Addenda - sichos and letters 14

196ק ד ו ש י ם

. . . ומה שהעיר בדברי המגדל עוז (יד הל' ע"ז רפ"ב) שהרמב"ם לא קרא בספרי מירוס וכיו"ב — דמוכח להיפך ממש"כ במו"נ ח"ג פכ"ט ופ"ל ובאגרתו לחכמי מרשיליא,

כן גם דעתי נותנת. ואף שבפרקים הנ"ל יש לדחוק שכוונת הרמב"ם היא שקיבל שכך כתוב בספרי הע"ז וכו' וכדעת המג"ע, אבל א"א לומר כך בספמ"ט שם. ולהעיר מפתיחת הח' פרקים.

ודברי המג"ע לא זכיתי להבין ופליאה הם בעיני, ובפרט דמביא את המו"נ ח"ג בפירושו (הל' יסוה"ת פ"א ה"י). ואולי י"ל דכיוון דלשון המו"נ הוא העתק מערבית, אפשר דאינו מדויק כ"כ בזה, לדעת המג"ע, והכוונה היא שהרמב"ם קיבל כל הכתוב בפ' הנ"ל. ואגרת הנ"ל אולי לא ראה המג"ע.

ועדיין צ"ע, שעכ"פ הו"ל — להמג"ע — להזכיר את המו"נ הנ"ל.

וצע"ג גם ברמב"ם למה לא הביא בידו הדין דלהבין ולהורות מותר, ואפילו במעשה, דאין זה נשמע ממש"כ בהל' ע"ז פ"ג ה"ב ובהל' סנהדרין רפ"ב. שוב ראיתי דעמד ע"ז במנחת חנוך מצוה תקי"א, והניח בצ"ע.

ומה שהעיר במש"כ בתניא ספ"ח: בחכמת האומות

— „עו"ג" אינו בדפוס הראשון וכו'. והיא הוספה מאוחרת

מיראת הצנזר. ובקצת הוצאות שינו ל"חכמות אחרות"

(לעמבערג תרט"ז ועוד). ולא הסתפקו בזה (ווילנא תרל"ב.

ועוד), והעירו בשולי הגליון; ומוציא אותן לדברי הבאי

וחקירת מינות ! —

הוא מלביש ומטמא כו' בטומאת ק"נ כו' אלא א"כ כו' וזהו טעמו של הרמב"ם ורמב"ן ז"ל וסיעתן שעסקו בהן,

ושקו"ט במכתבו איך הוא בחכמות ע"ז. דלכאורה הן מג"ק הטמאות שהרי הלימוד בהן נאסר באל תפנו אל האלילים, אבל מוכרח לומר שגם הן מק"נ, שהרי להבין ולהורות מותר, וזהו טעמו של הרמב"ם שעסק בהן. וא"כ גם הן נכללו במש"כ בתניא שם. — כמדומה שזה כוונתו במכתבו אלי.

ולפענ"ד א"א לומר כן. וממנ"פ; אם לומד חכמות ע"ז שלא ע"מ להורות — מטמא בחי' חב"ד שבנפשו בטומאת ג"ק הטמאות לגמרי, וכמו197בשאר איסורים. ואם לומד ע"מ להבין ולחורות — ה"ז נכלל בקדושה, במכש"כ וק"ו ממילתא דבדיחותא שבתניא פ"ז שאינו אלא לפקח דעתו וכאן הוא הקדמה וחלק מלימוד התורה.

— אופן עדמ"ש במכתבו יש למצוא במאכלות אסורות, שהן מג"ק הטמאות, אבל אם אוכלן לפקוח נפש, שהתירו רז"ל ונעשה היתר (גמור) — ראה אגה"ק סכ"ו — וכוונתו אינה לש"ש כדי לעבוד את הוי' עי"ז — ה"ז שייך לק"נ (פ"ז שם). —

והטעם שיכול להעלות חכמות ע"ז שמג"ק הטמאות, אף שהם אסורים וקשורים, לקדושה הוא כדוגמת האופן שזדונות נעשו לו כזכיות הואיל ועל ידי זה בא כו' (שם פ"ז), וגם בנדו"ד כן הוא הואיל ועל ידיהן מברר ד"ת וכו'.

