Addenda - sichos and letters 15

209א מ ו ר

ב"ה, ערש""ק פ' אחרי קדושים, ה'תשל"ד

ברוקלין, נ.י.

צו דער 19טער יערלעכער קאָנווענשאָן

פון נשי ובנות חב"ד

ה' עליהן תחיינה

ברכה ושלום;

אין צוזאַמענהאַנג מיט דער בעפאָרשטייענדער יערלעכער קאָנווענשאָן, וואָס איז פאַרבונדן מיט שבת־קודש פ' אמור, דריק איך אויס מיין אינערלעכן וואונש און ברכה, אַז די קאָנווענשאָן זאָל דורכגעפירט ווערן מיט הצלחה אין אַלע הינזיכטן און אין דער פולסטער מאָס.

דער נאָמען פון דער סדרה — „אמור" — אונטערשטרייכט תיכף דעם ענין פון אַן „אָנזאָג" בכלל, און פון אַן אָנזאָג אויף הנהגה בפועל, בפרט. און כאָטש די סדרה הויבט זיך אָן מיט ענינים וועלכע זיינען נוגע די „כהנים, בני אהרון", איז דאָס אָבער גילטיג בנוגע צו אַלע „בני ישראל", בפרט אַז אין אַ ברייטערן זין זיינען אַלע אידן אַ „ממלכת כהנים".

די וויכטיקייט פון דעם אָנזאָג ווערט נאָך מער אונטערשטראָכן דורך דעם כפל לשון — אמור . . ואמרת, וואָס, ווי אונזערע חכמים זכרונם לברכה באַמערקן, מיינט דאָס להזהיר גדולים על הקטנים, „צו אָנזאָגן די דערוואַקסענע בנוגע (זייער פליכט) צו די קינדער" — וואָס דאָס איז דאָך דער יסוד פון חינוך.

דער חינוך פון אידישע קינדער הויבט זיך אָן אין שויס פון דער משפחה. און כדי דער חינוך זאָל זיין ווי עס באַדאַרף צו זיין, איז דאָס דורכדעם וואָס די משפחה אין אַן איינהייט, פאַראייניגט דורך דעם גייסט פון תורה און מצוות אין טאָ־טעגלעכן לעבן, בפרט די מצוות וועלכע ווערן אָפּגעהיט אין קרייז פון דער גאַנצער משפחה צוזאַמען, ד.ה. אין די טעג פון שבת און יום טוב,

וואָס שבת און די ימים־טובים פאַרנעמען אַ צענטראַלן אָרט אין דער סדרה אמור.

און בשעת די עלטערן טוען אַלץ וואָס עס איז פון זיי אָפּהענגיג צו פאַרשטאַרקען די משפחה־איינהייט, און פאָלגען נאָך און ווייסן וואָס עס טוט זיך מיט די קינדער, סיי אין די וואָכנטעג און ספּעציעל אין די געהייליגטע210טעג פון שבת און יום־טוב, קענען זיי געבן די קינדער די אמתע הדרכה, און די קינדער ווערן דורכגעדרונגען מיט אמתע ליבשאַפט און יראת הכבוד צו די עלטערן און נעמען גערן אָן זייערע אָנזאָגן און אָנווייזונגען.

דאָס ברענגט אונז צו דער ספּעציעלער ראָלע פון דער פרוי, אם הבנים און עקרת הבית. וואָרום דער חינוך פון די קינדער הויבט זיך דאָך אָן פון די פריסטע יאָרן, וואָס דאַן זיינען זיי אינגאַנצן אין די הענט פון דער מוטער; און אויך שפּעטער האָט די מוטער אַ גאָר וויכטיגע ראָלע אין דעם חינוך פון די קינדער, ווי דאָס איז שוין מערערע מאָל אונטערשטראָכן געוואָרן.

