נקט הגמרא ברובן זבין דוקא, ולא כשאי עשייתן הפסח היתה מצד סיבה אחרת.

ה. והנה לדעת הר"ח (וי"ג — ר' יחיאל) דפריש^כה, דמקריבין קרבנות (פסח) בזמה"ז *390), החיוב דפסח שני הוא גם אם יתמהמה ח"ו. כי אף שכולנו טמאי מתים — לדעת ר' יודא פסח שני דוחה את הטומאה. וגם ע"פ הפס"ד דפסח שני אינו דוחה את הטומאה^כ, ע"ד הנ"ל יש לומר, שבנדו"ד מקריבין פסח שני גם בטומאה. כי [נוסף שלכמה דיעות, הא דפסח שני אינו דוחה טומאה הוא לפי שבא ביחיד (שהרי אין צבור נדחה לפסח שני) והיחיד אין טומאה נדחית מפניו גם בפסח ראשון^ל] מכיון שהטעם מה שפסח שני אינו דוחה את הטומאה הוא „מפני טומאה דחיתיו יחזור ויעשה בטומאה", ויש לומר, שזהו דוקא כשהתורה דחתו וכהל' „התורה חזרה עליו לעשותו בטהרה" (אף שיל"פ — דכל ענין פסח שני ניתן מפני שהתורה חזרה כו'). אבל היכא שלא הקריב פסח ראשון מצד סיבה צדדית עושה פסח שני גם בטומאה^לא.

והנה אף שעצ"ע בכמה מהנ"ל, ובמיוחד שרבו האוסרין להקריב פסה בזמה"ז^לב ודחו ראיות המתירין — לפענ"ד יש להמנע ולא להיות בי"ד באייר221בתוך ט"ו מיל סמוך לירושלים200) כיון שלדעת הר"ח מפריש ישנו החיוב דפסח גם עכשיו, כנ"ל, ולדעת רבי — שהרמב"ם פסק הלכה כמותו — פסח שני הוא רגל בפני עצמו וחייבין עליו כרת^לג, ולשיטת הראב"ד^לד גם מי שהי' בי"ד בניסן בדרך רחוקה חייב כרת כשהזיד בשני אליבא דרבי. ומכש"כ שלא לנסוע לירות"ו לי"ד אייר340). ואפילו את"ל שאינו אלא ספק וספק ספיקא וכו' *^כ. וכו"כ זמן לפני פסח שני ולאחריו לראות בטוב ירושלים עיר קדשנו ומקום בית מקדשינו.

ו. עפ"י הנ"ל שפסח שני הו"ע התשובה, יובן הטעם מה שאלו שנדחו מפסח ראשון לשני, יש להם הוספה על אלו שהקריבו את הפסח בי"ד בניסן. שהרי גם הם מחזייבים בט"ו בניסן בכל הדברים שבפסח ראשון, ועוד נתוסף להם הפסח שבחודש אייר. כי מכיון שבמקום שבע"ת עומדים אין צ"ג יכולים לעמוד בו^לו, לכן ישנה הוספה באלו שנדחו מפסח ראשון לשני — בעלי תשובה — על אלו שהקריבו את הפסח במועדו — צדיקים.

ויתן השי"ת, שבקרוב נזכה להנחמה ד"אנכי אנכי הוא מנחמכם"^כ, ב' פעמים אנכי, שלמעלה מ"אנכי הוי' אלקיך" דמ"ת (אנכי פעם אחת) — כמעלת הבעלי תשובה (על צדיקים) שנאמר^לז בהם אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך (אנכי אנכי ב' פעמים) — בגאולה האמיתית והשלימה, ע"י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש בעגלא דידן.

222מסקנתי שיש ספק וס"ס וכו' בנדו"ד, ולכן אלו שבד"ר לא יעלו ומה טוב שהנמצאים בפנים — יצאו.

— דיון בפני עצמו בנוגע לאלה שמעולם לא יצאו מירועה"ק —

ועוד להקדים — שכש"כ וק"ו שכן הוא בנוגע לפסח ראשון (ובהוספת — נשים), וכמו שאמרתי לאלה ששאלוני אז.

וע"ס מכ' כת"ר:^א ראשית דבר הרי ממנ"פ כו' — המענה; (כנ"ל) בפ"ר מכש"כ שיש חשש הנ"ל, ומי שלא הי' בד"ר אז — לתא דמזיד בזה. ובכ"ז; פשוט שאפילו למ"ד דאפילו הי' בד"ר בפ"ש בכ"ז חייב כרת על שלא עשה פ"ר (כשבמזיד), אעפ"כ אל לו להוסיף פשע בפ"ש — ולהיות מזיד גם אז, אף שאין נפק"מ לכרת דפ"ר.^ב כשיהי' בד"ר בפ"ש — יפטר מכרת ג"כ עכ"פ לדעת מד"א דהזיד בראשון ובד"ר בפ"ש פטור.^ג ועיקר — כל אלו שהיו בד"ר בפ"ר (ובהם — רוב האורחים) ירויחו הכל ע"י שיהיו בד"ר בפ"ש (להספק הנ"ל).

שאלה עצומה על כל הדורות כו' — עד לאחרי המלחמה דאשתקד, הייתה יד האומות תקיפה כו'.

דיוק „שלי" בל' הש"ס שהתורה דחתו, ובפרט הדיוק בענין „מפני טומאה דחיתיו יחזור ויעשה בטומאה" — ומקשה ע"ז שהרי המנ"ח אומר שכ"ז לאו דוקא, במחכ"ת דהמנ"ח איני מחוייב לדחוק לתרץ דבריו^א במקום דלתא דכרת^ב כשהם היפך הפי' הפשוט בש"ס. ועוד להוסיף — שע"פ החילוק (כפשטות הל' והענין בש"ס) בין דחי' דטומאה (וד"ר) לשאר אונס, יובן מה שבכל הדוגמאות שבש"ס מפרט טמאין כו', אף שבכו"כ הי' אפ"ל אונסין וכיו"ב. ולא נצטרך לומר שכיון שבאחדים צ"ל טמאין — נקט כן בכולהו.

כוונתי בל"השוות הבבלי והירושלמי" היינו שלא נאמר דסתמי' דהבבלי פוסק דלא כר"י. ובירוש' נשאר במחלוקת (אלא שצריך ללמוד מהכלל דיוה"ך, שכמה יוצאים מכלל זה).

הלכה פסוקה ברמב"ם כו' סתימיות לשונו כו'. הרי ידוע בכללי הרמב"ם דאינו מביא דברים הנלמדים מדיוקא וכו'. וחידוש גדול יותר ממה שכתבתי — עיין בצפע"נ (המלוקט) עה"ת בהעלותך (בענין צבור ודחיית שבת).

ואת רובע דאין בגכ"ה ומזבח בער"פ כו' — הרי לדעת ר"י מפריש קיימינן, שלא הי' בימיו נביא לקבוע מקום המזבח וכו' — ובכ"ז רצה להקריב כו'. וכבר האריכו בזה האחרונים. וז"ע אתי לידי קונטרס מיוחד לזה קרנות המזבח (ורשה, תרפ"ח) שקיבץ כל הקושיות הנ"ל וכיו"ב ומתרצם (אף שקצת דבריו — צע"ג).

223ולהעיר — (לכאורה) בנין המזבח (הל' ביהב"ח ספ"ב) אפ"ל במשך זמן חיוב הקרבת ק"פ ועדיין שהות להקריבו.