א

ומדי דברי במרז"ל בתניא שם; וזהו טעמו של הרמב"ם כו' — אציע ג"כ תמי' גדולה שיש בזה בהשקפה ראשונה. והיא;

לכאורה בא רבינו הזקן בזה לתרץ איך עסקו הרמב"ם וכו' בחכמות אלו. ומבאר שהוא מפני שידעו להשתמש בהן לתומ"צ.

ואינו מובן כלל למה תפס את הרמב"ם וכו' — הרי התורה ציותה ורפא ירפא, ומצוה לחשוב תקופות ומזלות (שבת עה, א), ובעיר שאין בה רופא אסור ת"ח לדור שם (סנהדרין ספ"ק), ובן אחי' ממונה על חולי מעים (שקלים רפ"ה), ור"י בן חנני' אמרו עליו כל כך יש בידך (הוריות י, א), ור"ש בן חלפתא עסקן בדברים הי' (חולין נז, ב), וכו' וכו'.

והביאור בזה, לפענ"ד, בהקדם דכמה אופנים ישנם בלימוד וידיעת חכמות או"ה. וסדרן מלמעלה למטה; א) ידיעת חכמות אלו מן התורה. וכמו חכם כשמראין לו מפה יודע ממנה כל פרטי הבנין, כן הוא בתורה שהיא המפה ודיפתרא שע"פ תכניתה נבה"ע (ב"ר רפ"א). וכמסופר בבכורות (ח, א) שר' יהושע בן חנניא למד זמן עבור נחש מן הכתוב. ובמדרש תהלים י"ט, על שמואל ועל ר' הושעיא ע"י שהי' יגע בחכמתה של תורה למד מתוכה כל מה שיש ברקיע. ואצ"ל מה שנאמר בפירוש בתושב"כ ותושבע"פ — שכל זה הוא תורה ממש, שהיא חכמתו כו' וכמאמר הרמב"ם הידוע שאין הפרש בין ובני חם כוש ומצרים כו' ובין אנכי ה"א (פיהמ' חלק יסוד ה),

ב) בלימוד חכמות אלו כשהתורה מצווה ע"ז באופן ישר. וכמו המ"ע על בי"ד שיחשבו (רמב"ם הל' קדה"ח פ"א ה"ז) וצריכין לידע דרכי ע"ז וכישוף וכו' כנ"ל, והתירו לבית ר"ג ללמוד חכמת יונית מפני צורך הצבור (ראה תוד"ה ארור מנחות סד, ב. קו"א להל' ת"ת לאדה"ז פ"ג ס"א) וכה"ג.198שאין לימוך זה לימוד תורה, אבל מצוה היא — וגם קודם שנשתמש בהלימוד לקדש החדש וכו' וכשאר מצוות דאורייתא או דרבנן.

ג) כשאנוס לחשוב דבר חכמה והוא במקום שאסור בד"ת שדינו להרהר בחשבונות וכו' (עיין אחרונים שו"ע או"ח רספ"ה). וי"ל שזה נכלל ג"כ בכוונת המדרש (דברים רבה פ"ח, ו) ששאלו את שמואל והלא אתה אסטרולוגי א"ל לא הייתי מביט אלא בשעה שהייתי נפנה לבית המים. — אשר ג"ז הוא מצוה אבל באופן שלילי,

ד) כשלומד תורה או שחפץ לקיים מצוה וא"א לו מפני חסרון ידיעה בחכמות אלו ואז ממלא חסרונו זה, וכמאמר רב שגדל י"ח חדשים אצל רועה (סנה' ה, ב) לידע איזה מום קבוע ואיזה מום עובר. — לימוד זה אינו לא תורה ולא מצוה, אבל הכשר והכנה לתומ"צ. ואולי גם לימוד הל' ע"ז וכשוף ע"י בי"ד מסוג זה.

