לקוטי שיחות
הוספות - שיחות ומכתבים ב
232ווי עס ווערט דערקלערט אין תניא (פרק לב) כולן מתאימות ואב אחד לכולנה — אַלע אידן זיינען גלייך, און אַלע האָבן איין פאָטער.
דערפון איז אויך פאַרשטאַנדיג, אַז מ'טאָר קיינמאָל חלילה ניט „אָפּזאָגן" אַ אידן, ניט קוקנדיג ווי און וואָס זיין מעמד ומצב אין תורה ומצוות איז.
די אנערקענונג פון דער הויכקייט פון דער אידישער נשמה, און אַז יעדע נשמה איז אַ טייל פון כלל ישראל און אַז דער אויבערשטער איז „אב אחד לכולנה" — דאָס איז אַ הכנה צו קבלת התורה בשמחה ובפנימיות.
נעמענדיג אין אַכט, אַז די תורה איז געגעבן געוואָרן ערשט דאַן ווען מיר האָבן אָנגעגעבן די קינדער אַלס פאַרזיכערונג, אַז די תורה וועט געלערנט ווערן און אָפּגעהיט ווערן — בנינו ערבים בעדינו — איז קלאָר ווי לעבנסוויכטיג עס איז דער אמת'ער תורה־טרייער חינוך, און וואָס דער צוגאַנג צו דעם חינוך דאַרף זיין; מצד די מחנכים — אין איינפלאַנצן אין די יונגע הערצער פון די תלמידים אהבת תורה ויראת שמים, צוזאַמען מיט אהבת השם און אהבת ישראל, אין דעם גייסט פון כולן מתאימות ואב אחד לכולנה; און מצד די בעלי־בתים — צו אנערקענען זייער אחריות, און זכות, צו שאפן אַלע מעגלעכקייטן פאַר דעם דאָזיגען חינוך על טהרת הקדש, און זען, אַז קיין איין איינציג קינד זאָל חלילה ניט דאַרפן בלייבן אין דרויסן . . .
0
חג הש בועות
א. השייכות דחודש סיון למתן תורה הוא מצד זה שהוא חודש השלישי, וכמו שארז"ל (בהסוגיא דמ"תא) „בריך רחמנא דיהיב אוריאן תליתאי לעם תליתאי . . . בירחא תליתאי".
וצריך להבין; הפירוש ד"אוריאן תליתאי" ו"עם תליתאי" הוא שהתורה ועם ישראל הם משולשים [וכדפירש"י שם; אוריאן תליתאי — תורה נביאים וכתובים. לעם תליתאי — כהנים לויים וישראלים], ואילו חודש סיון הוא לכאורה רק שלישי, אבל אינו משולש?
233ומזה שמדמים חז"ל את חודש סיון, „ירחא תליתאי" ל"אוריאן תליתאי" ו"עמא תליתאי", מוכח, שגם חודש סיון הוא לא רק חודש השלישי — בא לאחרי ניסן ואייר, אלא שהוא גם „חודש משולש" כי כולל בתוכוב גם את ב' החדשים (ניסן ואייר) שלפניוג.
ז.א. שבחודש סיון — שתי מעלות: א. שהוא שלישי — שגם זה הוא מעלה, כמארז"לד „לעולם השלישי חביב". ב. שהוא גם משולשה, כנ"ל.
ב. מבואר בכ"מ0), שמעלת ה"שלישי" (בפנימיות הענינים) היא, שהיא קו האמצעי הכולל את הקוין ימין ושמאל. ולפי"ז, במעלה זו שבחודש סיון שהיא „חודש השלישי" — קו האמצעי הכולל את ב' החדשים ניסן ואייר (שהם בב' הקוין ימין ושמאל, כדלקמן סעיף ו') — נכלל לכאורה, גם זה שהוא משולש. ולמה מחלקים זה לשתי מעלות?
והביאור בזה; שם „שלישי" הוא רק ענין אחדז, אלא שמצד מעלתו שאינו מוגדר בהקוין ימין ושמאל, הוא כולל גם את השנים. ובדוגמת „הלכה כדברי המכריע"ח, שגם דעת המכריע היא דיעה פרטית, ורק שהוא „דעת שלישי הכולל ב' הדיעות"ט, משא"כ ה"משולש" הוא נעלה יותר גם מענין הנ"ל שבקו האמצעי (המכריע בין ב' הקוין ימין ושמאל), שלכן כולל הוא את כל ג' הקוין, גם את קו האמצעיי.
