הוספות - שיחות ומכתבים יא

352וזהו דיוק המדרש שנמשלה התורה, כפי שירדה מדרגת „חמדה גנוזה" ונתלבשה וניתנה (בל' הרמב"ם) כו' בעולם. וק"ל.

(משיחת ש"פ פינחס, י"ט תמוז^יד, תשל"ב)353צד שכנגד, פּועל'ט עס אַ ירידה אויך אין דעם מברר, און ווי דער כלל „המתאבק עם מנוול מתנוול ג"כ"^ז — ווי דער ביאור זאָל זיין בזה —

נאָר דער בירור ווערט בדרך ממילא^ח. ובפרט אַז תורה איז ענינה „(תורה) אור"^ט איז דאָך „מעט אור . . דוחה הרבה מן החשך" אין אַן אופן „שנדחה ממנו מאליו וממילא"^י.

און אע"פ אַז בכדי דורכצופירן די כוונה פון „דירה בתחתונים" — אַז די וועלט גופא זאָל ווערן אַ דירה לו ית' — איז ווינציק דער בירור וואָס ווערט דורך „תורה אור"^יא און מען מוז אָנקומען (אויך?) צום בירור באופן של התלבשות^יב, וואָס דאָס טוט זיך אויף דורך קיום המצות דוקא^יג,

איז אָבער בכדי די מצות זאָלן זיין ווי עס בעדאַרף צו זיין, דאַרף מען אויף דערויף גופא אָנקומען צו תורה^יד. און ווי דער אַלטער רבי איז מדייק^יח בלשון חז"ל^י „תשובה ומעשים טובים", אַז בכדי די מצות זאָלן זיין „מעשים טובים", ד. ה. „טובים ומאירים" (וכמ"ש^טו את האור כי טוב), דאַרף מען אָנקומען צו תשובה — וואָס אמיתית ענין התשובה, תשובה עילאה, איז דאָך „דיתעסק באורייתא כו'"^יח.

אַזוי ווי ס'איז דאָך שבת מברכים החדש מנחם אב, איז איצט דער זמן354המתאים אויף צו מעורר זיין און באַוואָרענען וועגן די ענינים השייכים לחדש זה^יט:

אויפן פסוק ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה — דער לעצטער פסוק, דער סיום וחותם פון דער הפטרה האחרונה וואָס אין די שבתות שבין המצרים — איז דער אַלטער רבי^כ מבאר ומפרש^כא אַז „במשפט" מיינט מען — תורה^כב, וואָס דורך איר וועט קומען די גאולה „כי התורה אור".

ועפ"ז קומט אויס אַז די צוויי ענינים — „במשפט" און „בצדקה" (וואָס ברענגען די גאולה) — זיינען תורה און מצות, „משפט" תורה כנ"ל, און צדקה איז „כללות המצות שנקראו צדקה"^כג.

און דעריבער איז מהראוי אַז בימים אלו — פון ר"ח אָן, ובפרט אין די טעג פון שבוע שחל בו יום התשיעי באב, ובמיוחד אין דעם טאָג פון ת"ב (נדחה) גופא (וואָס דעם יאָר איז דער תענית זונטאָג) — זאָל מען מוסיף זיין אין לימוד התורה און אין נתינת הצדקה. וכמו שנתבאר בארוכה בשיחת ש"פ דברים, שבת חזון דאשתקד^כד.

און אַזוי ווי יעדער יאָר דאַרף מען דאָך מוסיף זיין^כה — איז דעריבער מהנכון, אַז די הוספה אין תורה און צדקה דעם יאָר זאָל זיין מער ווי פאַראַיאָרן, אַז דער לימוד התורה און נתינת הצדקה בימים אלו זאָלן זיין (אין אַן אופן פון) בשופי,

און אויך איז מה טוב אַז די הוספה זאָל מען אָנפאַנגען נאָך אין די טעג וואָס פאַר ר"ח, גלייך נאָך שבת מברכים — און יהי רצון, אַז די הוספה אין „במשפט" און „בצדקה" בימים אלו, זאָל ברענגען גלייך דעם „תפדה", אַז מען זאָל ניט דאַרפן אָנקומען צום „משנכנס*20) אב ממעטין וכו'".

