שיחה ב

שיחה ב

א. כתב הרמב"ם^א: "כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת כך הוא מצווה על שביתת עבדו ואמתו. . ש­נאמר^ב למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר. עבד ואמה שאנו מצווין על שביתתן הם עבדים שמלו וטבלו לשם עבדות וקיבלו מצות שהעבדים חייבין בהן, אבל עבדים שלא מלו ולא טבלו אלא קיבלו עליהן שבע מצות שנצטוו בני נח בלבד הרי הן כגר תושב ומותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן בפרהסיא כישראל בחול".

וצריך ביאור — מה טעם הוספת ה­רמב"ם בהדין ש"עבדים שלא מלו ולא טבלו. . מותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן", שאופן עשיית המלאכה המותר להם הוא "בפרהסיא כישראל בחול"? ו­הרי גם אם הי' כותב רק "מותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן" ותו לא, היתה משמעות הדברים שאין בהיתר זה שום הגבלה.

בפשטות נראה שמקור וטעם הוספה זו הוא ע"פ לשון הברייתא^ג (שהיא מקו­רה של ההלכה^ד) "גר תושב מותר לעשות מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחולו של מועד (בדבר האבד^ה), ר' עקיבא אומר כישראל ביו"ט (אוכל נפש^ה), ר' יוסי אומר גר תושב עושה בשבת לעצמו כישראל בחול, רש"א אחד גר תושב ואחד [עובד כוכבים] עבד ואמה התוש­בים עושין מלאכה בשבת לעצמן כישר­אל בחול", וע"ז^ה "אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר"ש" — וכלשון זו דדברי ר"ש (שהלכה כמותו) נקט הרמב"ם: "כישראל בחול", שבזה שולל את שאר השיטות בדבר.

אבל לכאורה אין טעם זה מספיק לבאר הוספה זו בהרמב"ם: מכיון שה­רמב"ם לא הביא את דיעות החולקות, הרי גם באם הי' כותב בקיצור "ומותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן" הי' פשוט שכוונתו לכל סוגי מלאכה, ואין מקום לפרש שהכוונה שמותר רק במלאכת אוכל נפש (כיו"ט) או בדבר האבד (כ­חוה"מ), ובשאר מלאכות אסור, כי פש­טות הלשון "מותרין לעשות מלאכה ב­שבת לעצמן" משמעותה כל המלאכות^ו (ולכל היותר הי' יכול לכתוב "לעשות כל מלאכה כו'")^ז.

[ובפרט ע"פ דברי הרמב"ם בהקדמתו לס' היד, שכתב ספרו "בלשון ברורה. . עד שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ול­גדול", ובאופן ש"אדם קורא בתורה שב­כתב תחלה ואח"כ קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם" — דמזה מובן, שאדם הלומד הלכה זו ברמב"ם — בין

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org