Made by a machine and not yet checked by a person - the segments nobody has checked are marked.
129ב ח ו ק ו ת י ב
א.בדיני מעשר בהמה שבסוף פרשתנו עה"פא „לא יבקר בין טוב לרע" פרש"י: „לא יבקר וגו' — לפי שנאמרב וכל מבחר נדריכם יכול יהא בורר ומוציא את היפה ת"ל לא יבקר בין טוב לרע בין תם בין בע"מ חלה עליו קדושה ולא שיקריב בעל מום אלא יאכל בתורת מעשר ואסור ליגזז וליעבד".
והנה תחלת פירושו של רש"י „לפי שנאמר . . ת"ל לא יבקר בין טוב לרע" מקורו בתו"כג. אמנם ידוע שאין דרכו של רש"י להעתיק דרשת רז"ל אא"כ מוכרחת היא להבנת פשוטן של כתובים ; ומה שבנדו"ד מביא רש"י דרשת התו"כ י"ל בפשטות:
בפשוטן של כתובים אי"מ למה הוצרך הכתוב להזהירד „לא יבקר בין טוב לרע"; דין מעשר בהמה מפורש בכתוב הקודם „כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהי' קודש לה'", שפשוטו — שהסדר צ"ל שהבהמות עוברות תחת השבט והעשירית קדושה — ולא שבורר ומוציא אחת מתוך עשר (ונוסף ע"ז — יעבור (ולא — יעבירו) מעצמו משמע)ה, הרי כבר ידוע שאין להאדם לבקר ולברור איזו תהי' קודש — ולמה צריך הכתוב להזהיר „לא יבקר גו'"? לכן פרש"י „לפי שנאמר וכל מבחר נדריכם", ולכן אפשר הקס"ד ש"יהא בורר ומוציא את (העשירי שיהי') היפה — ת"ל לא יבקר בין טוב לרע".
אמנם עפי"ז אי"מ סיומו „(ת"ל לא יבקר בין טוב לרע) בין תם בין בעל מום חלה עליו קדושה", הרי לאו סיפא רישא וכו':
א) הקס"ד הוא רק דעליו לברור ולהוציא את היפה ולכן נאמר „לא יבקר", אבל מנא לן לומר ד"וכל מבחר נדריכם"ו, הוא לעיכובא ולא חלה קדושה (כלל) באם לא הוציא את היפה — שלשלול זה מסיים „בין תם בין בע"מ חלה עליו קדושה"?
ב) פתח ב"יפה" ומסיים ב"תם"?
130דהנה עכצ"ל שבהקס"ד ש"יהא בורר ומוציא את היפה" דוקא — אין הכוונה לשלול בעל מום, שהרי בע"מ לא תיסק אדעתן למעטי' מטעם „כל מבחר נדריכם", כי שם המדובר מבין אלו „אשר תדירו לה'", ובע"מ אסור להקדישו ולהקריבו לה'1 — אינו בסוג „נדריכם" בכלל; אלא הכוונה בזהח היא שיקח בהמה יפה כפשוטו (שמינה) ולא פחותה ורעת* מראה (על דרך כחושהי)יא — וא"כ —131א) מהו הסיום „בין תם בין בעל מום חלה עליו קדושה" — „תם" „בעל מום" מאן דכר שמי'. ב) מכיון דפי' הכתוב „לא יבקר בין טוב לרע" הוא שלא יבקר את היפה מתוך השאר שבעדרו שאינם יפים (אבל שניהם ראויים להקרבה) — מנלן מכתוב זה כי „בין תם בין בעל מום חלה עליו קדושה".
ג) גם צלה"ב; בתחילת פירושו, מעתיק רק התיבות „לא יבקר", ותיבות „בין טוב לרע" מרמז ב"וגו'", ובאמצע פירושו מעתיק גם „בין טוב לרע"?
ד) כן צלה"ב בסיום דברי רש"י;
אריכות לשונו „ולא שיקריב בעל מום" לכאורה מיותרת היא, שהרי כבר מפורש בתורה לפנ"זז „כל אשר בו מום לא תקריבו גו' "כב.
ה) מנ"ל לרש"י בפשש"מ ב' הפרטים שבפירושו ש"יאכל בתורת מעשר ואסור לגזוז וליעבד"יח.
ב. והביאור בזה;
תיבת „(לא) יבקר" אפשר בה ב' פירושים:
א) בירור, ובנדו"ד — לבקר ולהוציא בהמה א' מתוך העשר שבעדרו.
