Addenda - sichos and letters 7

155ח נ ה פ ס ח

. . . ידוע ענין יציאת אבותינו ממצרים, אשר אז היתה יציאתם מכלל בני נח לקבל התורה ולקבל פני השכינה^א, התחלת היציאה או היציאה לגמרי^ב, שלכן למדו רז"ל דיני גרות משם. מובן, אשר זה מורה גם כן על מצבם הרוחני שהרע שבנפשות ישראל עדיין הי' בתקפו בחלל השמאלי . . רק מגמתם וחפצם היתה לצאת נפשם האלהית מגלות הס"א היא טומאת מצרים ולדבקה בו ית'^א.

וכן הוא בכל יום ויום, שחייב אדם לראות עצמו כאלו יצא היום ממצרים — וכמובא במאמר שבקונטרס — וביחוד בימי הפסח

שעניני כל חג ומועד מתעוררים בכל שנה ושנה בזמניהם שלהם כידוע^ד

צריך כל או"א, ובפרט אלו שלא הגיעו עדיין למעלה ממדרי' הבינונים שהיא מדת כל אדם ואחרי' כל אדם ימשוך

להוציא ולהעלות את נפשם האלקית מגלות הגוף ונפש הבהמית, ואדרבה להעלות הנפה"א על הגוף ונפה"ב מעלה מעלה, ולדבקה בו ית' ע"י תורה ומצות שלומד ומקיים.

ונשתנו למעליותא^ד כל ימי הפסח (וכ"ש ליל א' דפסח) משאר ימות השנה וגם משארי היו"ט, כי אז ניזונים ישראל מאכילת מצה, שבה מעין בחי' מהות גדלות אבא^ד, מהות האלקות, היינו שגופו הגשמי מתקשר בו חיות נפשו שיחי' גם חיים גשמיים מאכילת מזון שבו הוא מהות האלקות, ולכן מלבד שפועל בנפה"א פועל בנפה"ב שהוא היצה"ר שלא יסית כ"כ ושיתחיל להתברר ויניח הנפה"א להאמין באמונה שלימה גם במה שאינו משיג ע"פ השכל.

156ובלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחתו שבקונטרס; עס איז דאָך טייער די שעות!

(ממכתב יא ניסן, ה'תיש"א)

. . . בשיחת אחרון של פסח המודפסת בסוף קונטרס זה* מכריז כ"ק מו"ח אדמו"ר, על דבר ההכרחיות לטהר את האויר, על ידי אותיות התורה, כי באויר תלוי' בריאותו של האדם. באויר של תורה ומצות — החיים בריאים הם. באויר של כפירה, ר"ל — ישנה סכנה^א של חולי המתדבק מכמה סוגים. עכ"ל.

אם באיש הבריא כך, על אחת כמה וכמה באיש החלוש. וגדולה הסכנה עוד יותר בחולה אף אם רק בחולי קל, ומכל שכן בחולי שיש בו סכנה.

ארז"ל^ב חולי זה יצר הרע, אשר רק לעתיד לבוא^ג הקב"ה שוחטו, והוא המקור לחולה שיש בו סכנה — תאות איסור — ולחולה שאין בו סכנה — תאות היתר^ד.

ומזכיר ומעורר ביחוד עד"ז — ענין יציאת מצרים, אכילת מצה ואיסור חמץ בפסח, אשר ברח העם, כי הרע שבנפשות ישראל עדיין הי' בתקפו בחלל השמאלי^ה (כי לא פסקה זוהמתן עד מתן תורה ובחטא העגל חזרה^ח) ודמי ישראל אז, לבר יחידאי דמלכא דחלש, דאמרו ייכול מיכלא דאסוותא ולא ישתכח מיכלא ומזונא אחרא בביתא^ז.

ובמילא גם הכרח נחיצות טהרת האויר נזכר ומתעוררים על זה בתוקף,157טהרה על ידי מחשבה, ודבור באותיות החומש, תהלים משניות ותניא — כמבואר בארוכה בהשיחה.