234וזהו ההשתוות ד"ירחא תליתאי" ו"אוריאן, ועם תליתאי"; כמו שהתורה וישראל הם „תורה אחת" ו"גוי אחד" שנעלים מכל הגדר דקוין (גם מקו האמצעי), ולכן כוללים בתוכם את כל הג' קוין,
כן הוא גם בנוגע לחודש סיון, שהוא נעלה גם מענין ה"שלישי", ומצד מעלתו זו, הוא כולל את ג' החדשים; ניסן אייר וסיוןיא.
כל עניני העולם, הם בשני קוין; התפשטות וצמצום. ושני קוין אלו הם גם בבריאת העולם, וכמרז"ליב „בשעה שברא הקב"ה את העולם הי' מרחיב והולך . . עד שגער בו הקב"ה . . אני הוא שאמרתי לעולם די", הרי שבבריאת העולם — ב' קוין; ההתהוות והבריאה עצמה — התפשטות בלתי מוגבלת. „אמרתי לעולם די" — צמצום.
ומכיון שכל הבריאה היא בשביל האדם, והתכלית בבריאת האדם הוא „לשמש את קוני"יג — לכן, גם בעבודת האדם (לשמש את קונו), ישנם שני קוין אלויד;
א. עבודה מצד ה"מטה", והיינו שהאדם נמצא בהמצרים וההגבלות דעולם (— הצמצום ד"אמרתי לעולם די"), ועבודתו היא לצמצם א"ע לזכך את עצמו (וחלקו בעולם). ובכללות היא העבודה ד"סור מרע", שמזכך את גופו ונפשו הטבעית „לטהר את עצמו מכל פסולת בנקיון גמור".
ב. להמשיך אור, עבודה בדרך מלמעלה למטה (— בדוגמת ה"התפשטות" שבהבריאה, שמצד מדת גדולתו של הקב"ה), הקו ד"ועשה טוב" — להאיר גילוי אור אלקי בנפשו (והרע נדחה ממילא).
ד. שני קוין אלו, נמשכים הם (ככל הענינים שבהבריאה) מהתורה;
הקו דהמשכה מלמעלה — ה"ה התורה עצמה, כי התורה היא למעלה מהעולם, ולכן הסברא הראשונה בנוגע לתורה היא כטענת המלאכים — „תנה הודך על השמים"יג, ועד שהוצרך משה להחזיר להן תשובה, וגם לאחרי שניתנה תורה למטה, „אין דברי תורה מקבלין טומאה" לפי שהם („דברי כאש" —) דברי הקב"הי.
והקו דעבודה שמצד המטה — נמשך הוא מענין המצות (שבתורה). כי כל ענין המצות (ציוויים) היא הציווי להאדם שהוא יקיים את המצות,235והכוונה בזה היא „לצרףיז את הבריות" — לברר ולזכך את האדם (המקיימם) ואת הדברים הגשמיים (שבהם מלובשים המצות), ולכן אין סברא וקס"ד שהמצות ינתנו למעלה, אדרבא; כל ענין קיום המצות היא דוקא בעוה"ז, משא"כ לע"ל ובג"עיח.
ה. ב' קוין הנ"ל, מכיון שכל אחד מהם מוגדר בגדרים מיוחדים, מוכח מזה, ששניהם (— גם העבודה שבדרך מלמעלה למטה) שייכים לבחי' „עולם". (והם בדוגמת ב' תנועות של „התפשטות" ו"צמצום" שבהבריאה, כנ"ל סעיף ג). שגם העבודה שבדרך מלמעלה למטה, עם היותה נמשכת מהתורה (שלמעלה מהמצות), אין זה בחי' התורה כמו שהיא מצד עצמה כ"א כמו ששייכת (וירדה) לעולם.
אבל בחי' התורה כמו שהיא מצד עצמה — נעלית היא משני הקוין דהמשכה והעלאה, ולכן כוללת היא את שניהם.
וזהו מה שאמרוי גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, שהתורה (תלמוד) מביאה ל"מעשה" ד"סור מרע" וד"עשה טוב" — כי להיותה נעלית משניהם, היא כוללת את שניהם.
וזהו מ"ש*20) סור מרע ועשה טוב בקש שלום גו' — שבפסוק זה מונה את הג' קוין הנ"ל:
„סור מרע" — עבודה שמצד המטה, ולכן עבודה זו שייכת לבחי' אור הממלא המלובש בעולם91). „ועשה טוב" — המשכה מלמעלה. שלכן ע"י העבודה דועש"ט נמשך מבחי' סובב כל עלמיןלב. „בקש שלום" — העסק בתורה הנקראת שלום (להיותה מחברת את קו הימין והשמאל, ע"ד המבואר באגה"ק סי"ב בענין „עושה שלום במרומיו"). ועי"ז נעשה „המשכת בחי' עליונה יותר מסוכ"ע וממכ"ע"כג.
