א. כתב הרמב"ם בהל' שבתא: "מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמרב זכור את יום השבת לקדשו, כלומר זכרהו זכירת שבחג וקידוש, וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש וביציאתו בהבדלה".
וכתב המגיד משנה, שמדברי הרמב"ם "נראה בביאור שהוא סובר שההבדלה ג"כ דבר תורה והכל בכלל זכור".
והנה במקור הדבר שגם הבדלה היא מצוה מה"ת, מצינו כמה דיעות:
במ"מ שם (ועודד) כ' דילפינן לי'ה מדכתיבו ולהבדיל בין הקדש ובין החולז.
הסמ"גח כתב שב' הזכירות למדין משני פסוקים — "א' בכניסתו היא זכור ואחת ביציאתו היא וזכרת שנכתבט בפרשת שמורי כו'".
והמגדל עוזיא מבאר השייכות דב' הזכירות לב' הדברות זכור ושמור (דבדבור אחד נאמרויב) — ש"לשון זכור הוא מ"ע זכרהו בכניסתו שמקדשין אותו בדברים. . ולשון שמור שייך ביציאתו שלא ינהג בקדושת קדש מנהג חול עד שיבדילנו ויקבענו כו'".
אמנם מזה שהרמב"ם הביא רק הכתוב "זכור את יום השבת" משמע דס"ל שגם ההבדלה נכללת במצות "זכור את יום השבת לקדשו". וכן מפורש בספר המצות במצות קידושיג "שצונו לקדש את השבת ולאמר דברים בכניסתו וביציאתו כו' והוא אמרו יתברך זכור את יום השבת לקדשו כלומר כו' [קדשהויד בכניסתו וקדשהו ביציאתוטו] כלומר הבדלה ש