Emor 1

א. עה"פ „וספרתם לכם ממחרת השבת גו' שבע שבתות תמימות תהיינה"^א איתא במדרש^ב; „תני ר' חייא כתיב שבע שבתות תמימות תהיינה אימתי [הן תמימות^ג] בזמן שאין ישוע ושכני' ביניהם". ופירש במ"כ (בשם הרוקח): „כשבא ר"ח ניסן בשבת, יבא פסח בשבת ויתחילו בספור במוצאי שבת, ואז הן השבתות תמימות כששת ימי בראשית". ומ"ש „בזמן שאין ישוע ושכני' ביניהם" — „לסימן נקט". כי^* כשחל פסח בשבת אזי המשמרות „ישוע ושכני'" לא עבדו בביהמ"ק בין פסח לעצרת (כמבואר בארוכה במ"כ שם).

וצריך להבין; פירוש הכתוב ב„ממחרת השבת" היא לכל הדיעות [לא „ממחרת שבת בראשית", כ"א] „ממחרת יו"ט"^ד. והיינו שגם כשחל פסח באחד משאר ימי השבוע, התחלת הספירה היא ממחרת הפסח ולא ממחרת השבת שלאחר הפסח (כדעת הבייתוסים^ח). ומזה מובן0), שהבא תיכף לאח"ז^ז „שבע שבתות תמימות" פירושו שבע שבועות שלימות במנינם^ח ובמעל"ע וכמרז"ל^ט „אימתי97אתה. מוצא שבע שבתות תמימות בזמן שאתה מתחיל לימנות מבערב", וכיו"ב — ואיך אפשר לפרש שאימתי השבתות „תמימות" — רק בזמן שחל פסח בשבת, משום שאז הן „תמימות" בסדר ספירתן „כמו ששת ימי בראשית"*9)?

ועוד תמוה; אם כוונתו של המדרש להסביר (כפי הנראה) כפשוטו, שאי אתה מוצא את הענין ד"תמימות" אלא באופן שמתחילים לספור במוצ"ש, הול"ל בלשון קצרה וברורה ומובנת לכל „בזמן שחל פסח בשבת" (וכיו"ב) — ומה צורך בסימן, ולמה להשמיענו זה ע"י סימן כזה („בזמן שאין ישוע ושכני' ביניהם"), המובן רק לאחרי ידיעת סדר המשמרות, ושנתקנו ע"י שמואל ודוד^כ כו"כ דורות לאחרי התחלת קיום מצות ספה"ע?

ב. ועכצ"ל בדברי המדרש, שבהפירוש ד"אימתי הן תמימות" (כשהן „כמו ששת ימי בראשית") אין כוונתו להענין דספה"ע כפשוטו [שהרי הציווי „שבע שבתות תמימות תהיינה" חל ומתקיים כל אימת שמתחילין לספור, כנ"ל], כי אם להמדרש שבזה ול"רמז משרשי המצוה"11), דמצות ספה"ע; שכאשר פסח הוא בשבת והמנין של ימי הספירה הוא כפי הסדר ד"ששת ימי בראשית", הרי אז ה"שבע שבתות" דספה"ע הן „תמימות" גם בפנימיות ענינם — מעלה נוספת על *90) ראה גם לקו"ש חכ"ב ס"ע 143 ואילך.

10) כ"ד משמרות (תענית כז, א. רמב"ם הל' כלי המקדש פ"ד, ה"ג).

11) בלשון ס' החינוך בסוף הקדמתו. ה"תמימות" שישנה בהן בשאר השנים^יב.

וזהו הטעם שהמדרש אינו אומר בפירוש „אימתי הן תמימות בזמן שחל פסח בשבת" — כי אז הי' מקום לומר שכל הענין ד"תמימות") הוא רק כשחל פסח בשבת. ולכן אומר ענין זה (בזמן שחל פסח בשבת) רק ע"י סימן^יג — בכדי לרמז [ע"י אי^* אמירתו בפירוש „בזמן שחל פסח בשבת"], שזה מה שתולה ענין ה־98„תמימות" בהקביעות דפסח אינו בכל הפרטים. כי „תמימות" כפשוטו^יד מתקיים בכל השנים, אלא שכשאין (הרמז ד)ישוע ושכני' ביניהם (שזהו כשכל בשבת), מיתוסף עוד ענין ב"תמימות", כנ"ל.

ג. והנה במדרש רבה (פרשתנו 10)) מצינו עוד בענין ד"תמימות"; „תני ר' חייא שבע שבתות תמימות תהיינה אימתי הן תמימות בזמן שישראל עושין רצונו של מקום". ומבאר כ"ק אדמו"ר הצ"צ^יד, שב' מאמרים אלו במדרש יש להם שייכות זל"ז בתוכן ענינם^כז. והיינו, שהמעלה ד"תמימות" הבאה מצ"ע בשנה שחל בה פסח בשבת (כשימי הספירה מתאימים להסדר דימי השבוע), אפשר לבוא ולהגיע אלי' גם בהשנים שחל פסח באמצע השבת — ע"י העבודה ד„עושין רצונו של מקום".

