Addenda - sichos and letters 13

188א ח ר י

. . . וע"פ מחז"ל; אטו לא ידענא דשפיר קאמינא (ואדרבא — דוקא ע"י ד)הוה מקשי לי כו' רווחא שמעתא (ב"מ פד, סע"א), באתי בהערות הנ"ל, ובודאי יקויים מחז"ל עה"פ את והב בסופה — וע"ד הצחות — בנדו"ד ה"ז כפשוטה „מלחמה שע"י ספר" — שבא לידי (רש"י ד"ה את, קדושין ל, ב):

א) ברמב"ם הל' עבודת יוהכ"פ פ"א ה"ג; ומתקינין לו כה"ג אחר שאם יארע לזה פיסול^א יעבוד האחר תחתיו, בין שאירע בו פיסול קודם תמיד של שחר בין שאירע בו פיסול אחר שהקריב קרבנו זה שנכנס תחתיו אינו צריך חינוך אלא עבודתו מחנכתו ומתחיל מעבודה שפסק בה הראשון, עכ"ל.

ותמה מר, „אחר שהקריב קרבנו" (דפי' — קרבנו דכה"ג, היינו פר כה"ג) — מהו הדיוק והחידוש באחר הקרבת פרו דוקא —

[ויש לחפש בס' אולי נמצאת גירסא „קרבנו זה" (וקאי על התמיד^ב שהזכירו לפני זה) זה שנכנס כו' (ומעתיק שלא הבחין — השמיט תיבה „זה" אחר שלפענ"ד הייתה כפולה) — ועפ"ז בטלה גם התמי' למה שינה הרמב"ם הענין מהש"ס דאיתא שם (יומא יב, א) אחר תמיד של שחר.

ומכבר העירותי עד"ז ברמב"ם הל' מקואות; במי הדעת טהור ה"ה כו' — שלכאורה צ"ל: במי הדעת טהור (היפך דעות הרעות — שלפנ"ז) טהור ה"ה כו'].

ומביא כת"ר גירסא עתיקתא (ברמב"ם דפוס רומי); אחר שהקריב קרבנות. — דרך אגב בס' קרית מלך מביא גירסא זו בשם „דפו"י".

ועצ"ע:; „קרבנות" — מאי קמ"ל ? ואדרבא, בהשמטת תיבה זו, כ"א „אחר שהקריב" ותו לא — אַז ה"ז קאי על התמיד וע"ד כמו שהואָ בש"ס, כנ"ל.

ואולי י"ל דקמ"ל דאפילו „לאחר שהקריב קרבנות" וצריך לעשות דבר שאינו הקרבת קרבן כלל (גם לא אביזרייהו) — נקרא זה עבודה דמחנכתו. וכגון הוצאת הכף ומחתה מקדה"ק. וע"ד מש"כ בתוד"ה ואי (יומא לב, א); הוצאת כומ"ח מנלן דעבודה היא להצריך לה טבילה בפ"ע י"ל כו' — הי' מקום לספק אם מחנכת.

189וצ"ע בנוגע לקרה"ת דכה"ג (שגם היא מה"ת) — דלאו עבודה היא (יומא סח, ב, וברמב"ם), וא"כ באם אירע פיסול בסמוך להקריאה מה מחנכו להאחר?

ואולי י"ל ממנ"פ; באם (כפשטות הל') קרה"ת צ"ל דוקא בכה"ג — ה"ז גופא עושה את הקריאה ענין דמחנכתו [ועבודתו מחנכתו — לאו דוקא (עיין רש"י יומא יב, רע"ב)]. ובאם כה"ג ל"ד — הרי שוב א"צ חינוך. ואת"ל דצ"ל כה"ג דוקא ועבודה דוקא (או עכ"פ סילוק עבודה — כהוצאת כומ"ח) עוד אפשריות בקרה"ת — לדחות הקריאה לאחרי העבודה הא' שיפגע בה. ויהי' עוד שינוי שיקרא בבגדי זהב (כיון שהעבודה הסמוכה היא — שעיר הנעשה בחוץ כו'), או לדחותה לאחרי הוצאת הכף ומחתה בכדי שיקרא בבגדי בוץ כבכל שנה. ויל"ע בירוש' (שם רפ"ז); לקריאת הפרשה כו' שיירי עבודות כו' רצה עובדה בבגדי זהב עובדה בבגדי לבן ונחלקו המפרשים בפירוש כ"ז. ואכ"מ.