עס איז צו האָפן, אַז דער דאָזיגער ענין — דער פאַרבונד פון חינוך מיט דער משפחה־איינהייט בכלל, און מוטערלעכע פליכטן בפרט, וואָס דאָס איז דאָך אויך איינע פון די הויפּטטעמעס פון דער קאָנווענשאָן — וועט קומען צום פולן אויסדרוק, און וועט דערמוטיגען אַלע אָנטיילנעמער צו טאָן אין דער דערמאָנטער ריכטונג מיט דער גאַנצער לעבעדיקייט און התלהבות, אין דעם גייסט און דרך פון חסידות.

בפרט אַז די קאָנווענשאָן הויבט זיך אַן ערב־שבת, ל"ג בעומר, ווען עס קומט צו אויך די נקודה פון דעם טאָג, מיט דער הדגשה אויף דעם ענין פון אחדות באַ אידן, ווי עס ווערט דערציילט וועגן די תלמידים פון רבי עקיבא, דער גרויסער זייל פון תורה (— שבעל־פה), ביז אַן אחדות וואָס דריקט זיך אויס אין אומבאַגרענצטע אהבת ישראל אין דעם גייסט פון רבי שמעון בן יוחאי (וואָס ל"ג בעומר איז זיין טאָג פון שמחה), לויט זיין באַרימטן מאמר, אַז ער נעמט אויף זיך אַלע אידן, וואו זיי זאָלן זיין, און ווי זיי זאָלן זיין.

דער אויבערשטער זאָל העלפן, אַז די קאָנווענשאָן זאָל געקרוינט זיין מיט הצלחה אין דער גרעסטער מאָס, באַגרינדעט אויף אומבאַגרענצטע אהבת ישראל, וואָס איז פאַרבונדן מיט אומבאַגרענצטע אהבת השם, לויט דעם אויסדרוק פון דוד המלך, נעים זמירות ישראל, אין נאָמען פון אַלע אידן;

מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ; כלה שארי ולבבי, צור לבבי חלקי

אלקים לעולם — „וועמען נאָך האָב איך אין הימל, און אין צוגאָב צו

דיר באַגער איך קיין זאַך ניט אויף דער ערד; מיין לייב און מיין האַרץ

גייען אויס צו דיר, ג־ט, דער פעלז פון מיין האַרץ און מיין חלק אויף

אייביג".

בברכה להצלחה ברוחניות ובגשמיות

ולבשורות טובות בכל האמור

211לאחרי שזה רבות שמעתי אודותיו ואודות פעולותיו בכלל ובשטח החינור בפרט, נעם לי עצם העובדא לקבל מכתבו ובו ראשי פרקים מאשר עבר עליו והסתדרותו עתה.

אף שתמהתי וגם נצטערתי קצת לתוכנו, ובעיקר לרוחו החדור עצבות ועוד יותר מזה. וכותב הנני שגם תמי' בעיני, וטעמי ונימוקי בזה, אשר כיון שההשגחה העליונה העמידתו בקרן אורה, שניתנה לו האפשריות לעבוד בחינוכם הכשר של בני ישראל, הרי זוהי הוכחה ברורה שניתנו לו הכחות למלאות תפקיד הכי נעלה זה, כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. ובמילא אין הדבר תלוי אלא ברצונו, ואם רק ירצה באמת ובהחלט — בודאי יתגבר על המכשולים והמניעות וגם על ההעלמות וההסתרים. ואפילו את"ל שהעצבות יסודה במה שלעת עתה לא עלתה בידו לשפר החינוך האמור ככל הדרוש, הרי נוסף על המבואר בתניא ובכמה מקומות שבכל אופן העצבות מופרכת ואינה אלא מזיקה, הרי ידועה הוראת נשיאנו הק' טובה פעולה אחת מאלף אנחות. ובפרט שבטבע האדם שכשהוא מתאנח — מרגיש קצת שביעת רצון שמצטער על הדבר ואין זה מוסיף מרץ בפעולות למלאות הגרעון.