ה) ההתחכמות — במדה הדרושה ולא יותר — בעסקיו כדי למצוא פרנסתו (ראה דרך מצותיך להצ"צ קד, ב), או כשעושה מהחכמות עצמן אומנות וקרדום לחתוך בהן — ה"ז הכשר והכנה לדבר היתר.

והנה כל מה שמצינו בתורה ובמרז"ל בכמה בנ"י שהתעסקו בחכמות או"ה, בכולם י"ל שהי' באחד מאופנים הנ"ל. ואין שייך בזה להקשות איך עסקו ולתרץ שהוא מטעמים שנתבארו לעיל — כי פשוט הוא, אי בעית אימא קרא אב"א מרז"ל אב"א מעשים בכ"י.

ומה שמקשה רבינו הוא מלימוד הרמב"ם וכו' שכותב בפירוש שלמד מספרי או"ה וכו' (וא"כ אינו כאופן הא'). ואין עיקר קושיתו ממה שלמד ספרי ע"ז (כמ"ש במו"נ שם), או ממה שלמד ספרי התוכנים היונים (במ"ש בהל' קדה"ח ספי"ז), כי עי"ז ביאר טעמי המצוות חשבון קדה"ח וכו', וא"כ הוא אופן הב' — ותוקף הקושיא הוא מלימוד חכמות האחרות וכמו רפואה מספרי גאלינוס וכו'. וא"א לומר שהי' לעשותם קרדום לחתוך בהן, שהרי למדם בעת שהיתה פרנסתו מצוי' ע"י אחיו שהחזיק אותו ואת ב"ב, כידוע במכ' הרמב"ם. וכן הרמב"ן הי' בקי בכמה חכמות ולא עשה כל החכמות קרדום לחתוך.

ובתירוץ לזה בא אופן ששי

199ו) שמותר ללמוד חכמות או"ה גם קודם שמנעו חסרון ידיעתו בהם מהבנת התורה, אם רק יודע להשתמש בהן אח"כ לעבודת ה' או לתורתו.

ועפ"ז יומתק גם דיוק הל' בתניא; וזהו טעמו — לשון יחיד, אף דמביא מקודם שני^* טעמי היתר הלימוד. כי טעמו של הרמב"ם וכו' בעת הלימוד הי' רק טעם אחד, אף שאח"כ נתהפך הגלגל ובמות עליו אחיו, הוכרח לעשות החכמות קרדום לחתוך בהן

א

עוד יש להעיר למה שהביא את הרמב"ם והרמב"ן ממ"ש בשער הגילגולים (הקדמה לו ועייג"כ שה"ג לחיד"א בערכם) ששניהם לא זכו לחכמת הקבלה, עכ"פ עד סוף ימיהם. ושייכות חכמת סדר ההשתלשלות שבקבלה ועניני קבלה מעשית לחכמות הטבע וכו' מובנת.

(ממכתב י"ט סיון תש"ט)200מסוג הניצוצות המתלבשים בק"נ. וכן הוא תמיד וגם ביוהכ"פ. דפשיטא דאין מאכל יורד במדריגתו מפני קדושת יוהכ"פ.

ולהיפך; מאכל האסור — ניצוץ המקיים ומחי' אותו הוא מהניצוצות המתלבשים בגקה"ט. וכן הוא תמיד וגם בשעת הסכנה.

ושני חילוקים עקריים בין ניצוצות אלו: א. ניצוץ שבק"נ יש בו „הרגש" שהוא ניצוץ אלקי, אף שהוא מצומצם, משא"כ ניצוץ שבגקה"ט נחשך לגמרי עד שנעשה ע"ד חתיכה עצמה נעשית נבלה (בלשון זה הוא בדרושי כ"ק אדנ"ע, אלא שלא רציתי להעתיק תיבות אלו בספר קצורים והערות לתניא ע' קמ"ג. עיי"ש, ועייג"כ תניא פ"מ וקיצור לתניא פ"ו).