ב) מביא ביאור הלח"מ בפי' דברי הרמב"ם ש"עבודתו מחנכתו", אף דלשיטתו אבנטו דכהן הדיוט דכלאים הוא — אבנטו מחנכו,

[שזהו קודם להעבודה, ובמילא כבר מחונך הוא, וגם — אצ"ל דהעבודה (שצ"ל בכה"ג דוקא) וחינוכו באים בב"א^ג. ועפ"ז צ"ע בדברי הלחם משנה ובהשקו"ט דמר] —

ולפענ"ד ביאור הרמב"ם הוא ע"פ הידוע (יד מלאכי, כללי הרמב"ם ס"ד — מהלח"מ ועוד) דדרכו של הרמב"ם ליקח הדרשה היותר פשוטה אע"ג דאתדחי' כו' פסוק שלא נזכר בגמרא כלל מאחר שהוא מבואר יותר — שעפ"ז מובן ובמכש"כ ועאכו"כ שיביא טעם המפורש — מפני פשיטותו ומפני שהוא לד"ה וכו', אף שאינו טעם העיקרי.

ולהעיר: כלל הנ"ל, לפענ"ד, זקוק לביאור נוסף בכל מקום ומקום, כוונתי — כיון שהרמב"ם מביא טעם שלא הוזכר בש"ס — מפני פשיטותו וכיון שלא נפק"מ מידי לענין דינא — א"כ קשה דגם הש"ס הו"ל לומר כן ומצד סברא זו עצמה.

והסבר כללי י"ל בזה: סדר הרמב"ם ה"ה ביאור פס"ד והלכות וכאו"א במדור בפ"ע. סדר הש"ס — בלול לא רק ממקרא וכו' אלא גם^א דין בדין והלכה בהלכה והלכה באגדה וכו',^ב פס"ד והסברת ענינים וכו'.

וא"כ טעם חדש שאין בו נפק"מ לדינא באותה הלכה או עכ"פ בהלכה בכלל, אלא שיש נפק"מ באגדה וכו'

190דרכו וצריך להביאו ברמב"ם, ואא"פ להביאו בש"ס [וע"פ אותו הכלל — שאצ"ל נפק"מ מידי].

(ממכתב ד' כסלו תשל"ה)

. . . ומה שהעיר במכתבו הקודם להנ"ל, על מה שלא נזכר בסדר עבודת יוהכ"פ נ"כ, וכן לא נכנסו שמות הוי' שבברכת כהנים במנין הזכרת שם המפורש ע"י כה"ג ביוהכ"פ — לפענ"ד, פשוט מפני שבזה לא הי' כל שנוי משאר הימים. (וכל הכהנים שבמקדש נ"כ ביוהכ"פ, משא"כ מנחת חביתין) ומטעם זה לא הובאה ג"כ אמירת ק"ש תפלה וכו' דרפ"ה דתמיד. — ואין הזמן גרמא להאריך.

(ממכתב יום השלשים אחר הסתלקות כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע הכ"מ)

לרמב"ם הל' פסוה"מ פ"א הט"ו *), מפרש דהרמב"ם ס"ל דיוצא טמא הוא ומטמא, אבל בטומאת ידים אינו.

) בדין „שחסה והיא כולה בפנים ואח"כ הוציאה רגלה לחוץ וסו'^ד. המו"ל.

191ובמחכ"ת לא נ"ל לייחס להרמב"ם חידוש שאינו מוכרח בהחלט, ובפרט שלא נרמז עליו בשו"מ ברמב"ם (דאם הי'^* רומז ע"ז — ודאי שלא הי' נעלם הרמז מהכס"מ, לח"מ, משל"מ וכו' כאן בהל' פסוה"מ). ויותר ע"ז — דהו"ל להרמב"ם לכתבו בפי'. ואין לומר שהטעם להשמטה — מפני שאין דרכו להעתיק אלא דין מפורש — שהרי לפי' כת"ר מפורש הדין בירושלמי.

וגם — לפירושו יוקשה מש"כ בהל' אבוה"ט פ"ח ה"ג: הפיגול כו' ה"ה כראשון כו' לפיכך מטמאין את הידים כו' — שהרי יוצא ג"כ ה"ה כראשון ובכ"ז אינו בטומאת ידים.