ועל ידי כל זה מקרבין ג"כ קץ הגאולה, דאז חמץ לא יכיל לשלטאה ולנזקא לון לישראל, ויותר מזה — יצה"ר הנקרא חמץ נשרף בכח הארת המל'^א ואז יקויים היעוד; לא^ח בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם הוי' — במהרה בימינו ממש.

(ממכתב יא ניסן, ה'תשי"ב)158במשהו, ומזה מובן שאפילו משהו טוב מועיל. בכ"ז בהנוגע להסדרים, הרי השיעור הוא עכ"פ כזית, ובפרט כשהמקבל עדיין אינו יודע ע"ד האיכות הבלתי תלוי בכמות.

לפלא מ"ש שכיון שזהו בין הזמנים בישיבות לכן נתמעט מספר המשתתפים בשיעורי דא"ח. כי הרי אדרבה, כשהוא בין הזמנים פנוים הם יותר, וביכולתם להרבות בשיעורים אלו, אם במקום דעד עתה או במקום שלשם נוסעים — ע"י שיקשרום שם עם אנשים המתאימים. והרי כמו דמשהו דימים אלו נוגע ביותר, שכן הוא בגשמיות מפני שכן הוא בענינים הרוחנים. במילא מובן עד כמה נוגע הנ"ל, היינו שינצלו ימי הפסח בלימוד המחזק את כח האמונה, ואף שלכאורה אין הענין נוגע עתה, בכ"ז יש עד"ז מזמן לזמן ביומא דפגרא וכו'. והדברים האמורים הנ"ל יכולים לשמש לימוד גם אז, אפילו קודם חג הפסח הבע"ל.

בודאי עושים הכנות הכי נמרצות ליום ל"ג בעומר הבע"ל, לנצלו במדה המקסימלית, ואעורר את אנ"ש להשתתף בהוצאות הכרוכות בזה במדה מסוימת.

(ממכתב ד' אייר, תשט"ז) ב"ה, ערב שבת הגדול, ה'תשל"ו

ברוקלין, נ.י.

שלום וברכה!

בנועם קבלתי מכתבו, ות"ח על הבשורה הטובה מפעולותיו למען אחינו בני ישראל שי' הנמצאים בבתי האסורים, בקשר עם מבצע משלוח מנות ומתנות לאביונים, ובחיזוק היהדות בכלל.

וגודל הזכות שבזה — בודאי לדכותי' אין צריך ביאור.

ואביע תקותי חזקה שהצלחתו בעבר תעודד אותו להרבות בפעולות כיוצא בהן בימים יבואו.

שהרי אחב"י יהודים הם בכל יום ובכל מקום, והיהדות היא העצם שלהם והחיות שלהם, לימוד התורה וקיום מצוותי'^* אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, מתאים להוראות השם בתורתו, תורת חיים, הוראה בחיי היום־יום.

והוראות אלו בתקפן הן בכל זמן ובכל מקום, גם לאלו הנמצאים בגלות בתוך גלות, הנמצאים בבית האסורים.

ושייכות מיוחדת להאמור — לימים אלו הסמוכים לחג המצות, שהוא159„זמן חרותנו" — על פי נוסח המקודש בתפלות ובברכות דמועד זה.

ומההוראות האמורות בקשר עם חג המצות היא ההדגשה „זמן חרותנו", שמזכירים וחוזרים על נוסח זה כמה פעמים בכל יום מימי הפסח. ולא עוד אלא שמקדימים לזה „מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון" —

אף שנמצאים אנו בגלות המר, אשר סיבת מציאות זו היא. בנוסח התפלה, „מפני חטאינו גלינו מארצנו". ואף על פי כן, גם בתוך הגלות, עת שמרצה החטא, אפשר ליהודי לחוג באמתיות „זמן חרותנו", חרות אמתית, בפרט בשטח הרוחני, שהוא עיקר מציאות ומהות האדם — מלשון „אדמה לעליון", ולא עוד אלא שחוגג הוא אותו מתוך שמחה וששון, כאמור לעיל.