ומכיון שמעלת ה"תמימות" נפעלת ע"י „עושין רצונו של מקום", הרי מובן שביאור מהות ה"תמימות" יובן ע"י הקדמת ביאור הענין ד"עושין רצונו של מקום".

ד. איתא בגמרא^יח דזה שאמר הכתוב „ואספת דגנך גו'" (שנאמר בפרשה שני' דק"ש) הוא „בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום". ולכאורה תמוה; „ואספת דגנך" היא הבטחת הברכה הבאה כתוצאה ממ"ש לעיל מיני' „והי' אם שמוע תשמעו אל מצותי גו' ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם" — ואיך אפ"ל שהכתוב קאי בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום? ומבואר בלקו"ת^יט בישוב הענין: „דבפרשה זו (השני') לא נזכר בכל מאדכם כמ"ש בפ' שמע, ולכן נק' עדיין אין עושין רצונו של מקום כו'".

וביאור ענין זה ש"עושין רצונו של מקום" הוא דוקא ע"י האהבה ד"בכל מאדך"^כ: ידוע הטעם שהקב"ה נק' „מקום" — כי „הוא מקומו של עולם"^כא. והיינו ש"מקום" הוא בחי' ששייכת למקום, אור הממלא כל על־99מין^כב, שמתלבש בעולמות המוגבלים בגדר מקום. אבל „רצונו של מקום" קאי על אוא"ס הסוכ"ע שלמע' מגדר מקום של העולמות.

וזהו ש(המשכת) עשיית^כג „רצונו של מקום" הוא ע"י האהבה ד"בכל מאדך" דוקא, כי כל עבודה ופעולה להמשיך האור מלמע' צ"ל בדוגמא להאור הנמשך על ידה^כד ; ולכן, המשכת „רצונו של מקום" — הבלי גבול שלמעלה, באה דוקא ע"י האהבה ד„ובכל מאדך" — בל"ג שבאדם^כח.

ואף שאור הסוכ"ע, שהוא רצונו ית', פועל תמיד בעולמות להוותם מאין ליש ולהחיותם^כ — הרי מה שמאיר ומורגש בעולם הוא בחי' אור הממלא, אבל בחי' הרצון אינו מאיר בגילוי בעולם, כ"א בבחי' מקיף והעלם; וע"י האהבה דבכל מאדך ממשיכים בחי' הרצון שיהי' בגילוי בעולם200).

וזהו הדיוק „עושין רצונו של מקום"^כז, שרצונו ית' (אוא"ס הבל"ג שלמע' מגדר מקום) יאיר בגילוי גם בבחי' „מקום" (יתרה מזו „מקום ארון אינו מן המדה"^כח, מקום ולמעלה מהמקום ביחד — נמנע הנמנעות^כט).

ה. והנה השייכות המיוחדת של הענין ד"עושין רצונו של מקום" למצות ספה"ע, ועד שעל ידו דוקא נפעלת מעלת ה"תמימות" שבמצות ספה"ע:

ה"עומר" הי' משעורים^ל, מאכל בהמה^לא. וענינה של „ספירת העומר" (ספירה גם מלשון אבן ספיר — זכות ובהירות^לב) הוא בירור וזיכוך (המדות^לג) דנפש הבהמית^לד. והכח ל־100בירור זה הוא מבחי' שלמעלה מהשתלשלות. וכמבואר בחסידות בפירוש הכתוב „וספרתם לכם ממחרת השבת", שהכח על העבודה של בירור נה"ב — „וספרתם לכם", היא „ממחרת השבת" מבחי' אוא"ס שלמעלה מאצילות, שנעלה יותר גם מבחי' שבת^לה.

ולכן, שלימות העבודה דספה"ע היא כאשר „עושין רצונו של מקום" — היינו המשכת בחי' הרצון שלמעלה מהשתלשלות בהגבלה ד"מקום", ועד בהמדות דנפש הבהמית.

ו. ע"פ כהנ"ל יובן גם מאמר המדרש, שענין ה"תמימות" דספה"ע הוא כאשר ימי הספירה הם בהסדר דימי בראשית.

דהנה הזמן מתחלק, בכלל, לג' סוגי תקופות הימים; ימי השבוע, ימי החדש וימי השנה. אמנם יש חילוק בין היקף הימים של שבוע ובין ההיקף של ימי החדש והשנה:

א) ימי החדש וימי השנה משונים זמ"ז באופן נראה ונגלה, גם בגשמיות. בימי החודש: בתחלת החדש הלבנה היא רק נקודה בלבד, ואח"כ הולכת ומתגדלת מיום ליום עד שבאמצע החדש קיימא^לו סיהרא בשלימותא, ומאז ואילך היא הולכת ומתמעטת עד שבסוף החדש היא מתעלמת לגמרי; בימי השנה: מלבד זאת שמחולקים לתקופות של „זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף"^לז, הרי עוד זאת, שגם בכל תקופה עצמה, אין יום א' דומה לשאר ימים (שהרי התקופה משתנית מתחילתה ועד סופה כמובן). משא"כ בימי השבוע, שאין בהם חילוק נראה, בגשמיות^לח, בין יום א' לחבירו.