א

מובן, אַז כל הנ"ל איז שייך צו יעדער אידן, מהגדול שבגדולים^כז עד355כו', סיי צו אנשים סיי צו נשים^כח — און דעריבער וועט מען עס זיכער מפרסם זיין באופן אַז דאָס זאָל אָנקומען צו יעדערן.

ויהי רצון אַז די הוספה בתורה ובצדקה זאָל ממהר זיין דעם קיום היעוד ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה

— ובמיוחד, אַז לויט דער קביעות פון היינטיקן יאָר, אַז ת"ב איז אַ „נדחה", איז דאָ אַ נתינת כח מיוחדת צו פועל'ן אַז ער זאָל נדחה^כט ווערן לגמרי^ל —

און אַז בקרוב ממש יהפכו הימים האלה לששון ולשמחה^לא, בביאת משיח צדקנו.

(משיחת ש"פ פינחס^לב, מבה"ח מנ"א, תשל"א)

356. . וכאמרתי בהמשך לשבת הבע"ל שבת נחמו, וידוע דרשת רז"ל שהיא נחמה בכפליים כי זהו כפליים לא רק בכמות אלא גם באיכות, היינו שהנחמה תהי' באופן כזה שלא רק מסירה את הצער, אלא גם מהפכת את הצער גופא לעונג, היינו שהאדם גם בעיני בשר רואה אשר היסורים שארעו לו הרי הוא מוצא טעם על המאורעות, אבל א"א לקרוא זה נחמה בכפליים, כי אינה אלא נחמה גרידא, וזהו שמוסיף הנביא שבאה נחמה בכפליים היינו שרואה שהיסורים עצמם לא היו יסורים, אלא השפעה של טובה מכוסה, שמפני רוב טוב נמשך למטה בצורה כזו.

ופירוש הענין מובן ממש"כ בקיצור בתניא פכ"ו, וכמסופר ג"כ בגמרא שיש נוסחא כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד, ובנוסחא נוספת ומעולה מזה גם זו לטובה, וכמו החילוק דמעשה דר"ע ונחום איש גם זו, דר"ע ע"י שנכבה הנר ונגנב החמור ניצל עי"ז מהיזק, היינו שסו"ס ע"י הצער שסבל באה לו טובה, אבל העבודה עצמה הו"ע של צער, וזהו נחמה גרידא. משא"כ ג"ז לטובה של נחום איש ג"ז, שהחליפו אבנים טובות ומרגליות על עפר, הנה לא הסתפקו בזה שע"י צער ניצל הוא מהיזק, אלא אדרבה הוכיחו לו שאין זה צער אלא טובה גדולה ביותר.

ויה"ר אשר גם בנידון דידן, הנה יהי' לא רק ענין של כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד, אלא שיהי' ג"כ ענין גם זו לטובה, שהכל יכול יגלה את הכוונה פנימיות, ואז יראה כי „גם זו לטובה רק שאינה נראית ונגלית לעיני בשר, כי היא מעלמא דאתכסיא שלמעלה מעלמא דאתגליא".

(ממכתב ח"י מנ"א תיש"א)

357. . . ובעמדנו בין המצרים ובהתחלת חדש מנחם אב,

יהי רצון אשר ינוחמו כל עמנו בית ישראל ודוקא ע"י הקב"ה בעצמו, כאמור אנכי אנכי הוא מנחמכם, ודוקא בנחמה בכפלים כאמור נחמו נחמו עמי בגוף ונפש בגשמיות וברוחניות, בטוב העליון ובטוב הנראה והנגלה.