ומן הכלל אל הפרט ; אדם פרטי הנמצא בבית האסורים בתור עונש פרטי על חטאו הפרטי — גם בו כל הדברים אמורים כפשוטם וכמשמעם, כלומר, אשר יכול הוא להיות במצב של חרות רוחנית על ידי שיתקשר עם תורתנו ומצוותי', שהם הנותנים לאדם חרות אמתית — אפילו בשעה שבגופו כלוא הוא בבית האסורים. ולא עוד אלא שההתבוננות בזה יש בה לעורר שמחה אמתית, לקיים מה שנאמר „עבדו את ה' בשמחה".

על פי מאמר חכמינו ז"ל אשר מעשה הוא העיקר, הרי עיקר כוונת מכתבי זה — מבצעי פסח, להביאם למעשה בפועל, וביתר שאת וביתר עוז, לחוגים הכי רחבים של בני ובנות ישראל בכלל, ובפרט לאלו הנמצאים, לעת עתה, בבית האסורים,

אשר במדה גדולה וחשובה תלויים הם בעזרת הנמצאים מבחוץ, לאפשר להם לקיים מצוות חג הפסח — כולל ימי חול המועד — במילואן ומתוך שמחה.

ובודאי אשר בכל כגון זה ישנה ההבטחה יגעת ומצאת, ולא עוד אלא שבמדתו של הקב"ה, מדה כנגד מדה, הרי על ידי העזר המוגש במיוחד לאלו הנמצאים בגלות בתוך גלות, בבית האסורים, להעמידם במצב של חרות (במדה האפשרית, גם בתוך כותלי בית מאסרם),

ממשיכים ברכות ה' וכמה פעמים ככה — בגאולה הפרטית של כל אחד ואחת מאחינו בני ישראל העושים והמעשים במבצע זה, במדת חרות האפשרית בתוך הגלות,

ומגאולה הפרטית לגאולה הכללית — לקרב הגאולה האמתית והשלימה של כל אחינו עם בני ישראל בכל מקום שהם, על ידי משיח צדקנו, בקרוב ממש.

בכבוד ובברכה להצלחה רבה במבצע פסח

ובכל האמור

ולחג הפסח כשר ושמח

מקום החתימה160ב"ה, ראש חודש ניסן, ה'תשל"ו

ברוקלין, נ.י.

אל בני ובנות ישראל

אשר בכל מקום ומקום

ה' עליהם יחיו

שלום וברכה !

דער נאָמען בלשון הקודש פון אַ יום־טוב, אָדער פון אַ פּאַסירונג און אַ זאַך אין אַלגעמיין, וואָס איז געגעבן געוואָרן דורך תורה, אָדער איז באַשטימט געוואָרן דורך מנהג ישראל, וואָס אויך מנהג ישראל תורה היא — גיט אַרויס אַן עיקר'דיגען אינהאַלט פון דעם יוםטוב, אָדער פון דער זאַך, ווי ערקלערט אין מערערע ערטער,

דאָס זעלבע בנוגע דעם נאָמען חג הפסח — דער יום טוב פון דעם חודש, הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה.

אין דעם פאַל איז דאָס נאָך מער אונטערשטראָכן דערמיט וואָס, אין תנ"ך, ווי אויך אין די תפילות וברכות ווערט דער יום טוב אָנגערופן „חג המצות"; און פונדעסטוועגן איז אָנגענומען און בעיקר פאַרשפּרייט אומעטום, אַלם מנהג ישראל, דער נאָמען חג הפסח, פסח.

נעמענדיג אין אַכט, אַז דער יום טוב פסח איז דער „ראש לרגלים" — דער הויפּט פון אַלע ימים טובים, און דער חודש ניסן, אין וועלכן פסח161קומט פאַר און ער איז זיין צענטראַלער פּונקט, איז „ראש חדשים" — דער הויפּט פון אַלע חדשים — אונטערשטרייכט דאָס נאָך מער די באַדייטונג און אינהאַלט פון דעם נאָמען „פסח" פאַר אַלע ימים טובים און פאַר דעם גאַנצען יאָר.