מובן שבכל האמור לא לדרשא קאתינא, אלא להביע דעתי ברורה ומוחלטת, שזכות גדול ביותר הוא מה שפעולותיו הן בשטח החינוך, כי לא כל אדם זוכה לזה, ובפרט בתקופתנו זו. אלא, כי בכל הענינים דתורה ומצות, שנותנים מלמעלה היכולת והכחות ומצוים ג"כ ובחרת בחיים, אבל סו"ס על האדם להיות הבוחר מרצונו הטוב ובבחירתו החפשית. אלא שכל אלו שהיו בכתלי ישיבת תומכי תמימים נאמר עליהם, אַ חסידישער שטיקל ברויט — לחם — גייט ניט פאַרלאָרען ח"ו, ונותנים להם תוספת התעוררות וגם אי־שביעת רצון מהעדר הפעולות, ומעודדים ומחזקים אותם מזמן לזמן ע"י רמזים ולפעמים גם הוראה באצבע ובודאי כשיתבונן במה שקרה לו במשך הזמן האחרון — ימצא כמה הוראות ורמזים אלו. ותקותי שבמקצת עכ"פ כבר גרמו לפעולות ממשיות, ועוד יוסיף בהם — הלוך והוסיף . . .

(ממכתב כ' סיון, תשט"ז)

. . . ובמ"ש בענין הליכת כהנים על קברי צדיקים, הרי ידוע מכתב מוהרי"ל מיאנאוויטש, אחיו של רבנו הזקן — בענין הגדר סביבות הציון בהאַדיטש, אשר נדפס בהתמים, אשר מזה מובנת גם ההוראה בהנ"ל. ומ"ש בענין מערה פרטית ומהשמועה עד"ז שהיא בקבלה, מובן שזה צריך בירור

—212על אתר ומאנשים נאמנים. ובכ"א פשוט שחילוק יש בין הענין שמטמא לנשיא ולצדיק בזמן הקבורה לדין הליכה על הציון לאחר זמן. וכבר דשו בה רבים . . .

(ממכתב ג' תמוז תשט"ו)

בנוגע לניתוח הפרוסטטה, רובם ככולם של הרופאים כורתים (או מנתקים באופן אחר) כמה משבילי הזרע, ולא עוד אלא שמתחילים בזה (ניתוק השבילים) עוד קודם להניתוח עצמו . . .

צריך עיון אם רוב הרופאים המנתחים יסכימו שלא לנתק כלל את שבילי הזרע, אבל בודאי רובם יסכימו שיבוא הניתוק בסיום הטיפול . . .

ועוד להוסיף, שבאם יבואו רופאים מנתחים בעדות ובפרסום שעשו הטיפול האמור בלי ניתוק שבילי הזרע והצליחו, קרוב לומר שזה ישפיע על כמה רופאים אחרים שלא ינתקו כלל. והרי אפילו משום ספק ספקא כדאי הפרסום.

מעין האמור ובהמשך לזה, כמה וכמה מקרים ישנם שביצה אחת נמצאת שלא במקומה והרופאים מטפלים בהורדתה לכיס, ויש עוד טיפול לבחון איפה נמצאת הביצה השני' וכו', אשר לפעמים גם במקרים אלו מנתחים ואופן הניתוח לפעמים תכופות קשור באיסור דאורייתא דכרות ונתוק וכו', אף שהטיפול אפשר שייעשה באופן אחר, ובכמה מקרים באופן המותר גם לכתחילה. אלא שאין ההורים יודעים שיש כאן מקום לספק ולשאלת רב. ומה שנוגע עוד יותר הוא שכמה רבנים מורי הוראה אינם יודעים הפרטים האמורים. וגם בזה פרסום באופן מתאים בודאי שיועיל למנוע מכשול.

כל האמור הוא גם בנוגע לטיפול בשבר שבכיס, בהוספה שזה נוגע לא רק לקטנים אלא גם לגדולים וכו'.