ו. ע"פ כל הנ"ל יובן ענינם של ג' החדשים ניסן, אייר וסיון;
ניסן הוא חדש הראשון, ולכן הוא באופן דהמשכה מלמעלה למטה (כי מדה הראשונה היא מדת החסד, ובדוגמת ההתהוות עצמה (התפשטות), שהיא236תנועה הראשונה שבהבריאה), ולכן יציאת מצרים (שבחודש ניסן) היתה מצד הגילוי שלמעלה, שנגלה עליהם מלך מה"מ הקב"ה בכבודו ובעצמו וגאלם.
והמשכה זו התבטאה בשתי תנועות; א. שההמשכה הי' עד למקום התחתון ביותר „את ערום וערי'" — כי מכיון שההמשכה באה מצד מלמעלה, אין נוגע בזה כ"כ מצב המקבל. ב. ע"י המשכת העליון בהתחתון, נעשה בהם היציאה מהמצרים וההגבלות דעולם — כי מצד בחי' ה"עליון" (הנמשך בתחתון) לא ישנם המצרים וההגבלות של התחתון.
ושתי תנועות אלו מרומזות גם בשמו של „ניסן": הנו"ן פשוטה (שבסוף התיבה) מורה על ענין ההמשכה למטה מטהכד. אבל ביחד עם זה מורה הוא על ניסים שלמעלה מהטבע, ובפרט שב"ניסן" ישנם ב' נוני"ן, שזה מורה על „ניסי ניסים"כה.
אייר הוא חודש השני (הבא לאחרי ההמשכה מלמעלה שבחודש ניסן), ולכן ענינו הוא עבודה בהתחתון, זיכוך התחתון. ומכיון שהעבודה הוא בהתחתון, הרי גם לאחרי עבודתו ועלייתו נשאר הוא בהגבלותיו.
וזהו מה שאייר הוא ר"ת אברהם יצחק יעקב רחל שהם ד' רגלי המרכבהכ — כי ענין ה"מרכבה" היא עבודה והביטול שמצד המטה. וכמו שנתבארכז, שבהעבודה ד"מרכבה" הוא בפ"ע (ורק שבטל אל הרוכב, אבל אינו מיוחד עמו), ובמילא — בהמצרים וההגבלות שלו.
חודש סיון הוא חודש השלישי* , (שלמעלה מהקוין דהמשכה והעלאה וכולל את שניהם). ולכן נקודתו העיקרית היא — (מתן) תורה, שנעלית יותר מב' הקוין ד"סור מרע" ו"עשה טוב" וכוללת את שניהם (כנ"ל ס"ה).
אמנם, מעלה זו שבסיון הוא מצד היותו „חודש השלישי", קו האמצעי. אבל ישנה מעלה יתירה בחודש זה, שהיא למעלה מגדר קוין לגמרי, ומצד זה, הוא כולל את כל הג' קוין (גם את קו האמצעי) — „חודש השלישי" (כמשי"ת לקמן סעיף יא).
ז. לעולם קוראין פרשת במדבר קודם עצרתכח, ומזה מובן, שתוכנה של פרשה זו — שעיקר תוכנה היא (כשמהכט) במדבר, היא הקדמה למתן תורה.237וכמובן גם ממרז"לל „למה ניתנה תורה במדבר" — שמדבר הוא הכנה ותנאי למתן תורה.
ומכיון שמ"ת ניתנה לכל ישראל, גם לילדים קטנים, הרי זה מוכיח שגם השייכות ד"מדבר" למ"ת (ההקדמה למ"ת), מובנת גם בפשטות, ועד שמובנת היא גם לילד קטן;
ענינו של „מדבר" בפשטות הוא — מקום שאינו ראוי ליישוב בני אדם, בגלל היותו מדבר שמם, אינו ראוי לזריעה, אין בו מים, אין בו לא אכילה ולא שתי' וכו'. וניתנה תורה במדבר (וקוראין פרשת במדבר לפני זמן מתן תורה) — ללמדך — שגם כשהאדם הוא במצב של היפך ההרחבה, ועד — במצב של „מדבר" הנ"ל, חייב בת"תלא ולא שידאוג וישתדל ויתעסק בצרכיו ולאחרי זה ילמוד תורה ויקיים מצות (וע"ד „לכשאפנה אשנה"), כי אם צריך הוא לקבל את התורה מיד, בהמצב בו נמצא.
— ובדוגמת מ"ת בפעם הראשונה, שבני ישראל היו אז במדבר וכל צרכיהם היו בדרך נס (לחם מן השמים ורק ליום אחד ומים מבארה של מרים וכו'), קבלו את התורה באה"ר ובהקדמת נעשה לנשמע, בפזיזות וכו'.