וכנראה הכריחו לכת"ר לפרש כנ"ל; א) לתרץ קושית המל"מ בהל' אבוה"ט שם, לאיזה תכלית כתב הרמב"ם שם במיוחד דין בשר פסח היוצא דטהור — אבל הרי תירצוה במל"מ דכוונת הרמב"ם לחלק בין ספק לודאי. וע"כ גם לכת"ר מוכרחת כוונה זו ברמב"ם, דאלתה"כ אינה מובנת כלל אריכות לשונו שם „ה"ה ספק כו' לפיכך אינו מטמא שספק טה"י טהור".

ב) לתרץ איך יתכן שהראב"ד כאן אשתימטתי' דהרמב"ם פסק (באבוה"ט שם) דבעיא דכיצד צולין איפשטי' לקולא (וגם — למה לא השיג עליו שם).

אבל גם לטעמך אינו מתורץ, דל"ל להראב"ד להעמיס חידוש ברמב"ם ולהקשות עליו, דל חידושי' ודל הקושיא, והרי ג"כ אין הכרח לומר דס"ל להרמב"ם דמשום חומרא דקדשים כל הבעיות צ"ל לחומרא. (ומה שלא השיג הראב"ד בהל' אבוה"ט עוה"פ — הרי גם לכת"ר לא השיג בהל' ק"פ עוה"פ).

ועוד נ"ל: בהקדם הצ"ע בראב"ד, דל"ל להאריך להוכיח דהלכה כרבינא, והרי דעת הרמב"ם דכל העומד לחתוך כחתוך דמי, וא"כ מטמא היוצא אפילו לא ס"ל כרבינא — וכמו שהעיר כת"ר על הלח"מ —

ולדעתי — הראב"ד בהשגותיו ליד גם מודיע דעתו בדין. ואם הרמב"ם לשיטתי' במק"א אזיל בפס"ד שמשיג עליו, אי"ז משנה פס"ד הראב"ד כמובן. ואדרבה השגתו במקום זה מתפשטת ושייכת לשיטה זו דהרמב"ם בכל סניפי'. ובקבלת כלל זה בכוונת הראב"ד — בטלות כמה קושיות שהקשו עליו והערות שהעירו — בכ"מ. ובזה גם הערות הלח"מ כאן, ויסוד ב' הנ"ל. וכן מובן מה שהאריך הראב"ד להוכיח דהל' כרבינא — בכדי לברר שהדין דמטמא — אפילו את"ל דכל העומד לחתוך לאו כחתוך דמי.

(ממכתב ימי הסליחות תשי"ח)

192. . . במענה למכתבו מב' מ"ח בהערותיו על הנדפס בקובץ ליובאוויטש שנה ה' חוברת א' מחלקת תשובות וביאורים^*, במ"ש בתניא פרק כ"ד מענין פקוח נפש,

ואינו מבואר כל הצורך במכתבו — במה שרוצה לפרש פקוח נפש דהיינו ענין יסורים, באם כוונתו ליסורים שסופם מיתה או לאו דוקא. ובכל אופן, הנה נוסף על שעצם הביטוי פקוח נפש במשמעותו רק ענין קיום נפש והעדרה, הנה מוכח זה בפירוש בכמה סוגיות בש"ס, ובנין אב לכולם (יומא פ"ה ע"א) ובשני הקצוות, דבספק מיתה דוחה את השבת, אף אם אין שם יסורים. ובמקום יסורים בלא מיתה, אין נדון כלל באותה הסוגיא, וכדמסיים — חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. ועד"ז בשאר מקומות בש"ס.

193והנה עוד סברא ע"ד הנ"ל שהעולם נברא באופן כזה שהי' מוכרח להיות נישואי אחותו (ירוש' יבמות פי"א ה"א) או נישואי אמו (חוה).

כן גם בנוגע לאמו — ה"ה (עובר) ירך אמו אלא שנפרד לאח"ז וכעצם מעצמי דאדה"ר.

אבל אינו דומה לגמרי לאחות — כי בפועל הי' קיום העולם ע"י נישואי אחות, אחות היא חצי בשרו דהאח כדוגמת אדם וחוה, משא"כ באם שהוא בהיפך.

ולהעיר ג"כ מפרש"י יבמות (סב, סע"ב) ומסנה' (קג, סע"ב) כלום יש לך הנאה כו'.