(ממכתב י4ג מנ"א תש"ט)

. . . ע"פ השמועות המגיעות לכאן, נראה שזה זמן רב ביותר אשר כ' משך ידיו מעסקנות בצ"צ, כהרגלו מאז (מלבד הו"ל של ספרים). ומובנת הפליאה מתופעה הכי מצערת ומכאיבה זו. האומנם לדעת כ' עתה היא שעת הכושר לנוס מן המערכה ? או שלדעתו אכשר דרא? וקס"ד שעסקנות רצוי' אין מצליחה עתה, וכן לא תעמולה ליר"ש לתומ"צ — מופרכת בהחלט ע"י המציאות. ובפרט אשר מי מאתנו תוכן לבות בנ"י, אשר ח"ו לא ישמעו לקול מוכיח ע"פ דרך התורה, גם אם ידבר אליהם השכם והערב, וכמרז"ל הוכח תוכיח עד מאה פעמים, ובדברים יוצאים מן הלב. מה שכן ברור, אשר העדר העסקנות בודאי שלא תוסיף דבר להטבת המצב ביהדות ותומ"צ.

הי' מצב איום ונורא ר"ל בימי יחזקאל (קאפ' חט) שמאז אנשי כנה"ג לא הי' עוד כמוהו (יומא סט, ב). ובכ"ז ידוע סיפור חז"ל (שבת נה, א), אשר אפילו בהתבוננות קלה בו, תסמרנה שערות ראש איש הישראלי.

אולי אין הסגנון דיפלומטי או מנומס כדי צרכו — אבל בודאי שאין החריפות מספיקה כלל בערך הצרה ומצוקה בה עניני יהדות נמצאים בכ"מ.

(ממכ' י"א ניסן תשי"ז)

204. . . הנה אף שמובן ופשוט שהדפסת ספרי קדש ובפרט כאלו שיש בם תועלת להפצת התורה, גדול ערכה במאד, אבל הרי כמו שבצדקה כפשוטה צ"ל כדבעי למהוי, ז.א. כשממצה כל אפשרתו ויכולתו, עד"ז בודאי שהוא גם בהנוגע לצדקה רוחנית. והיאומן, גם לפי השערתו של כת"ר, שזהו ניצול כל כחו במילואו ע"י הדפסת ספרים וכו', ואין נשמע כלל מלקחו חלק ע"י דבור ותעמולה ובפרט בהבעיות שבעולם היהודים בכלל ובאה"ק ת"ו ובעיר הקדש ירושלים ת"ו בפרט. ולא אפילו בבעיות הבוערות.

והנה יש מקום לומר, שאינו שבע רצון ממה שאחרים פועלים באופן מסוים או מה שאין אחרים פועלים כלל. אבל מובן וגם פשוט, שאין זה תירוץ להוסיף עוד ענין שאינו כדבעי על מה שאחרים עושים שלא כדבעי.

עוד יש טענה ששמענוה, מה אני שאפעול ומה יועיל, ומי אני וכו' — הנה על כיו"ב אמרו ענותנותו של ר' זכרי' כו'.

ובנדון דידן שכל אחד מאתנו מקוה להיות מתאים להשם דצבאות ה', שהוא מעניני חג הפסח, הרי כל ענין קיום הצבא הוא לא על הבנה שכלית כ"א שמיעת הפקודה ומילואה, ופקודת תורתנו הק' תורת חיים היא — הוכח תוכיח את וגו' ובהקדמה לזה לא תשנא את אחיך בלבבך ובסיום ובחותם לא תקום וגו' ואהבת לרעך כמוך אני ה'. והרי הציווי הוא, כפסק התורה, עד מאה פעמים. ואין להאריך בדבר הפשוט,

כמדומה כבר כתבתי לכת"ר בהאמור. וטובים השנים מן האחד. ואשמח לקבל מכת"ר בשו"ט בהנ"ל.