ב) מל' „בקורת"יד, ובנדו"ד פירושה (לא שיברר אחד מתוך השאר, אלא) לעשות בקורת בכל עדרו. והיינו שכל אחת מהעדר של עשר בהמות (שממנו יהי' העשירי קודש) תהי' מבוקרת.
וע"פ דרך ההלכה מותר לעשות בקורת בתוך עדרו, היינו שיכול „לשדי בי' מומא בכולי עדרי'"טז (ובמילא יהי' העשירי בע"מ). ומזה מובן (בפשטות) גם לאידך גיסא שיכול לבקר132את עדרו שתהיינה כולן יפות (ובמילא תהי' העשירית בהמה יפה).
והנה בפשטות הכתובים באם „לא יבקר בין טוב לרע" פירושו מלשון בירור, היינו שמזהיר שלא יברר אחת מהעשר שתהי' היא טובה וקודש, הרי כבר נאמר „כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהי' קודש" דמזה מובן, כנ"ל, שאין לברר בהמה אחת מן השאר שבעדרו.
ולכן מסתבר יותר ש"לא יבקר" הוא מל' בקורת, היינו ש"לא יבקר" את כל הבהמות שבעדרו קודם שיעשרן — שתהיינה כולן כפי רצונו.
אולם רש"י בא לפרש כי לא יבקר הוא מל' בירור ולא בקורת. ולכן מעתיק בפירושו „לא יבקר" ותו לא, שהרי בעיקר מפרש תיבות אלו אלא שההכרח לפירושו — הוא מהנאמר אחרי זה — „בין טוב לרע", וזאת הוא מרמז ב"וגו'";
לפנ"ז כשמדבר בהפרשת בהמה לקרבן נאמרי „לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב". ועפ"ז, בפסוק דידן, אם נפרש „לא יבקר", שלא יעשה בקורת בעדרו — למה נאמר רק „לא יבקר בין טוב לרע", הי' לו להוסיף כבלפנ"ז גם „בין רע לטוב", שהרי כמו שאין לבקר את עדרו שתהיינה כל הבהמות יפות, כמו"כ צריך להזהיר שלא יבקר שתהיינה כולן רעותיז,
וכיון שנאמר רק „לא יבקר בין טוב לרע" ותו לא — מוכח ש"לא יבקר" פירושו הוא לא יברר. ואם תאמר, מהיכא תיתי לומר שאפשר לברר ולהוציא את היפה שיהא הוא העשירי, מפרש רש"י „לפי שנאמר וכל מבחר נדריכם, יכול יהא בורר ומוציא את היפה — ת"ל לא יבקר"יח.
ולכן אין הכתוב מוסיף „בין רע לטוב", כי מאחר שנאמר „כל אשר יעבור גו' העשירי יהי' קודש גו'" אין מקום לומר שאפשר לברר ולהוציא את העשירי שיהא קודש כנ"ל, אם לא מפני שכתוב. „כל מבחר נדריכם" שפירושו (לברר ולהוציא את ה)יפה, לכן צ"ל (רק) „לא יבקר בין טוב לרע", שלא יהא בורר ומוציא את היפה.
ג. אמנם עדיין קשה; כיון ש"לא יבקר בין טוב לרע" נאמר רק לשלול שלא נלמד מ"וכל מבחר נדריכם" שצריך לבקר — הרי הי' מספיק לכתוב „לא יבקר" ותו לא, שגם אז הי' מוכרח לפרש שהמדובר הוא בביקור היפהיט133(כי בלעדי הכתוב „וכל מבחר נדריכם", שכוונתו על היפה, אין צורך לשלול שלא יברור את העשירי, מאחר שכבר נאמר „כל אשר יעבור גו'", כנ"ל). וא"כ תיבות „בין טוב לרע" מיותרות הן.
ומזה מכריח רש"י ש"בין טוב לרע" מרבה עוד עניןכ — „תם ובע"מ". ובא הכתוב לומרכא „בין תם בין בע"מ חלה עליו קדושה". ואף שאין בע"מ קרב לגבי המזבח, וקדושת המעשר היא „ליקרב למזבח כו'", מ"מ למדנו ממה שנאמר „לא יבקר בין טוב לרע" (שפי'* גם תם ובע"מ, כנ"ל) שגם בע"מ „חלה עליו קדושה"כב,
אלא שקדושתו היא „לא שיקרב בע"מ אלא יאכל בתורת מעשר ואסור ליגזז וליעבד", כדלקמן.