ובפרט אַז מיר האָבן דעם אָנזאָג צו דערמאָנען יציאת מצרים, וואָס איז די נקודה פון זמן חירותנו — פסח, יעדן טאָג, און סיי באַטאָג און סיי באַנאַכט,

איז פון דעם פאַרשטאַנדיג, אַז דער יום טוב און במילא אויך זיין נאָמען פסח איז פון גרויסער וויכטיקייט פאַר יעדן אידן און יעדן טאָג.

דער טייטש פון דעם וואָרט „פסח" איז, ווי עס ווערט געזאָגט אין תורה: ופסח הוי' — דער אויבערשטער וועט אַריבערשפּרינגען,

און ווי דאָס ווערט נאָך דייטלעכער ערקלערט אין רש"י ; פסח על שם הדילוג . . ואתם עשו כל עבודותיו . . דרך דילוג וקפיצה — „פסח" אויפן נאָמען פון דעם אַריבערשפּרינגען . . און איר זאָלט טאָן אַלע זיינע עבודות (פון קרבן פסח) אין אַן אופן פון אַריבערשפּרינגען און שפּרינגען.

פאַרוואָס איז יציאת מצרים פאַרבונדן דוקא מיט שפּרינגען און איבערשפּרינגען ?

איינע פון די ערקלערונגען איז;

יציאת מצרים קומט נאָך גלות מצרים — אַלס אויסלייזונג און אַרויסגיין פון מצרים.

162במשך פון פילע דורות האָבן אידן געלעבט אין מצרים, ביז זיי זיינען געקומען צו אַ צושטאַנד פון עבדות (קנעכטשאַפט), און די עבדות האָט דערגרייכט אַזאַ מאָס, אַז, ווי חכמינו ז"ל דערציילן, זיינען געווען אידן וואָס האָבן ניט געוואָלט אַרויסגיין פון מצרים — אַזוי פאַרזונקען איז מען געווען אין קנעכטשאַפט.

מצרים, אין יענע צייטן, איז געווען דאָס העכסט אַנטוויקלטע לאַנד אין דער הינזיכט פון וויסנשאַפט, טעכנאָלאָגיע, פילאָזאָפיע א.ז.וו. — די אַלע זאַכן וואָס די וועלט רופט אָן „קולטור" און „ציוויליזאַציע",

זי האָט אויך געהערשט איבער דער גאַנצער וועלט —

אָבער צוזאַמען דערמיט איז דאָס לאַנד געווען איינגעזונקען אין דער טיפסטער מאָראַלישער געפאַלנקייט, ווי באַוואוסט פון פאַרשידענע מקורות, ביז אַז זי ווערט אָנגערופן ערות האָרץ.

און פון אָט דעם גלות מצרים — און מצרים בכלל — האָבן אידן געדאַרפט באַפרייען זיך און אַרויסגיין ביד רמה, פולקאָמענע פרייהייט, סיי פיזיש סיי גייסטיג,

און גלייך נאָכדעם — אין אַ גאָר קורצע צייט — דערהייבן זיך צו דער העכסטער גייסטיגער מדריגה — צו באַקומען די תורה,

וואָס דאָס איז געווען דער ציל פון יציאת מצרים, ווי די תורה זאָגט; בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה — (דער אויבערשטער האָט געזאָגט צו משה'ן) ווען דו וועסט אַרויספירן דעם פאָלק פון מצרים, וועט איר דינען דעם אויבערשטן אויף דעם באַרג (סיני), מקבל זיין תורה מיט אַלע אירע מצוות, אָנהייבענדיג פון די עשרת הדברות,

163וואָס די ערשטע דברות זיינען אנכי ה' אלקיך און לא יהי' לך אלקים אחרים — אַז דער אויבערשטער איז איינער און איינציגער ג־ט, און עס קאן גאָר ניט זיין קיין אלקים אחרים;

און דער צענטער געבאָט איז לא תחמוד גו' כל אשר לרעך — (ניט נאָר מ'טאָר ניט צונעמען עפּעס וואָס איז יענעמס, נאָר) מ'טאָר אפילו ניט גלוסטן דערצו —

וואָס אין די דאָזיקע צוויי נקודות — אחדות הבורא און די העכסטע מדריגה אין די באַציאונגען בין אדם לחברו ליגט דער פולשטענדיגער און אַבסאָלוטער קעגנזאַץ צו, להבדיל, דער אַזויגערופענער „קולטור" פון מצרים (דאַמאָלס, און פון אַלע צייטן).