מההקדמות העקריות למ"ת היא — הקדמת נעשה לנשמע, וענין (קדימת נעשה לנשמע) הוא תנועה של „מדבר"; כאשר האדם נמצא במקום ישוב — עושה „חשבון", אם מצד תנאי המקום בו הוא נמצא יכול הוא לקיים את התורהלב, אם קיום התורה לא יפריע אותו מאכילתו ושתייתו וכו' — היש מלעיגיםלג וכו'. אבל כשהוא „משים עצמו כמדבר" ו"מפנה עצמו מן הכל"כד, היינו שאינו מתחשב ואין נוגע לו שום דבר, וכל מבוקשו היא רק לקבל את התורה — אז הוא מקדים נעשה לנשמע.
וזהו מה שבכל שנה ושנה קוראין פרשת במדבר לפני זמן מ"ת — כי ע"י קריאה בתורה בפרשה זו, מעוררים את התנועה ד"מדבר", הרצון לקבל את התורה בלי חשבונות, ועי"ז זוכים לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.
ט. ההקדמה ד"מדבר" למתן תורה, מתבטאת (גם) בנוגע לכל הענינים שבתורה, ובפרט במצות „ואהבת לרעך כמוך" שהיא „כל התורה כולה"88);
238כשפוגשים במי שהוא מישראל שהוא בבחי' „מדבר שמם", שאינו שייך לשום ענין של קדושה — לא ל"סור מרע" ולא ל"ועשה טוב" ולא ל"בקש שלום", הרי יכול האדם לחשוב: מה לי ולו ? על זה באה ההוראה שמ"ת הי' במדבר — שכל אחד ואחד מישראל, גם מי שהוא בבחי' „מדבר", ראוי הוא לקבל את כל התורה כולה. ומכיון שמה' מצעדי גבר כוננו, מה שנפגש עם יהודי הלזה הוא בהשגחה פרטית, הרי זה הוראה ברורה, שמחובתו וזכותו להשפיע על יהודי הלזה בכל ג' קוין הנ"ל:
שימנע את עצמו מדברים הבלתי רצויים; שיקיים מצות, ובפרט מצות הנחת תפלין [שהוקשו כל המצות שבתורה לתפליןל]; וגם להסבירו ולהטעימו מהטוב־טעם שבהבנת והשגת התורה.
וקיום הוראה זו היא הקדמה והכנה גם לה"מתן תורה" בנוגע אליו. ז. א. שכיון שבודאי רוצה הוא שהקב"ה יתן את התורה אליו — הגם שכשעושה חשבון צדק בנפשו, יודע הוא שהוא בבחי' „מדבר", כי ידע אינש בנפשי',
עליו לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך, גם בנוגע ליהודי כזה שהוא בבחי' „מדבר" ולתת לו כל הג' קוין שבתורה, זה שרוצה עבור עצמו — ואהבת לרעך כמוך.
ובמדה שאדם מודד בה מודדין לולז, שעי"ז, יקיים הקב"ה מצות ואהבת לרעך כמוך בנוגע אליולח, ויתן לו את תורתו שהיא שעשועיו (של הקב"ה) כביכול — כי מצד ואהבת לרעך כמוך נותן האוהב להאהוב את כל אשר לו.
יו"ד. הוראה זו דהענין שניתנה תורה במדבר, שצריך לתת את כל הג' קוין שבתורה גם ליהודי כזה שהוא בבחי' „מדבר" — שייכת היא גם לההוראה ד"משים עצמו כמדבר" (דלעיל סעיף ח'):
כל זמן שהאדם נמצא ב"מקום ישוב", היינו שיש לו חשבונות של עצמו — גם כשיפעול בעצמו לקרב לתורה גם את ה"בריות", הרחוקים מתורת ה' ועבודתו, השתדלותו בזה תהי' רק בקו אחד — באותו הקו שיש לו נטי'* אליו מצד טבעו;
באם הוא בעל שכל — קירובו את הבריות יהי' בזה שיסביר להם את הטוב־טעם שבלימוד התורה;
באם יש לו נטי' להנהגות ופעולות טובות — ישתדל לפעול אצלם בהקו ד"ועשה טוב";
239ובאם יש לו נטי' להנהגה בקו ה"גבורה" — תהי' ההשתדלות שלו בהקו ד"סור מרע". [וענין זה אפשר להיות באופן הכי תחתון. והוא, שבטבעו הוא איש אכזרי. אלא שלהיותו ירא שמים בודאי שלא יתאכזר על אנשים יראי אלקים, ולכן הוא שופך את כל חמתו על עושי רע, וחושב שעושה זה מצד יראת שמיםלט],
אבל כאשר הוא עוסק בכל הג' קוין, הרי זה מוכיחמ שהשתדלותו לקרב את הבריות לתורה היא (לא מצד הטבע שלו, כ"א) מצד התורה, שאין לו חשבונות משל עצמו — כ"א „משים עצמו כמדבר", וכל מציאותו היא תורה.