(ממכתב כ"ג טבת, תשכ"ה)

לא נאמר ענין המס"נ מפורש בתושב"כ להיות תורה שבכתב הוא בחינת חכמה* לכאורה צע"ג דהרי מס"נ על קידוש השם הוא מ"ע מן התורה מדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כב, לב) ונכנסה בחשבון כל מוני המצות (ס' המצות להרמב"ם מ"ע ט. סמ"ג עשין ח. סמ"ק סי' מד. ס' החינוך רצו. ועוד) — ודוחק גדול לחדש שיטה ולומר, דלרעיא מהימנא (זהר ח"ג צג, רע"א. ועייג"כ זח"ב צו, א) דמפרש ונקדשתי בתוך בנ"י פקודא דא לקדשא לי' בכל יומא (אמירת קדושה בכל יום), אין לימוד מפורש בתושב"כ למס"נ, ולפי סברא213זו מדבר כאן. — ועוד דהצ"צ בס' המצות שלו מפרש מצות קידוש השם, וכדעת כל מוני המצות הנ"ל, ואחרי ביאורו איסור חילול השם, מביא ומבאר מצות אמירת קדושה לדעת הרע"מ. משמע קצת דאין זה סותר למה שמונין קידוש השם במ"ע מה"ת. ועייג"כ רא"ש ברכות פ"ז ס"ב בהא דר"א שיחרר עבדו להשלים לעשרה משום דהוי מצוה דרבים דכתיב ונקדשתי בתוך בנ"י דהיינו עשה דמקדשין את השם בעשרה ברבים ואפילו הוי מלתא דרבנן כגון לשמוע קדושה ברכו כו', דמזה יש ללמוד דגם למ"ד דאמירת קדושה היא מה"ת (בשו"ת צפנת פענח סק"מ ר"ל דזהו מחלוקת בתוספתא ברכות פ"א, י"א. ואכ"מ) אינה אלא פרט מכללות הציווי ונקדשתי. ועייג"כ בשערי קדושה להרח"ו ח"א שער ד' שכתב: מ"ע של תורה כו' לקדש את שמו יתברך במסירת נפש כו' מ"ע של תורה כשאר מפרשים וס' הזהר כו' לקדש את שמו ית' במס"נ בפסוק שמע ישראל כו' לקדש את שמו בנקדישך — הרי בפירוש דשניהם נחשבים למ"ע מן התורה לדעת הזהר.

והנה בדוחק גדול אפשר הי' לתרץ לבאר כאן המלות „מפורש בתושב"כ" — מפורש בטעמה, וכמש"כ בתו"א ד"ה חייב איניש (השני צ"ט, ב) בפירוש וז"ל: ולכן לא נזכר בתורה טעם על מסירת נפש כו'. וכן הוא בלקו"ת פ' ויקרא ביאור ולא תשבית פ"ב. אבל מלבד שאז אין הביאור הכתוב בפנים „דלהיות דתורה שבכתב הוא בחינת חכמה כו'" מתאים כלל, הנה בפירוש כתב בשערי אורה ד"ה וקבל היהודים פ"ח „ולזאת אין מס"נ נכתב בתורה בשם ציווי כי ירושה היא", ובגוף כתי"ק של ד"ה יחיינו מיומים תרנ"ט; בתורה לא נאמר ציווי על מס"נ להיות כי אורייתא מחכמה נפקת כו'.

ולכן נ"ל, דהנה במסירת נפש, ובמצות בכלל, ישנם הציווי וטעם הציווי. ובשניהם נשתנית מצות מסירת נפש משאר המצות: הטעם על מסירת נפש לא נאמר כלל לא בתנ"ך ולא בש"ס. הציווי על מסירת נפש לא נאמר בתושב"כ כציווי בפירוש, וכמוש"נ בפסוקים שלפניו; ושמרתם גו' ועשיתם גו' ולא תחללו גו', אלא כסיפור ענין שיבוא בדרך ממילא, דע"י עשייתכם — ונקדשתי בתוך בני ישראל גו'. ובתו"א ולקו"ת מפרש שינוי הראשון, וכאן בש"א וד"ה יחיינו מיומים מפרש שינוי השני.