וההכנה וההקדמה לזה, הרי היא הפצת המעינות חוצה, וכאגרת הקדש הידועה למורנו הבעש"ט ז"ל.

(ממכ' ער"ח מנ"א, ה'תשכ"ב)358את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם, מובן שכוונת זכרון זה הוא — שישפיע ויביא למעשה בפועל,

ולכל לראש — למעשה בתוכן זכרון זה, הוא ענין החורבן וסיבתו, שהם כמפורש בכ"מ בתנ"ך ובלשון חז"ל; מפני חטאינו — גלינו מארצנו וכו' היד שנשתלחה במקדשך,

שמזה המסקנא אשר „המלחמה", החלישות, והגירעון בהסיבה (חטאינו) — מחלישים וגורעים את המסובב (גלינו מארצנו, היד שנשתלחה) ומקרבים את הגאולה, גאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו,

אשר כהוראת מורה הנבוכים (מאז בדורו ועד בדורנו) ופסק דינו הברור — ב"ידו החזקה", המלך המשיח הוא אך הוא מקבץ נדחי ישראל, ומקודם לזה ובתור הקדמה והכנה לזה, הרי נוסף על היותו „הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו" — „יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה" ולאחרי זה (ועל הסדר) — „ילחם מלחמת ה'" וינצח „כל האומות שסביביו" ויבנה מקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל.

ויהי רצון שכל אחד ואחת, „ילחם בהסיבה — בחטאינו" — ע"י קיום התומ"צ, לילך בה ולחזק בדקה —

וע"פ ההבטחה אשר הבא לטהר מסייעין אותו — יצליח,

ועי"ז ימהר קץ גלותינו ויקרב ביאת משיח צדקנו וגאולתנו, ונזכה לקיום היעוד אשר יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה.

359בברכה כי בקרוב ממש נזכה לגאולה האמתית של כל בנ"י ממדבר העמים הוא מדבר הגלות, כי על כאו"א נאמר ואתן צאני צאן מרעיתי, כי לד' הארץ ומלואה ולכן כולן ביתיות הן, אפילו הנמצאים בעשתרות קרנים — ל' חוזק ועשירות — שטועין לומר כוחי ועוצם ידי עשה לי גו' — סו"ס בל ידח ממנו, ודל עשתרות קרנים ואיכא צל סוכה, המלמדת את האדם ענוה ושפלות לבלתי רום לבבו לומר ידינו עשו לנו, שזוכר נפלאותיו ונוראותיו, זוכר יצי"מ, וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות — בגאולתנו הקרובה.

360שמשתדלים ומתייגעים לברר אמתית מלה דחכמתא עד שיודעין את בוראן — ע"י שמתגברים על החושך, החושך מבפנים (בשכל או בהרגש הלב) או מבחוץ (העלם והסתר העולם) — לבטלו, ועוד יותר — להפכו למסייע, ועד — דאתהפכא חשוכא לנהורא, ואלקים יעשה — שיהפכו הימים האלו לששון ולשמחה (בביאת משיח צדקנו).

ומיסוד דתנו השנים עשר — ביאת משיח — ליסוד השלשה עשר — תחיית המתים —

(והרי היום — הוא יום הסתלקותו של האריז"ל החי) —

שיקויים היעוד אשר תחיינה העצמות האלה, כל בית ישראל המה, ע"י אשר יתן ה' רוחו בהם וחיו,

ויקויים היעוד — יחיו מתיך, הקיצו ורננו שוכני עפר, וקהל גדול ישובו הנה, כי כה אמר ה' רנו ליעקב שמחה, והפכתי אבלם לששון — נאום ה'.361גם בית מדרש ללימוד תורה מדי יום ביומו, כעין בית המקדש שהי' לא רק המקום המקודש לעבודה ולקרבנות אלא גם מקום לשכת הגזית מושב הסנהדרין.