יא. אף שבכללות, עיקר המעלה הוא בתורה, וכנ"ל (סעיף ה) שתורה כוללת גם את ב' הקוין ד"סור מרע" ו"עשה טוב", בכל זה ישנה מעלה גם בכל אחד מב' קוין אלו על הקו ד"בקש שלום". וכמו ב"סור מרע", שדוקא בה (משא"כ בתורה וב"ועשה טוב") ישנה היראה מה ש"ירא למרוד בממה"מ הקב"ה"מא, ויראה זו נוגעת בעצם הנפש (יותר גם מאהבה הטבעית), כמבואר בכמה מקומות.
וכאשר האדם עובד את עבודתו [עם עצמו, וגם עם זולתו — ראה לעיל סעיף ט] בכל ג' הקוין — המעלה שבכל קו, פועלת גם על ב' הקוין האחריםמב.
ויתירה מזו; ע"י העבודה בכל הג' קוין, מגיעים לבחי' התורה כמו שמיוחדת בעצמותו ית' — שלמעלה מגדר קוין לגמרי (גם מקו האמצעי), שמצד זה, כוללת היא את כל הג' קוין.
וזהו גם מה שחודש סיון [שנקודתו העיקרית היא (מתן) תורה] הוא לא רק חודש השלישי אלא גם חודש המשולש, שכולל לא רק את החדשים ניסן ואייר אלא גם את חודש סיון (כנ"ל סעיף ב) — כי אמיתית ענין התורה (שניתנה בחודש סיון) היא (לא התורה כמו שהיא בבחי' קו פרטי, כי אם) מה שמיוחדת בעצמותו ית', שלמעלה גם מקו האמצעי.
(משיחת ש"פ במדבר, מבה"ח סיון, תשל"ב)
240.אַזוי ווי די יערלעכע קאָנווענשאָן קומט הי־יאָר פאַר אין די טעג פון ערב ראש־חודש און ראש־חודש סיון, איז כדאי אַריינצוטראַכטן זיך אין דער באַדייטונג פון ראש־חודש בכלל, און ראש־חודש סיון בפרט, אין באַצוג צו דער אידישער פרוי. אין געוויסע הינזיכטן האָט ראש חודש אַ ספּעציעלע באַדייטונג פאַר פרויען נאָך מער ווי פאַר מענער, וואָס דערפאַר זיינען פאַראַן ספּעציעלע ראש חודש מנהגים פאַר פרויען אַליין.
ראש חודש סיון, דער טאָג ווען די אידן זיינען געקומען צו באַרג סיני, דערמאָנט און באַטאָנט אין אַ בולט'ן אופן די ספּעציעלע גייסטיגע אייגנשאַפטן פון אידישע פרויען, ווי אויך זייער ספּעציעלן זכות, אין צוזאַמענהאַנג מיט קבלת־התורה, און באַלד דערנאָך אויך אין צוזאַמענהאַנג מיט דעם ערשטן נסיון נאָך מתן־וה.
ווי חכמינו ז"ל אונטערשטרייכן, האָט דער אויבערשטער געהייסן משה רבנו ריידן וועגן קבלת התורה צוערשט מיט די פרויען און דערנאָך צו די מענער. דאָס האָט באַטאָנט, אַז פרויען האָבן אַ ספּעציעלע פאַראַנטוואָרטלעכקייט פאַר דער אויפהאַלטונג פון תורה ומצוות, און דער דאָזיגער אחריות געפיל האָט זיך בולט אויסגעדריקט ביים ערשטן נסיון נאָך מתן תורה, ווען די פרויען זיינען עם פולשטענדיג בייגעשטאַנען און קאַטעגאָריש אָפּגעזאָגט יעדע שייכות מיט דעם, אפילו אומדירעקט דורך געבן עטוואָס פון זייערע גאָלד צירונגען. דעריבער האָבן די פרויען זוכה געווען, אַז ראש חודש ברענגט זיי אַ ספּעציעלן שכר אין דער וועלט און אַ ספּעציעלן שכר אויך אין עולם הבא, ווי עס ווערט דערציילט אין פרקי דרבי אליעזר (פרק מ"ה). דאַגעגן, ווען עס האָט זיך שפּעטער געהאַנדעלט וועגן בויען דעם משכן, זיינען די פרויען ווידער געווען די ערשטע צו געבן פון זייערע טייערסטע צירונגען פאַר דעם משכן.