(ממכ' ו' ניסן תש"כ)

. . במש"כ ע"ד הטענות על צאגו"ח וכיו"ב — כלך משקו"ט בזה, כי חלק הטוענים היו טוענים בלאה"כ. והשאר — אינם מבחינים בהחילוק היסודי שבין שיטת קירוב חב"ד להשיטה של כו'. חב"ד נוהגין כציווי רז"ל, הובא בענין זה ע"י אדה"ז בתניא פל"ב, אוהב את הבריות ומקרבן (את הבריות) לתורה. והשיטה של הנ"ל הפכית ל"קרב" את התורה אל הבריות. ומי שאינו מבחין בין שתי קצוות הפכיות — האם הוא יפס"ד בזה ? ! והטוענים על שיטת חב"ד בהנ"ל — אינם שמים לב לחלקו הראשון של ציווי רז"ל הנ"ל. והמתבונן בגודל ענין דלהוציא יקר מזולל (עיין היטב ב"מ פה, א) יקבל בניחותא הזלזולים וכו'.

(ממכ' נ' מנ"א תשט"ז)

205. . . ולפלא שהיפך הנהוג המובן וגם פשוט, שלאחרי הביקור כאן צריכים להיות בקישור מכתבים יותר תכוף מאשר לפני זה, ואצלו הוא בכיוון הפכי — שמעת חזרתו מכאן כותב בנדירות הרבה יותר מאשר לפני זה, ומכתביו קצרים הרבה יותר. והרי הטעם שבטח יודיעו אחרים — הי' גם אַז, והרי ידוע גם פתגם כ"ק אדמו"ר מוהר"ש, דאָס וועט זיין ממקום אחר אָבער איר וועט אָנווערען דעם זכות, וסיים בנו כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב), פון זוכה זיין, צו זיין אַ שליח מהקב"ה טאָן אַ אידן אַ טובה. והרי בשורה טובה ה"ז בכלל דהכלל גדול בתורה ואהבת לרעך כמוך.

(ממכ' י"ט תמוז תשי"ח)

. . . ויהי רצון שחפץ הוי' בידו יצליח להפיץ היהדות המסורתית בלי פשרות וכו', בכל האופנים ובפרט על ידי חיבוריו, ויעשה זה מתוך בריאות ושמחה וטוב לבב.

והרי הבאת דבר ה' לאחינו בני ישראל הוא הביטוי הכי נעלה דאהבת ישראל, קיום מצות ואהבת לרעך כמוך, אשר כלל גדול הוא בתורה, ובפרט על פי פתגם רבנו הזקן בעל התניא והשלחן ערוך, שואהבת לרעך כמוך ואהבת את ה' אלקיך קשורים ותלויים זה בזה, וכמבואר כל זה בדרושיו ובמאמריו ובשיחות רבותינו נשיאינו בכלל, אשר כמה מהם כבר נדפסו, ובודאי לדכוותי' האריכות אך למותר.

(ממכ' כ' מרחשון תשכ"ט)

. . . ובודאי למותר להכפיל הדברים ולא באתי אלא לזרז למזורזין, אשר א) לא זוהי הדרך להתפטר מעבודתו בעניני בית המדרש ובית הכנסת, אלא אדרבה צריך להוסיף אומץ בזה. ב) כיון שהשי"ת דורש מכל אחד ואחד מאתנו ענין השלום בהענין דאהבת ישראל ובאופן דואהבת לרעך כמוך, הנה מזה מובן שכמו בהנוגע לעצמו הנה על כל פשעים תכסה אהבה הרי עכ"פ מעין ענין זה צריך להיות בקיום הציווי דואהבת לרעך. ובפרט שאי אפשר לאדם להיות בטוח בטענות עצמו בכל המאה אחוז, כיון שעפ"י תורה תורת חיים אין אדם מעיד על עצמו. ויהי רצון שיבשרני בקרוב ממש אשר השלום בבית הכנסת ובמילא גם השמחה בגבולם . . .