דערפון איז קלאָר, אַז אַרויסגיין פון אַזאַ עקסטרעמען מצב פון גלות מצרים ביז צו דערגרייכן דעם קעגען עקסטרעם פון חירות — אמת'ע (און אויך אינערלעכע) באַפרייאונג — ביז צו מקבל זיין די תורה מיט דער פולסטער גרייטקייט פון נעשה (און דערנאָך) ונשמע, ד.ה. אַז מ'נעמט אָן דעם אויבערשטנ'ס תורה און מצוות נאָך איידער מ'פאַרשטייט זיי אין דער פולסטער מאָס — מוז דערביי זיין און עס איז געווען דער גרעסטער „שפּרונג" וואָס קען זיין, פּסח — דרך דילוג וקפיצה.

און דאָס איז געווען נאָך זייענדיג אין מצרים; ראש חודש ניסן האָט דער אויבערשטער געהייסן זאָגן צו כל עדת ישראל (אַלע אידן) וועגן פּסח מיט אַלע פּרטים, איינגעשלאָסן, ווי געבראַכט פריער, אַז כל עבודותיו זאָלן זיין דרך דלוג וקפיצה.

ביז אַז אין דער נאַכט פון פּסח חמשה עשר בניסן, איז ופסח הוי' און דער אויבערשטער בכבודו ובעצמו האָט זיך אַנטפּלעקט צו זיי נאָך זייענדיג אין מצרים, און האָט זיי אויסגעלייזט מעבדות לחירות.

164אין דערויף באַשטייט אויך דער גרונט געדאַנק פון אידן און אידישקייט אין אַלע צייטן און אין אַלע ערטער: כאָטש מ'געפינט זיך אין גלות, גלות אין אַ גשמיות'דיגער וועלט, און צום טייל אויך אַ חומריות'דיגע (פאַרגרעבטע), און מ'איז „מעט מכל העמים" אין כמות;

אַזוי אויך אין פּערזענלעכן לעבן, איז די צייט וואָס מ'גיט אָפּ אויף גשמיות'דיגע זאַכן (עסן, טרינקען, שלאָפן, פּרנסה וכו') — מער אין כמות ווי די צייט וואָס מ'גיט אָפּ אויף רוחניות'דיגע ענינים; תורה, תפלה און מצוות —

ווערט אָבער דערוואַרט פון יעדן אידן, אַז ער זאָל אַרויסגיין פון אַלע ענינים פון גלות און אַריבערשפּרינגען און צוקומען צו אַן אמת'ער חירות, צו דער העכסטער שטופע פון גאולה, אַפילו ווען אויסערלעך איז ער נאָך אין גלות,

און יעדער איינער און איינע האָט די פאַרזיכערונג, אַז מ'האָט זיי געגעבן די נויטיגע כוחות צו מאַכן דעם שפּרונג און איבערשפּרונג — כוחות וואָס דער אויבערשטער בכבודו ובעצמו גיט.

א

די אויבנדערמאָנטע אָפּלערנונג איז, ווי געזאָגט, סיי ווען עס איז „טאָג" און סיי ווען עס איז „נאַכט" — סיי פאַר דעם וואָס געפינט זיך אין דעם מצב פון אמת'ער ליכטיקייט, און סיי פאַר דעם וואָס, צוליב פאַרשידענע סיבות, געפינט ער זיך נאָך אין אַ מצב פון פאַרטונקלקייט.