אַזוי אַרום, סיי אין דעם געביט פון סור מרע — אָפּקערן זיך פון שלעכטס, און סיי אין דעם געביט פון עשה טוב — טאָן גוטס, האָבן זיך אידישע פרויען אויסגעצייכנט מיט זייער גרייטקייט און אָפּפערוויליקייט, אַזוי אויך אין אַלע צייטן ווערט פון פרויען ערוואַרטעט אַז זיי זאָלן זיין די ערשטע און ווייזן אַ מוסטער פאַר די מענער, וואָס דאָס מיינט אויך, אַז דער אויבערשטער האָט זיי באַשאָנקען מיט ספּעציעלע כוחות און אייגנשאַפטן צו דערפילן די דאָזיגע ערוואַרטונגען.
די טרעפלעכע צייט . . . וואָס איז פאַרבונדן מיט ראש חודש פון קבלת התורה, וועט דעריבער זיכער אַרויסרופן און פאַרשטאַרקן די פּאַסנדע שטימונג. וואָרום די גאַנצע תורה איז איינגעטיילט אין די צוויי דערמאָנטע שטריכן; סור מרע און עשה טוב, וואָס דאָס איז אויך דער אינהאַלט פון די ערשטע פון די עשרת הדברות — אנכי און לא יהי' לך — וואָס אידן האָבן געהערט מפי הגבורה (דירעקט פון ג־ט) .
(ממכת' ימי הספירה ה'תשכ"ט — להכינוס הי"ד של אגודת נשי ובנות חב"ד)
241ראש חודש סיון . . דעם טאָג זיינען אידען אָנגעקומען צום מדבר סיני, ויחן שם ישראל נגד ההר — באַרג סיני. דערציילען חכמינו זכרונם לברכה, אַז דער אָנקומען צום באַרג סיני איז געווען כאיש אחד בלב אחד (אַלע ווי איין מענטש מיט איין האַרץ) און אַז דאָס האָט השם יתברך אַנערקענט אַלס פּאַסענדע צוגרייטונג און באַווייז אַז זיי דאַרף מען געבען די תורה.
די תורה איז אַ נצחית — אייביקע — גילטיג פאַר אַלע דורות און פאַר אַלע מקומות (ערטער), איז פאַרשטענדליך אַז אויך די צוגרייטונג און אופנים פון מתן התורה, זיינען אויך אייביקע.
שוין דער טאָג אַליין פון ראש חודש סיון, דאַרף דינען אַלס אַ לעהרע און אָנווייזונג פאַר אידען בכלל און ספּעציעל פאַר די וואָס קומען זיך דאַמאָלסט צוזאַמען מיטן צוועק צו פאַרשטאַרקען אמת'ע אידישקייט, צו ווידמען זיך — דורך אהבת ישראל פאַראיינציקט מיט אהבת התורה און אהבת השם — פאַר אחדות צווישען אַלע אידען, אחדות נגד ההר, צו אויפנעמען תורת משה מסיני — תורת חיים, אַ תורה וועלכע גיט לעבען און ווייזט אָן ווי צו לעבן, אין די וואכען־טעג, שבתים און ימים טובים,
און אַזוי ווי באַ דעם באַרג סיני איז דאָך קבלת התורה געווען מיט דעם סדר; כה תאמר לבית יעקב — צו די פרויען, און דערנאָך ותגיד לבני ישראל — צו די מענער,
אַזוי אויך איצטער אין דער צוגרייטונג צום אויפנעמען די תורה מיט באַנייטער לעבעדיקייט און התלהבות,
דאַרפען אידישע פרויען — מיט חב"ד לעבעדיקייט, וואַרימקייט און ליכטיקייט, ווי ערקלערט דורך רבותינו נשיאינו, פאַרווירקליכען דאָס אויבען געזאָגטע אין דער פולסטער מאָס . . .
(ממכ' ערב ר"ח סיון, חדש השלישי ביום הזה באו מדבר סיני, ה'תשי"ח)
. . . די תורה דערציילט אונז, אַז ראש־חודש סיון זיינען די אידן געקומען צום באַרג סיני און האָבן דאַן דערגרייכט די מדריגה פון אחדות (אייניקייט) ווי דאָס ווערט אָנגעדייטעט אין די ווערטער ויחן שם ישראל (לשון יחיד) — דאָס אידיש פאָלק האָט דאָרט גערוט — אַלע ווי איינער, פאַראייניגט און פאַראיינציגט דורך דעם געדאַנק פון מקבל צו זיין די תורה און מצוות.
ווי וויכטיג דער דאָזיגער מאָמענט איז געווען, איז קלאָר פון דעם מאמר חכמינו ז"ל, אַז די פאַראייניגונג פונם אידישן פאָלק איז געווען די סיבה פאַר מתן־ורה.