ד. והביאור בזה: בקדושת העשירי (בין תם ובין בע"מ) נאמר — „יהי' קודש". וכן בכתוב לפנ"ז „העשירי יהי' קודש לה'"" (בהוספת תיבת „יהי' ") מזה משמע דנוסף על עצם חלות הקדושה על הבהמה צריך ש„יהי' קודש" — צ"ל החלות ביחד עם הוי' דקדושה, היינו שתיכף כשנתקדשה הבהמה תיעשה בה פעולתכג קדושה *כג.
וכמו שפרש"י על „יהי' קודש" (הנאמר לפנ"ז בתם) — „נקרב למזבח134דמו ואמוריו כו' והבשר נאכל לבעלים", שזוהי פעולת הקדושה החיובית — שחל על האדם לעשותה משנתקדשה הבהמה.
אולם בנוגע לבע"מ א"מ, איך שייך לומר בזה „יהי' קודש", היינו איך אפשר לעשות בה פעולה חיובית של קדושה — הרי אין מקריבין בע"מ ע"ג המזבח.
לכן מוסיף רש"י „ולא שיקרב בעל מום (שהיא פעולה חיובית של קדושה עיקרית, בפשטות) אלא יאכל בתורת מעשר", שגם זאת היא פעולה חיובית של קדושה — „יהי' קודש".
אבל אין זה מספיק, כי לאכלו „בתורת מעשר" אפשר רק לאחר שחיטה (והשחיטה בבע"מ אינה חלק מפעולת הקדושה של מעשר) — ולא מיד כש„חלה עליו קדושה".
ולכן מוסיף רש"י „אסור ליגזז וליעבד", שבקדושה זו צריך ליזהר תיכף משנתקדשה.
אמנם מובן שאין זה מספיק — כי אינה פעולה חיובית אלא שלילית „אסור ליגזז וליעבד". ולכן ענין הראשון הוא „יאכל בתורת מעשר", כנ"ל.
ה. מענינים מופלאים בהלכה שבפרש"י דילן;
עדיין צלה"ב קדושה זו בבע"מ אשר „יאכל בתורת מעשר" מה ענינה: נאכל ל"שני ימים ולילה אחד"כד, הוא רק בתם ולא בבע"מ; נאכל רק בכל העיר (ירושלים)כד, ג"ז הוא רק בתם, אבל בע"מ „נאכל בכל מקום"כח, גם בחו"ל.
ואיזה דין מיוחד באכילת מעשר בעל מום שעל ידו תיקרא אכילה זו — אכילה „בתורת מעשר"כ?
[ואין לומר שהכוונה היא מה „שאין נמכרין באטליז ואין שוקלין בליטרא"כז כי (נוסף שלכמה דיעות הוא מדרבנן (בבע"מ)כח, הרי) (א) זהו רק ענין שלילי (ב) ועיקר — אי"ז דין באכילת מעשרכט, ומל' רש"יל „שיאכל בתורת135מעשר" משמע שיש ענין חיובי באכילתולא]
ובהכרח לומר שפרש"י הוא כפשוטו ממש — שהאכילה צ"ל „בתורת מעשר" — שמדאורייתא צריך לכוון שהוא אוכל מעשר. ולכאורה חידוש גדול הוא, ולא אשתמיט במק"א.
ו. מיינה של תורה שבפרש"י;
מבואר בחסידותלב שבהזיכוך שבדברים הגשמיים ועלייתם לקדושה ישנן כמה מדרי', ומהן;
דברים גשמיים ש(רק) הוכנו לעשיית מצוה טרם שנעשית בהם המצוה, כגון צמר שהוכן לציצית, קלף לתפילין, וכו' ; למעלה מזה — הדברים הגשמיים אחרי שנעשית בהם המצוה, אשר הזיכוך הנעשה בהם בעת קיום המצוה ע"י קיום המצוה (שאז הוא הזיכוך הכי נעלה) רישומו נשאר בהדבר גם אחרי קיום המצוה.
ובזה גופא חילוק; אינו דומה רושם הזיכוך שנשאר בדברים אשר לאחר עשיית המצוה הם „תשמישי קדושה"לג, לאלו שאין בהם קדושה לאחר עשיית המצוה, וכמו „תשמישי מצוה"לא וכו'.
[ויתירה מזה, גם בדברים שאין המצוה נעשית בהם עצמם אלא שעל ידם נעשית מצוה, כגון: ממון הניתן לצדקה, הנה אף שאין במעות אלו שום קדושה (הם חולין כמקודם), מ"מ אינו דומה ממון זה לאחר שקיימו בו מצות צדקה, לכמו שהי' קודם שנתנוהו לצדקה. ועוד פעולה נפלאה שנעשית עי"ז — שממון צדקה זה מעלה כל הממון שממנו נתרםלד.