(ממכתב נ' סיון, תשט"ו)

206. . . בנוגע לענין גידול הזקן, הרי פשוט הוא לכל הדיעות שיש ענין בזה, וכל החילוקי דיעות הם, האם יש להתיר כשמוכרחים כביכול בהאמור, ואם זהו איסור דרבנן או דאורייתא, אבל, כנ"ל, פשוט הוא בנגלה דתורה וביחוד וביתר שאת בפנימיות התורה, אשר בתקוני־דיקנא, (כפי שהם נקראים בזהר ובספרי הקבלה, המקובלים בכל תוקף תורה שבע"פ על כ"א מבנ"י) קדושה נעלית ביותר וביותר, ומדתו של הקב"ה מדה כנגד מדה, מדת (תקו"ד של) האדם (התחתון) תמשיך במדה זו מלמעלה כביכול.

ובודאי מילתא היא, אשר כולי עלמא מודים וקורים להנ"ל „צלם אלקים".

לדעת אדמו"ר הצמח צדק וכו"כ פוסקים לפניו וגם לאחריו, הוא איסור ברור מן התורה, כמבואר בשו"ת שלו, ובהוספה עליהם — בפסקי דינים שלו. ועיין ג"כ בדרכי תשובה על היו"ד. ובשו"ת מנחת אלעזר ח"ב סמ"ח. וקבץ כמה דיעות בהנ"ל ובארוכה הן ע"פ נגלה והן ע"פ פנימיות התורה בספר עמודי ארזים להרב מרגלית שי' מירושלים עיה"ק ת"ו, שהעתיק דברים נפלאים וגם מבהילים בנוגע לגידול הזקן ולהפכו. — ושם גם מכתב הגאון הרגצובי (הר"י רוזין) שזהו איסור גמור.

הסיבות לשלילה שכותבם ועל הסדר:

א) חשש שע"י גידול הזקן יעלה בדעתו שזהו פוטרו משאר עניני תורה ומצוה.

מובנת השלילה דטענה זו, שא"כ אין לדבר סוף, ויש לבטל כל הידור מצוה ועאכו"כ עניני מהדרין מן המהדרין ואת"ל — גם ציוויי דרבנן וכו' וכו'. ואדרבה ע"פ הודעת והבטחת חז"ל אשר מצוה גוררת מצוה, כל הוספה (אפי') בהידור מצוה סופה להוסיף גם במצות עצמן, וק"ל.

אולי כוונתו בהנ"ל להענין דמחזי כיוהרא, אבל, ת"ל, בזמן האחרון הרי לא מחזי כיוהרא כלל וכלל. ולא זו בלבד, אלא עוד כו"כ הנהגות, ומהן שהציציות נראות מבחוץ, שפשט הענין אפילו בישיבות הליטאות, ופשוט שאפילו לדעת המתירין בנדון דידן, אין זה דומה לענין שיהיו הציציות מבחוץ.

ב) לכתבו שהלן בעומקא דהלכתא, יש לו הכלי זיין להלחם נגד העולם, וכאשר הי' עד הלום.

פליאה גדולה כל כתבו האמור, שהרי בסמיכות למתן תורה — הי' ענין ההפכי דאנכי ולא יהי' לך, וביניהם — גם אלו שראו מעשה מרכבה (ולא רק למדו ענין זה, כמסופר במדרש). ומעגל הזהב הראשון — למה שקרה בסמיכות לבנין מקדש ראשון, כמובא הפלאת חכמתם בעניני התורה, שכל207ת"ח דומין לפניהן כו' (סנהדרין קב, א) ועד"ז במקדש שני, צדוק וביתוס ועד לימינו אלה, אפילו בעיר זו עצמה, שהעומדים בראשם של תנועות שונות שנגד היהדות המסורתית, למדו לפני זה ולנו בעומקא דהלכתא, וכו'.