עס איז מערערע מאָל אונטערגעשטראָכן געוואָרן, אַז עס זיינען פאַראַן לעבנסוויכטיגע מאָמענטן פאַר כלל ישראל, ספּעציעל ענינים פון תורה און242אידישקייט, וואו די פרוי פאַרנעמט אַ גאָר וויכטיגען אָרט. איינער פון זיי איז דער ענין פון אחדות אין דער משפחה, וואָס באַ דער פרוי געפינען זיך די הויפּט־שליסלען פון אחדות צווישן די עלטערן און קינדער, די עלטערן צווישן זיך, און די קינדער צווישן זיך. אויף דעם דאָזיגען געביט, ווי מ'זעט באַשיינפּערלעך, האָט די פרוי און מוטער צו זאָגן גאָר אַ סך, און אין די מייסטע פאַלן נאָך מערער ווי דער מאַן און פאָטער. דאָס איז איינער פון די טעמים פאַרוואָס די פרוי ווערט אָנגערופן „עקרת הבית".
עס איז אויך קלאָר, אַז דער ענין פון אחדות באַ אידן אין אַ ברייטערן פאַרנעם — אחדות פון איין משפחה מיט אַ צווייטער, און אחדות פון גאַנצן פאָלק ישראל בכלל — איז אָפּהענגיק פון דער אחדות אין דער משפחה. וואו עס פעלט חלילה אחדות אין אַ משפחה, איז דאָך ניט צו ערוואַרטן אחדות צווישן דער משפחה און אַ צווייטער.
אָבער אפילו ווען די אחדות אין דער משפחה איז אויפן בעסטן אופן, בלייבט נאָך אַלץ די פּראָבלעם פון אחדות צווישן אידן בכלל, וואָס דער יסוד פון אמת'ע אידישע אחדות איז, ווי אויבן באַמערקט, תורה און מצוות.
אויב אין אַלע צייטן איז געווען גאָר ניט לייכט צו דערגרייכן אחדות, איז די דאָזיגע פּראָבלעם פיל מער קאָמפּלעצירט געוואָרן אין די היינטיגע צייטן פון „פרייהייט" אין די „פרייע" לענדער, וואו מענטשן זיינען ניט באַשרענקט ווי אַמאָל אין באַצוג צו זייער וואוינאָרט, באַשעפטיקונג, דערציאונגס־אָנשטאַלטן, מיינונגען, השקפות, אאַ"וו.
אָט די אַלע פאַרשידנאַרטיקייטן און צעשפּליטערונגען — געאָגראַפישע, סאָציאַלע, קולטורעלע, אד"ג — זיינען די „ביפּראָדוקטן" פון דער היינטצייטיגער „פרייהייט". די ני־געשאַפענע אומשטענדן האָבן געשאַפן נייע פּראָבלעמען און שוועריקייטן, וועלכע מוזן אָבער באַטראַכט ווערן אַלס אַרויספאָדערונגען. מיט אַ פּאַסנדן צוגאַנג און פעסטן ווילן קענען זיי געלייזט ווערן . . .
. . . תורה מסיני הויבט זיך אָן מיט די עשרת הדברות, וואָס די ערשטע צוויי דיברות; אנכי (כולל אַלע מצוות־עשה) און לא יהי' לך (כולל אַלע מצוות א־תעשה) זיינען דער יסוד פון אחדות השם. די הקדמה צו מתן־תורה איז געווען די אחדות פון אידישן פאָלק (ויחן שם ישראל — כאיש אחד בלב אחד). דער ענין פון מתן־תורה איז אַראָפצוברענגען אחדות השם אין וועלט, דורך דעם וואָס אידן — גוי אחד בארץ — זיינען מקיים די תרי"ג מצוות פון תורה אחת.
לכאורה איז ניט פאַרשטאַנדיג; ווי קען אַזאַ אחדות דערגרייכט ווערן, נעמענדיג אין אַכט, אַז דער אויבערשטער האָט באַשאַפן די מענטשן מיט243פאַרשידנאַרטיקע מיינונגען (אין דיעותיהם שוות), אין אַ וועלט וואָס איז אויך פּונקט אַזוי פאַרשידנאַרטיק אין קליאַמט און נאַטירלעכע אייגנשאַפטן? ווי קען אַ גאַנץ פאָלק דערגרייכן אַ פולשטענדיגע אחדות צווישן זיך, און אַריינברענגען אחדות אין אַזאַ וועלט?
