כתיב הרים כדונג נמסו וגו', ובפסוק של אחריו כתיב יחד הרים ירננו. כיצד יתקיימו שני מקראות הללו. ואפשר לומר כי ידוע מ"ש רז"ל אין הרים אלא האבות. וגם אמרו רז"ל האבות הן הן המרכבה. ויש להבין איך הוא שהאבות התחתונים יהיו המרכבה. אך ידוע כי [מדת] אברהם הוא מדת אהבה שהוא מדת החסד, ויצחק מדתו יראה, ויעקב תפארת המכריע. ואמרו רז"ל ג' סימנים בישראל רחמנים ביישנים גומלי חסדים, שהם ג' מדות של האבות מתתא לעילא. רחמני"ם הוא מדת יעקב, ביי"שנים [הוא] מדת יצחק, כי הירא מחברו הוא בוש ממנו, וגומלי חסדים הוא מדת אברהם, שהוא אהבה חסד. והנה זה לעומת זה עשה אלהי"ם, כי כמו כן יש בטומאה ג' מדות הנזכרים הנקראים אבות הטומאה. אך ההפרש שביניהם, כי בקדושה כל הג' מדות כלולים זה בזה. למשל האוהב את חבירו מרחם עליו, [ואם] לפעמים שלא יוכל למלאות חפץ חבירו הוא בוש ממנו, נמצא כי שלשתן כלולים זה בזה, והם כמו אחד, שכן בקדושה הוא אחדות גמור. אבל בטומאה הג' מדות הם נפרדים, יתפרדו כל פועלי און, שהוא אהבה זרה דבר אחד, וירא מדבר אחר, ומרחם על דבר אחר. וז"ש הרים כדונג נמסו, ר"ל הרים של טומאה. ולכן לא נאמר כאן יח"ד, לפי שאין להם אחדות רק פירוד כנזכר. אבל בפסוק ב', המדבר בהרי אבות הקדושה שהם אחדות גמור, לכן נאמר יח"ד הרים ירננו. ופי' הפסוק יתפרדו כל וגו' רומז אל הנזכר. כי המדות רעות אשר באדם ח"ו נקראים פועלי און, שהם המביאים אותו לידי און עצמו, שהוא עבירה ממש. והמדות הזרות אין להם יחוד וחיבור יחד, לכך אמר יתפרדו כל פועלי און, כי הם נפרדים ואין להם אחדות. ולכך אמר פועלי און, ולא אמר עושי און, לרמז כי אף הפועלים של און אין להם אחדות כנזכר.