ב) בכללות חילוק בין שבוע — לחודש ושנה; הוקבע מנין סידורי בחדשים ושנים; הא', הב' — משא"כ בשבועות.

והביאור; כל שנה שונה היא משאר השנים בהחיות הנמשך בהן ומוסיפה עליהן. כי בכל ר"ה נמשך חיות חדש ששונה מהחיות שנמשך בהשנים שלפניו^לט. ועד"ז הוא בנוגע להחדשים101שבאותה השנה, בכל ר"ח נמשך חיות חדש^מ. משא"כ בנוגע לשבוע, אין חילוק בין החיות דשבוע לשבוע^מא. שבכל שבוע ושבוע „אנו מונים תמיד יום ראשון יום שני ושלישי וכו'" — אף ש"מברה"ע עד עתה כבר יש אלפים ורבבות ימים" — כי הם אותם „ימי ההיקף שחוזרין חלילה"^מב.

וחילוק זה שבין ימי החדש וימי השנה לימי השבוע מתבטא גם במספר הימים; בימי החדש — הרי יש חדש מלא וחדש חסר. וכן גם בהשנה — שישנה שנה חסירה, כסדרה ושלימה; שנה פשוטה ושנה מעוברת. משא"כ בימי השבוע — הרי בכל שבוע ושבוע הוא אותו מספר הימים.

ז. וזהו גם הטעם שבשנה שחל פסח בשבת וימי הספירה הם באותו הסדר ד"ימי בראשית" נמשך אז ענין ה"תמימות" בדרך ממילא, מה שבשאר השנים אינו נמשך כ"א ע"י העבודה ד"עושין רצונו של מקום":

העבודה ד"עושין רצונו של מקום" ענינה המשכת בחי' הרצון (אור הבל"ג) בההגבלה ד"מקום" (כנ"ל סעיף ד') — וכאשר ימי הספירה הם בהסדר ד"ימי בראשית" (ימי השבוע) — אזי יש בהם מעלה זו מצד עצמם. כי גם ב"ימי השבוע" ישנו החיבור דגבול ובל"ג; ה"זמן" איזו שיהי' (גם של ימי השבוע) ענינו התחלקות ושינוי (עבר הוה ועתיד), וביחד עם זה הרי בימי השבוע יש בהם ענין שלמעלה משינויים^מג.

ולכן, כאשר ימי הספירה מתחילים מיום ראשון בשבוע, שאז המנין דימי הספירה הוא באותו הסדר ד"ימי בראשית", הרי אותה ה"תמימות" [החיבור דגבול ובל"ג] שישנה ב"ימי בראשית" היא מועלת גם על ימי הספירה^מד, שגם בה"שבע שבתות" דספה"ע ישנו102ענין ה"תמימות" (מה שבשאר השנים נמשך ע"י העבודה ד"עושין רצונו של מקום")^מח.

ח. עפ"י כל הנ"ל יובן גם מה שהקביעות דשנה כזו, שפסח חל בשבת, סימנו (כבמדרש) בהענין „שאין ישוע ושכני' ביניהם"', כי הסימן מסמן ומרמז^מ המשכת רצונו ית' בעולמות — „עושין רצונו של מקום"^מא:

ישוע הוא מל' „יושיעך", שכני' — „ושכנתי".

ובלשון החסידות (ובנוגע לגילוי אלקות): „ישועה הוא מלשון וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, והוא ירידת האור והשפע דש"ע נהורין שבזוה"ק". והוא מה שנמשך „מבחי' אור א"ס המאציל העליון ב"ה" שלמעלה מבחי' „ההארה וההשפעה שבתחילת האצילות וההשתלשלות"^מח. והיינו, ש"ישוע" (מלשון ישועה) מורה על בחי' האור שלמעלה מהשתלשלות.

ו"שכני'", שעיקרו הוא „שכן", הוא כמו „שכינה" שמורה על בחי' האלקות „ששוכנת ומתלבשת תוך כל עלמין"^מ — בחי' ממלא כל עלמין.

ונמצא, שצירוף „ישוע ושכני'" — היינו יחוד בחי' האור שלמעלה מהשתל' („ישוע") ואור הממלא („שכני' ") — הוא דוגמת המשכת רצונו ית' בבחי' מקום.

ועפ"ז יש לומר שהטעם מה שהמדרש מסמן הקביעות דשנה כזו שפסח חל בשבת בהענין „שאין ישוע ושכני' ביניהם" — כי כוונת המדרש ד"אימתי הן תמימות" היא שבקביעות כזו, ה"שבע שבתות" הן תמימות מצד עצמם, גם כאשר לא ישנה העבודה ד"עושין רצונו של מקום" המרומזת ב"ישוע ושכני'". ולכן אומר „אימתי הן תמימות בזמן שאין ישוע ושכני' ביניהם", שבקביעות כזו שלא ישנם המשמרות ישוע ושכני', גם כאשר לא ישנה העבודה המרומזת ב"ישוע ושכני'", ה"שבע שבתות" דספה"ע הן תמימות מצד עצמם.