וכמו בבנין בית המקדש, אף שהעצים והאבנים וכו' הם שהיוו את הבנין המפואר והמקודש, הרי העיקר הי' ההתלהבות והמסירות נפש שאפפה את בני ובנות ישראל בהתנדבם לבנינו, ואח"כ הקדושה והאהבה והיראה שבעבודת בית המקדש; כן בית כנסת זה, שנבנה מתוך רגשי לב נעלים, יהי' חדור התלהבות קדושה ושפעת אור תורה ומצוה, והקול קול יעקב, קול הרינה והתפלה וקול התורה — ימלאו כל חללו קול גדול ולא יסף הבוקע ויוצא החוצה.

ויהי רצון אשר כל המשתתפים בבנינו ובתיקונו של בית הכנסת המפואר הזה יתברכו בכל המצטרך להם, בברכות מאליפות משוכן מרומים, המשרה שכינתו בכל אתר, וביחוד בארצנו הק', ובפרט בבתי מקדש מעט.

ואני תפלה אשר מפעל רב ערך ורב הישג זה יהי' התחלה לפעולות כבירות נוספות להרחבת הכפר ומוסדות קודש שלו, ולהרמת קרן התורה והמצוה בכלל, ועל ידי כך נזכה כולנו יחד לגאולה השלימה והאמתית ולבנין בית הבחירה על ידי משיח צדקנו בקרוב בימינו ממש.

(ממכ' ה' מנ"א ה'תשכ"ה) ב"ה, בין המצרים, ה'תשכ"ז

. . . ובימי בין המצרים אלה, הרי כאו"א, בתוך כאחב"י שי', מן מיצר (הגלות) יקרא ה' לקרב קץ גלותינו ולקרב משיחי',

אשר מחכים לו בכל יום שיבוא,

ויהי רצון שיענה במרחב ה', כי יחיש היעוד והפכתי אבלם לששון, כי בעגלא דידן

יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו, כפי362תושב"כ ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמות ה' ויצליח ויבנה מקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל,

ויהפכו ימים אלה לששון ולשמחה ולמועדים טובים.

363ובזה תפקיד מיוחד לנוער, ובפרט נוער הבוגר מבית ספר, אפילו עובר לבית ספר אחר, שהרי עצם הענין שהוא בוגר — מראה שהוא מבוגר ועומד על דעתו במדה מסויימת, ביחד עם תכונת הנוער שבטבע שולל ענין של פשרה והשלמה עם המצב והזרם וכו'. ובפרט אלו הבוגרים בתי ספר חב"דיים, שחב"ד ענינו הוא תפיסת כל דבר בפנימיות וחיות מוארים באור תורתנו תורת חיים, הנגלית והפנימית.

והתפקיד המיוחד של הנוער הוא מובן ופשוט, לכל לראש שיהיו בעצמם דוגמא חי' בהנהגתם בחיי היום יום, בהידור בשמירת התורה והמצוות, וגם בהשפעה ותעמולה בסביבתם בכיוון וברוח האמור. והובטחנו הבא לטהר (וכדיוק רבינו הזקן; ליטהר ולטהר, עצמו ואחרים) מסייעין אותו. ועל ידי זה יעשה כל או"א התלוי בו למהר קץ גלותנו ולקרב ביאת משיח צדקנו וגאולתנו, ונזכה לקיום היעוד אשר יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה.

(ממכתב ר"ח מנ"א, ה'תש"ל)

ימי הקיץ

. . . ס'איז איינגעפירט מכו"כ שנים אַז אין ימי החופש (פון עניני רשות^א), זאָלן שלוחים אַרויספאָרן און באַזוכן בני ישראל במושבותיהם — וואו אידן געפינען זיך, ביז אפילו אין פּינות רחוקות, און רעדן מיט זיי דברי התעוררות בהנוגע צו עניני יהדות און ענינים פון לימוד התורה וקיום מצוותי' וכו',