222

תה שכינה, שאז נגמר ונתקדש המשכן בשלימות — לאחרי שנמשח ושרתה בו שכינה ע"י הקרבנות דאהרן^לט, הרי מאז נחשב התחלת עבודה התמידית דמשכן בכל משך זמנו^מ.

ולכן לא קשה זה שנעשו כל פרטי ה­עבודה בכל הכלים תיכף לאחרי העמד­תם (כפשטות הכתובים), לפי שבפרשה זו קאי ב"חינוך המשכן", ולא ב(התחלת) ה­עבודה התמידית (הרגילה) במשכן^מא, ו­"חינוך" יש בו תנאים שונים^מב.

וי"ל דלשיטתייהו אזלי: להרמב"ן, מה שהכתוב נחית כאן לפרש את כל העבו­דות הנעשים בכל הכלים תיכף לאחר סיפור הקמת כל כלי, אף שלמעשה לא נעשית העבודה בהם עד אחר גמר הקמת המשכן וכליו ומשיחתם^מג, כי בזה בא ה­כתוב לבאר ענינו של כל כלי, והרמב"ן לשיטתו דס"ל^מד שהכלים הן הכשר לה­עבודה^מה "מפני שנצטווינו לשום לחם לפני ה' תמיד וצוה אותנו בהכשר ה­עבודה הזאת שהיא לשום אותו בשולחן מתואר כן ושיסודר לנו שתהי' ההדלקה הזו במנורה של זהב משקלה וענינה כן וכן והנה הם תשמישי קדושה", וחולק על דעת הרמב"ם^מו שהכלים הם מחלקי המקדש ונכללים בהציווי דועשו לי מקדש.

משא"כ לדעת רש"י בפשש"מ י"ל ד­ס"ל כדעת הרמב"ם, שכל הכלים מחלקי המקדש הם^מז, ולכן מובן שזה שנאמרו כל פרטי העבודה הנעשים בכל הכלים תיכף לאחר העמדתם — אף שפשוט ד­אין להקריב בהכלי לפני בנין והקמת כל המשכן, שנשלם דוקא כאשר כולו קיים וכל הכלים על מקומם^מח — הוא לפי שבפרשה זו קאי ב"חינוך המשכן", כנ"ל.

ד. אבל צריך ביאור: למה הי' חינוך המשכן (בשמיני למילואים) באופן כזה — הקרבה על המזבח לפני הקמת חצר אוהל מועד?

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org