וע"פ כהנ"ל יובן שיש מקום לומר ג"כ ברור כאמו — וכהשאילתא משפטים (הובא במרגה"י שם).

ולהעיר מברכות (נח, א) הבא על אמו כו' אחותו כו'.

ואין להאריך עוד*

ועיין ס' המצות לאדמו"ר הצ"צ מצות עריות — דברים נפלאים.

(ממכתב כ"ו תמוז, תשל"ג)194וענין שיעוררו חשד בלב הילד המאומץ שהיחס אליו אינו דומה להיחס לחבריו מצד הוריהם הם. ולא עוד אלא שכמה מהמוסדות המחלקים ילדים לאימוץ מקבלים הבטחה מראש שהילד יגדל ללא כל סיבוכים והפרעות, זאת אומרת שיהי' היחס אליו בכל הפרטים כמו לבן ובת מבטן ומלידה. ובאים ומוסיפים רופאים ופסיכולוגים שמוכרח יחס כזה כדי שיהי' החינוך בלי תקלות. ובודאי לדכוותייהו האריכות אך למותר. ורק להוסיף אשר מספר הילדים המאומצים הוא כמה פעמים ככה מאשר משערים או מודיעים בעלי הסטטיסטיקה, כיון שכמה מהמאמצים ועוד יותר כמה מהמוסרים ילדיהם לאימוץ אינם רוצים כלל בפירסום מכו"כ טעמים.

לכן כל הפרטים וכל האזהרות על דבר חומר הענין וכו' הלואי שיספיקו להביא התיקון המוכרח סו"ס לבוא בענין האמור . . בהדגשה מתאימה על האיסור אשר נשנה בכל יום ויום, ובתנאי תקופתנו כמעט שאי אפשר להזהר ממנו, כי אם על ידי השתדלות קפדנית ומתמידה, ואפילו אם יהיו מאמצי הילדים יראי השם . . .

(ממכתב כ"ג טבת, תשכ"ה)

בכל פרק מפרקי המסכתות שבש"ס נזכר ר"ש ואפילו בכלים ובנגעים ועוקצין* לכאורה, כמה פרקים ישנם שלא נזכר בהם — אלא הכוונה לאו דוקא במשנה, כ"א גם בתוספתא וגמרא.

ומה שלא נזכר ר"ש בכל פרק שבמס' תמיד מדות קנים, אין למדים מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהם חוץ. ואם יחסרון מפרקי הש"ס פרקים אחדים — בכ"ז ראית הלקו"ת חזקה היא.

ועוד; בלקו"ת מדבר עד"ז שעסק ר"ש בנגלה בקושיות ופירוקים כו' ומס' הנ"ל אין ענינם הלכות, כי אם מדות בנ"א וכיו"ב, שלכן לכמה מפרשים אין אבות נכנסת במנין סמ"ך מסכתות הש"ס. וכן תמיד ומדות — אינם אלא סיפור כו' וכמ"ש בהקדמת פיה"מ. (ועפ"ז מתורץ ג"כ שלא יחלוק הסמ"ג שמונה ס"ג מס' על שהש"ר (ו, ט) שמונה ס' מס' של הלכות).

ומה שמוסיף שנזכר ר"ש ואפילו „בכלים ובנגעים ועוקצין" — במה נשתנו מס' אלו, אשר, לכאורה, בהם לא הי' צ"ל נזכר ר"ש, ומחדש דאפילו195בהם נזכר.

י"ל דהחידוש בכלים הוא, כי היא כבר ד יוסי בן דורו של ר' שמעון, וכדמוכח מדברי ר"י (

ונגעים (והראשון דל' המורגל בש"ס „נגעים כוונתו, ואטו כי רוכלא ליזל וליחשוב) — שהוא בב"מ (נט, א). ועייג"כ חגיגה (יא, א. יד, א) סנה

ועוקצין — מסכת שלימודה אינו מצוי. ועייג"כ ברכות (כ, א). ועצ"ע בכ"ז. היתה סדורה מקודם לזמן ר' (סוף כלים): אשריך כלים כו'. ים ואהלות" נקט. וגם לאהלות לימוד קשה ביותר. וכדמשמע נה' (פז, א).

וכדמשמע בהוריות (יג, ב).

(ממכתב כ"ק אדמו"ר שליט"א)