ולכאורה עפ"ז — בנדו"ד העשירי מעלה עמו כל התשעה. ועצ"ע].
והטעם בזה; זהו החידוש שבמ"ת „העליונים ירדו לתחתונים והתחתונים יעלו לעליונים"לח. והיינו שהזיכוך הנעשה בדבר הגשמי בעת עשיית המצוה נקבע בו (רישומו) גם לאחר עשיית המצוהכ.
וענין זה מרומז בפרש"י; מעשר136בהמה תמימה שנאמר ע"ז „יהי' קודש", הנה הקדושה הנעשית בה נראית בה בגלוי אח"כ — קריבה ע"ג המזבח, דמה ואימורי' וכו'. אמנם בבהמה בעלת מום, שאין מקריבין אותה ע"ג המזבח, לכאורה לא נראה בה קדושה אחר שחלה עלי' קדושת מעשר, ורק שאסור לגוזזה ולעבוד בה (שזהו רק ע"ד אסור לבזות וכו'), אבל באופן חיובי לא נראית בה קדושה. משא"כ לפירש"י — מכיון שנתקיימה בה מצות מעשר ו"חלה עליו קדושה", נשארה בה קדושה שבאה לידי ביטוי בגלוי גם לאח"ז, „יאכל בתורת מעשר", שכשאוכלו — עליו לכוין שהוא אוכל מעשר, כנ"ל.
ז. עוד ענין ביינה של תורה שבפרש"י דילן;
ידוע287) בענין „סור מרע" ו"עשה טוב" שעיקר המשכת קדושת אלקות הוא ע"י „ועשה טוב" — מצות עשה דוקא, אלא שבכדי להמשיך אלקות ע"י מצות עשה, צ"ל תחלה „סור מרע", ו"כמשל המלך ב"ו שרוצים לעשות לו דירה נאה שצריכין לפנות ההיכל מכל לכלוך וכו' ואח"כ לסדר שם כלים נאים כו' "כ.
וזהו שמרמזל רש"י בסדר הענינים: „שיאכל בתורת מעשר (ואח"כ) אסור ליגזז וליעבד". מתחלה מבאר עיקר המכוון שבעבודה — „יאכל בתורת מעשר", שהוא ענין חיובי — ועשה טוב, שבזה מתבטאת בחי' הקדושה בגלוי כנ"ל; ואח"כ מדבר ע"ד „סור מרע", שהוא הקדמה וטפל להמשכת אלקות — „אסור ליגזז וליעבד".
והיינו, אף שסדר הדברים בפועל הרי תחלה צ"ל הזהירות ב"סור מרע" שלא יהיו דברים בלתי רצויים, ואח"כ העבודה ב"עשה טוב", אבל בפרש"י — „יינה של תורה", שבו מודגשת הפנימיות שבכל דבר, מדגיש העיקר והמכוון שבעבודהמ — לעשות לו ית' דירה בתחתונים ע"י ועשה טוב, ואח"כ מבאר אשר קודם לזה צ"ל העבודה ד"סור מרע".
עוד י"ל (ע"פ פשט שברמז זה); מקדים הודאי — יאכל, ואח"כ הספק — שבאם יהי'* צמר הראוי להגזז ועבודה הראוי' להיעשות ע"י בהמה זו — אסור ליגזז וליעבד.
והנה אף ש"סור מרע" — „איסור גיזה וכו'", הוא רק הקדמה והכנה להמשכת הקדושה בגילוי ע"י ו"עשה137טוב" — „יאכל בתורת מעשר", מ"מ בשרו41) — ד צ"ל הזהירות ד"סור מרע", דוקא בכל ענינים (שנראי הפרטים. ומבאר רש"י שזה בב' ה־
ענינים: איסור גיזה ואיסור עבודה" כדבעי ההמש הזהירות צ"ל הן ב"עבודה" הנעשית לעשות לו ית בגוף הבהמה — דהיינו בענינים עק־
ריים; והן ב"גיזה" שהיא בשערות, שהשערות הן את בשרו הטפל לדהיינו הזהירות גם באים לכאורה כ)טפלים.
ה בסדר זה תהי' אח"כ שכה שע"י ועשה טוב, ת' דירה בתחתונים.
משיחת ש"פ בחקותי, תשכ"ה) ד, ב.
Suggest a fixSent for reviewReport a problemNo account neededEmbed on another site