עוד י"ל, בהקדים דע"פ המבואר בדא"ח במקומות הנ"ל, הנה מחולקת מ"ע דמס"נ משאר התומ"צ, דשאר התומ"צ הם ע"פ טו"ד ומס"נ היא למעלה מן הטו"ד, ובמילא — מס"נ היא מעצמיות הנפש הבטלה לעצמיות א"ס ב"ה וירושה לנו מאבותינו משא"כ שאר התומ"צ שדי בבחינת השכל שבנפש האלקית. וא"כ קשה; א) ע"פ ביאור זה פשיטא דאין מס"נ שייך לבן נח, ובסנהדרין עד, ב. איבעיא היא ולפי פרש"י וכו' גם לא איפשטא. ב) ע"פ הנ"ל, הציווי על תומ"צ אין מספיק לחייבו למס"נ עליהם ומל' הרמב"ם הל' יסוה"ת פ"ה ה"א משמע דלולא הכתוב וחי בהם היו כל המצות ביהרג ואל יעבור. ועייג"כ תוד"ה בן (סנהדרין עד, ב), מנחת חנוך מצוה רצו ופרשת214דרכים דרוש דרך האתרים.

ולכן נ"ל דיש במס"נ שני ענינים; א) מה שהיא פרט במצות אחרות, היינו שמקיים מצות ע"ז ג"ע וכו' וגם אם א"ל שיהרג עי"ז, בכ"ז מקיימם. — וכיון שבכלל, ע"ז וג"ע וכו' הם ע"פ טו"ד, שייכים הם גם לב"נ. ואין להוציא ב"נ מחיוב קיומם במקרים בודדים, אשר כתוצאה משמירת המצוה יהרג. ובזה היא בעית הסוגיא בסנהדרין שם. ב) מה שהיא מצוה בפ"ע למס"נ על קדה"ש, וכמה אופנים בקיומה ע"י ערקתא דמסאנא, ע"י שלא תספר עמו מאחורי הגדר, או ע"ז וג"ע ממש וכו'. וזה אין שייך כלל בב"נ. — ואפשר יש נפ"מ בין שני הענינים לענין חיוב ברכה לקדש שמו ברבים. ואכ"מ.

— כמה סוגים במס"נ ; בשביל השכר לעוה"ב או לשמה, הגוף או גם הנפש, דנה"ב דנה"א, מלמעלמ"ט או מלמטלמ"ע, אבל בכהנ"ל בדא"ח משמע דאין לתרץ בחילוקי סוגים אלו הקושיא שבתחלת הערה זו.

(מרשימת שנת תש"ט)

מאשר הנני קבלת המכ' — בהמשך לשקו"ט בגדר קציצת אתרוג ולולב מאילנו ע"מ לקיים בו מצות ד"מ, דלכאורה דומה הוא לעשיית סוכה,

וכדמשמע גם מהרמב"ם הל' ברכות (פי"א ה"ח) דמשווה אותם, וז"ל; כל מצוה כו' כיצד העושה סוכה או לולב או שופר כו' אינו מברך בשעת עשי' אקב"ו לעשות סוכה או לולב כו', ולהירוש' דמברכין לעשות סוכה הרי מסיים שם (ברכות פ"ט ה"ג) בנוגע ללולב: אקב"ו לעשות לולב. ומזה נלמד גם להבבלי דמצוה עושה בעשייתה, אלא שברכת המצות זמנה בגמר כל מצוה. (ראה רמב"ם שם. שו"ע אדה"ז חאו"ח סתרמ"א). וברמב"ם שם (ה"ט) דשהחיינו מברך בעשיית הסוכה והלולב (ודלא כטושו"ע).