אין דעם ערשטן פאַל, דערמאָנט פּסח, און מאָנט, אַז אַפילו ווען מ'געפינט זיך אויף אַ גאָר ליכטיגער שטופע, טאָר מען ניט בלייבן שטייען אויף אַן אָרט, נאָר מ'דאַרף גיין העכער ביז אין אַן אופן פון שפּרינגען צו אַ נאָך העכערע שטופע. און דער וואָס געפינט זיך אין אַ גאַנץ נידעריגע מדריגה, ווערט פון אים געפאָדערט ניט צו בלייבן אין דעם מצב אַפילו אַ רגע, נאָר גלייך אַרויסשפּרינגען פון זיין מצב, דערגרייכן צו גאולה און אמת'ע חירות,

און באַ ביידען — און באַ די אַלע וואָס זיינען צווישען די ביידע מדריגות — ווערט דאָס דערגרייכט דורך תעבדון את האלקים על ההר הזה, דורך נעשה ונשמע, דורך לערנען תורה און מקיים זיין די מצוות אין טאָג טעגלעכן לעבן. און, ווי געזאָגט, האָט יעדערער אין דעם הילף פון דעם אויבערשטן — וואָס165ער איז פּועל ישועות בקרב האָרץ — ער טוט אויף ישועות אין דעם ארץ (און — אינווייניג פון ערדישן מצב).

ויהי רצון, אַז דער „פּסח, דילוג וקפיצה" זאָל דורכגעפירט ווערן און אויסגעפירט ווערן אין אַ מצב פון חירות, וואָס חירות שליסט איין באַפרייאונג פון אַלע זאַכן וואָס שטערן צום אויספירן דעם תכלית פון מענטשליכען לעבן,

עס זאָל זיין אַ לעבן ווי עס באַדאַרף צו זיין, אַ לעבן אין איינקלאַנג מיט דער גטלעכער כוונה,

און דער חירות פון יעדערן אַלס פּרט, גאולה הפּרטית נאָך זייענדיג אין גלות, וועט צואיילן די פאַרווירקליכונג פון חירות פון אַלע אידן אומעטום, און ברענגען די ערפילונג פון דער הבטחה; תרוממנה קרנות צדיק — עשר קרנות כו' קרן מלך המשיח כו'^* — די גאולה האמתית והשלימה על ידי משיח צדקנו ובקרוב ממש.

בברכה לחג הפסח כשר ושמח166ריח חזק, בהתעלפות קשה אינו מספיק, וצ"ל לחישת השם באזניו. וגילוי תורת האריז"ל — ה"ז כמו ריח חזק. ואף שתורה בכלל נק' לחם, הנה פנימיות התורה, שאין משיגין מהות הענינים שבהם דנים (יעויין קונטרס לימוד החסידות פי"א ואילך), ובפרט קודם שנתגלו ההסברים שבתורת החסידות, הרי בתורה גופא ה"ז בדוגמת ריח וק"ל.

(ממכתב כ"ק אדמו"ר שליט"א)

. . . ומזכירני זה פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר — שסיפר שבעת התחילו בעניני מסחר, בקש — בתור פ"נ — מכ"ק אביו אדמו"ר „ער זאָל ניט האָבען די בעלי בתעשע הנחות", והוסיף בסיפורו לי, בע"בהנחות מזוהמות הן, כמובן בדקות, שהרי הדברים אמורים בבע"ב שומרי תורה ומצוה במילואם, אלא שכביאור החסידות — נמצאים במצרים, מצרים וגבולים, כל משך חייהם, דכל משך חייהם היום הוא כהאתמול, והמחר — כהיום, ואפילו המחר שלאחר זמן, ולא עוד אלא ששאיפה לשינוי — הרי זה ענינו של משוגע בעיניהם, ז.א. חוץ למסגרת שכל הבריא.

וכמה מאירים דברי רבנו הזקן בספר התניא שלו, שבלשון המשנה בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, הוסיף רבנו הזקן המלות „ובכל יום ויום".

(ממכתב צום העשירי יהפך בקרוב לששון ולשמחה, ה'תשכ"א)

. . . שביעי של פסח, יום קריעת ים סוף, שסגולה יום זה הוא לחזק בכל אחד, בתוך כללות עמנו, ההכרח שיהודים אינם מתרשמים ממניעות ועכובים גשמיים טבעיים, כשהולכים לקבל התורה, וכמו אז, גם עתה ימים נבקעים לפניהם.

(ממכתב י"א אייר תשי"ז)