שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים וגו'. ויש לפרש על פי מ"ש בזוהר כי מי בז ליום קטנות שבעה עיני ה' משוטטים בכל הארץ. כי הכלל הוא שהאותיות שנפלו מהשבירה מז' ימי בראשית הם באים לאדם בתפילה, מחשבת אהבה יראה התפארות ניצוח הודיה וכו'. וזהו מים התחתונים בוכים אנן בעינן למיקם קדם מלכא, ולכך באים לפי מדריגתו, והם באים דווקא בלא דעת, שאומר התיבות כמו בתהילים. והמחשבות באים לו מפני שצריך לבא לקטנות כדי לתקן עניינם, לכך צריך להיות בלא דעת. וזהו כי מי בז ליום קטנות שבעה עיני ה' המה משוטטים וגו'. וזה אנו צריכין להעלות עד ביאת הגואל במהרה בימינו, כי הדיבור הוא בגלות. ולעתיד לבוא לא יהיה שום דיבור ומחשבה רק להשם יתברך, כי יעלו כל השבירות ותבין. ואל תקשה מה ענין זה [נ"א: מה יהיה] עם התיבות שאומר בלא דעת, אך הכלל הוא אם אדם חושב שהדיבור אינו מדבר כלל, אלא השכינה מדברת מתוך (בינה) [גרונו], הנקרא עולם הדיבור [כביכול כידוע], והזכרון שזוכר הדברים שהורגל עליהם הוא מעלה הדיבורים. ובאמת הוא גלות השכינה, הדיבור הוא בגלות והבן זה מאוד. [והוא] למשל המלך ציוה לעבדיו להגביה הר אחד גדול מאוד מה שאינו יכול להיות, והיה עצה בין עבדיו לחפור ההר ולשברו ולפרדו לחתיכות קטנים, וכל אחד הגביה מעט לפי כחו, ובזה עשו מאמר המלך. כך המלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ציוה לנו להגביה ניצוצי קדושה, כי זהו תכלית העבודה שיביא תענוג גדול שיביא מדריגות תחתונות למעלה, כאשר מבואר לעיל בכמה מקומות1. ולכך היתה השבירה, כדי שכל אחד יכול להעלות לפי מדריגתו, ותבין היטיב משל זה. ולזה אמר הכתוב [מי אתה] הר הגדול וגו' למישור. ודע לך כי אותיות התורה יש בהם קדושה, מפני ששורה עליו קדושה רוחנית מהאותיות, דאורייתא וקב"ה כולא חד. אבל אותיות מן המחשבה, אע"פ שהם גם כן אותיות, רק שהמה חיצוניות, ושיוכל לקרבא לגבי מלכא. ולכך אמר בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, אז ימלא שחו"ק (פינו), לשון בגדים שחוקי"ם [ר"ל הדבור שהיה עד כעת בגלות], פינו, ולשוננו רינה, כי זהו תענוג גדול כנזכר. אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, כלומר מה שהיה בגוים, בזה הגדיל את השם כביכול, אל"ה, הם א' קול פשוט ההולך בג' קוים לה' מוצאות הפה. וזהו מ"י, מחשבה, ברא אל"ה. וזהו (אל"ה) [אל"ם] מאלהי"ם, (שהמוציא הם אל מ"ם) [שהמוצאות הם אלמים], אך כשבא הי', [ר"ל] המחשבה והשכל, אל ה' מוצאות הפה, נעשה אלהי"ם מלא. ואאריך בזה אי"ה במקום אחר. הכלל הוא מהעלאת המחשבה, תיכף כשבא לו המחשבה יהיה לו בושה גדולה על שנתן דעתו על דבר זה, ומן הבושה יבוא לאי"ן. וכשהוא אי"ן נמצא המחשבה שלו הוא עולם המחשבה ודיבורו הוא עולם הדיבור,2 ודיבור, יכול להיות העלאה למחשבתו ע"י דיבור אחר שיבוש מדבריו בעצמו, ששומע שעולם הדיבור מדבר בו. ותפיל"ה הוא לשון דביקות ליראה את ה'. וזהו פי' כי לא מחשבותי מחשבותיכם, [ר"ל] כשאין אתם סוברים שמחשבותיכם הוא עולם המחשבה, [אז] ולא דרכיכם דרכי בוודאי. אך כשבא לאי"ן יש לו השגה, כי החכמה מאי"ן תמצא, וישיג שעולם המחשבה והדיבור מדברים בו, ויהיה לו התלהבות מזה שהוא שושבינא דמטרוניתא, כמ"ש בזוהר חזי במאי ברא אתינא לגבך. וזה שמתגבר את עצמו זה הוא [עיקר] העלאה למחשבה לשורשו, וזהו חידוש גדול3. [וזהו כמו] שמכין תינוקות של בית רבן, שמזה בא לבושה ולאי"ן, והחכמה מאי"ן תמצא. וגם העלאת המחשבה הוא יחוד, על שם מים תחתונים בוכים מהשבירה, וצריך להיות אי"ן, כמ"ש בגמרא שהיה מגרש בקי, כנזכר. וזה4 ציו"ה מה חילוק בין ראשונה ואחרונה. וזהו ענין הקטנות, שזורקין את האדם לקטנות, ששולחים לו המחשבה כדי שיהיה בקטנות ויבוא לאי"ן, ודו"ק היטיב. והנה אף לעת שלא יכול להיות בדחילו ורחימו, חשוב כאלו הוא בדחילו ורחימו. כשהוא חושב המחשבה והדיבור הם [מעולמות עליונים], מעולם הי'מא, ומחשבה הוא השכל נקרא אהבה, והדיבור נקרא יראה, והוא חושב שהשכל מדבר עם עולם הדיבור, נוקבא, הוימב דחילו ורחימו והבן.