ואף דבסוכה ישנו ציווי ; חה"ס תעשה לך (וכמה הלכתי ילפינן מיני'), הרי בכהנ"ל משווי לולב לסוכה. (ואפילו אם ימצא מ"ד דיחלק ביניהם מפני הציווי בסוכה תעשה לך — טעמא בעי מאי שנא לולב (שהרי אי"ז גזה"כ), וע"מ ללמוד מזה למק"א.

ולההערות ; א) דלאחר הקציצה ה"ה עץ בעלמא ואיך יברך — כמדומה ציינתי במכ' הקודם לשבת (קל, א) דכריתת עצים לעשות פחמין לעשות ברזל לעשות איזמל למילה — ה"ז מכשירי מילה, ושם (קלא, א) לולב וכל מכשיריו215ופרש"י כגון לקוצצו מן המחובר (וראה פרש"י סוכה מג, א).

ב) הדין דאף דלולב א"צ אגד בכ"ז צ"ל שאר המינים לפניו בעת נטילתו (שו"ע סתרנ"א סי"ב) — אינו משנה בנדו"ד, דאת"ל שזהו מה"ת (ולאפושי מחלוקת על הרמב"ן (הובא בב"י שם)) — הרי גם בקציצתו יהי' דין זה.

ג) דרך אגב ; להשמועה בשם כו' דאף דלולב א"צ אגד — האנוהו שע"י אגד לולב (סוכה לג, א) ה"ז „חלק מהמצוה" — בכיו"ב ע"י שינוי תיבה אחת במסירת שמועה מא' לב', אפ"ל שינוי תוכני. ואם אמתית כללות השמועה, לפענ"ד צ"ל דפי'^* חלק מנטילת הלולב (ולא חלק מהלולב — דאז הקושיא לקנוי' בשינוי מעשה (סוכה ל, ב) בעינה עומדת).

(ממכתב סוף מרחשון תשל"ו)

. . . הנה מה שכתבתי אודות אתרוגי קלברה, הרי ידוע שההידור בזה הוא מה שעוד מימי בעלי התוספות לקחו אתרוגים משם, וכמובא בשו"ת חת"ס הועתק בשער הכולל (מובן שהטעמים ע"פ נסתר הוא ענין בפני עצמו), ולכן צריך להשתדל לקחת השתילים ויחורים מאותו המחוז ומה טוב מאותה השדה משם לוקחים האתרוגים כל השנים. ומה טוב שיהי' לא מפרדס היינו חלקה הנמצאת בטפול בני אדם אלא ביער. ובודאי יש למצוא שטחים כאלו . . .

(ממכתב א' טבת, תשט"ו)

מקבל הנני ידיעות ממצב בריאותו ותקותי שנראית הטבה היום לגבי אתמול ותהי' הטבה מחר לגבי היום וכו' שהרי ציווי הקב"ה מעלין בקודש וגוף הישראלי קדוש הוא, וידועים גם כן דברי רבינו הזקן בספר תניא קדישא פרק מ"ט ובנו בחרת מכל עם ולשון הוא הגוף החומרי,

ובפרט שנמצאים אנו בימים שבין פסח לעצרת זמן מסוגל לרפואת הגוף ובריאותו, כמבואר בספרים.

בברכת שבתא טבא ואשר במהרה נזכה כולנו לקיום היעוד בהפטרת פ' שבוע זז והכהנים הלוים וכו' שפירש האריז"ל אשר בגאולה העתידה במהרה בימינו ממש ולעתיד לבא יטלו הלוים עבודת ומעלות הכהנים באופן שהכהנים יהיו לוים והלוים יהיו כהנים. (עיין לקו"ת להאריז"ל יחזקאל ובכ"מ).

(ממכתב ב' אייר, תשי"ז)