ג) לכתבו שאפשר שהסברא לגדל הזקן היא לא על טהרת הקדש כ"א משום פני' וכו'.

הנה פסק דין הוא, לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף ע"פ כו', שמתוך שלא לשמה בא לשמה.

ד) בהנוגע לזוגתו תחי',

הנה בהכירי אחדים ממשפחתה, תקותי חזקה שסו"ס לא רק שלא תהי' כל התנגדות מצדה, אלא אדרבה תסייע, ולא עוד אלא שעוד יתעלה כ' בעיני' ויתקבלו דבריו — בנוגע ליראת שמים ותומ"צ — להבא יותר, שהרי קרוב לומר שעתה כששומעת ממנו תביעה בזה, מתעורר רעיון במוחה (בסגנון חז"ל) שהטופח ע"מ להטפיח ה"ה צריך להיות בהרבה יותר מאשר זה שמטפיחו.

מובן ופשוט שלא נעלם ממני שבכמה מדינות ובמדינה זו, יראי ה' באמת, התירו את הנ"ל ובכו"כ הסברים וכו' ובמילא בדור שלאחרי זה היו גם יראים וחרדים שקיימו זה בעצמם, אבל בודאי לא נעלם גם ממנו השינוי שחל בינתיים, שאז במדינות מסוימות וזמנים מסוימים נראה הי' להמתירים שרק זו הדרך להצלת כו"כ מבנ"י מקצה השני, ועמלו ויגעו למצוא היתר כו'. וד"ל. והרי גם באיסורים ברורים וגדולים מן התורה — נמצאים ענינים כאלו, ולא עוד אלא גם בתורה שבכתב — כל הענין דיפת תואר אשר היתר ברור ניתן מן התורה בזה. וביארו חז"ל גם הטעם. ואל תדין את חברך עד וכו', ואולי במדינות ההם ובימים ההם מי יודע וכו'.

אבל כנ"ל, ת"ל אין זה המצב כלל בזמננו זה. וכל הרוצה באמת — היכולת בידו (והלואי — וינצלה במילואה) הפצת היהדות בלי פשרות בכל מקום שידו מגעת; ובזה — גם נדון דידן.

בשיחתי עם אחד אשר ביקר אצלי בטענות דומות להנ"ל, ורצה להראות חריפות ובקיאות להיתר, שאלתיו (בהקדמת — בקשה שיענה מסיח לפי תומו מבלי כוונה): מהי הסיבה שכמציירים פני משה רבינו או אהרון הכהן, הן מבנ"י והן להבדיל מאוה"ע — מציירים דוקא בזקן גדול. ואם בנוגע לאהרן מסתמכים על הכתוב בתהלים שזקן אהרן יורד ע"פ מדותיו, למה כן מציירים208בנוגע למשה רבנו, והרי הוא קבל תורה מסיני, ו לחדש ניתנו למשה מסיני, והרי כח דהיתירא ע

ובהיותו איש ישר, ענני, שגם בדעתו כשמ רבינו אלא אפילו למי שהוא בדורות אחריו שומר לו זקן יורד ע"פ מדותיו מבלי שנגע בו כלל וכלל.

ולסיים מענינא דיומא, שמתחיל מחדש אלול הדברים בספר לקוטי תורה (חלק דברים לב, ב) שנת המאה וחמשים להסתלקות הילולא שלו — תקו"ד דלמעלה, והלואי שלא יגע בכלי קבלתה, י" וכל מה שתלמיד ותיק עתיד עדיף.

מצייר לעצמו ולא רק דמשה ר תומ"צ, פשוט בעיניו שהי' ל, מובא בספרי קבלה והובאו לרבנו הזקן, — אשר השנה מאירים י"ג מדות הרחמים "ג תקו"ד של האדם התחתון.

(ממכתב א' אלול תשכ"נ)