די דערקלערונג דערפון איז, ווי עס שטייט אין פסוק: ויתיצבו בתחתית ההר — אַז אַלע ששים רבוא אידן „האָבן זיך געשטעלט אונטערן באַרג", דאָס הייסט, אַז זיי האָבן זיך פולשטענדיג אונטערגעוואָרפן צו תורה מסיני אין אָן אופן אַז אַלע אַנדערע ענינים אין וועלט וואָלטן פּונקט ווי ניט עקזיסטירט, ווייל זיי זיינען אינגאַנצן בטל געוואָרן אין דעם קבלת־עול, צוזאַמען מיט דער גרויסער שמחה, פון קבלת התורה. און וויבאַלד אַז דער „הר" איז באַ אַלעמען גלייך, און אַלע זיינען דורכגעדרונגען מיט דעם זעלבן געפיל פון ביטול און שמחה, האָט דאָס אַריינגעבראַכט אַן אמת'ע אחדות אין אַלע ששים רבוא אידן און אַזוי אַרום אויך אחדות פון השם אחד אין וועלט דורך תורה אחת.
דאָס זעלבע איז אין דער אידישער משפחה. כאָטש יעדער מיטגליד פון דער משפחה איז אַן איינהייט פאַר זיך, מיט אַ באַזונדערע אויפגאַבע אין לעבן וכו', איז אָבער ווען אַלע מיטגלידער פון דער משפחה נעמען אויף די תורה אחת פון השם אחד אין אַן אופן אַז — תורה און מצוות איז דער עיקר, און אַלע אַנדערע זאַכן זיינען נאָר אַ בייזאַך צום עיקר און האָבן אַ ווערט נאָר דאַן ווען זיי האָבן אַ שייכות צום עיקר — דאַן איז פאַראַן אמת'ע אחדות אין דער משפחה.
אין אָט דער דאָזיגער אחדות פון דער משפחה — וואָס אידישע משפחות זיינען דאָך די באַשטאַנדטיילן פונם אידישן פאָלק, און במילא דער יסוד פון אחדות פון כלל ישראל — האָט די אידישע פרוי און טאָכטער אַ גאָר וויכטיגע ראָלע, אַלס עקרת הבית, ווי דאָס איז שוין אונטערגעשטראָכן געוואָרן באַ פריערדיגע געלעגנהייטן.
פאַרשטייט זיך, אַז די דערמאָנטע אחדות מוז זיין אַ תמידית'דיגע, אָן הפסקות; דאָס הייסט, אַז זי דאַרף קומען צום אויסדרוק ניט נאָר אין געוויסע טעג פון יאָר, אָדער אין געוויסע שעות פון טאָג, נאָר אין אַלע טעג פון יאָר און אין אַלע שעות פון טאָג. דאָס הייסט, אַז די אידישע היים דאַרף זיין אינגאַנצן איינגעשטעלט אויף די יסודות פון תורה און מצוות, און אַזוי דורכגעדרונגען מיט דעם גייסט פון קבלת עול און שמחה של מצוה, אַז דאָס זאָל זיך מערקן אויך אין דער הנהגה מחוץ פון דער היים, אין גאַס און אין דער גאַנצער סביבה אַרום.
אין דעם ליגט דער אינהאַלט פון דער „עכט־אייגנאַרטיקייט" און אייניקייט פון דער אידישער משפחה און פון אידישן משפחה לעבן . . .
עס איז צו האָפן, אַז די דאָזיגע נקודה וועט אַרויסגעבראַכט ווערן . . מיט דער געהעריגער קלאָרקייט און שטאַרקייט, און מיט דער כוונה און244תכלית דערפון — איר פאַרווירקלעכונג אין טאג־טעגלעכן לעבן, אין איינקלאַנג מיט דעם פונדאַמענטאַלן פּרינציפּ פון חכמינו ז"ל: מעשה הוא העיקר.
. . . ומענין יום זה בו התחיל משה להתעסק עמהם (עם בנ"י) בענין קבלת התורה, אמר להו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים —
וי"ל אשר פירש בזה כל שלש מעלות הטובות (כתרים) שנתנו לאומה זו בתחלת נתינת התורה; תהיו לי — שתהיו פנוין לי ועוסקים בתורה ולא תהיו עוסקין בדברים אחרים, ממלכת — מלכין קטירי כלילא, כהנים — כהנין משמשין,
ובפרט בעת נתינת התורה — הי' כאו"א מבנ"י פנוי לה' ועוסק אך בתורה, כתרים בראשו וראוי לאכול בקדשים.
וההתחלה הייתה — חשק משה ועלה אל האלקים, ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, אשר תיכף ויקרא אליו ה' גו' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים.
ויהי רצון אשר בימי סגולה אלה בחי' משרע"ה שישנה בכל נפש ונפש מבית ישראל תתעסק עמהם, עם כל כחות נפשו, בענין קבלת התורה, והם לא ימתינו לעצה ויאמרו למקטון ועד גדול כל אשר דבר ה' נעשה,
245ומזה — לקיום מצות הגבלת ומצות פרישה ויהיו נכונים לנתינת התורה . . .
(ממכ' ב' סיון ה'תשכ"ה)246(אלה האנשים); אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים וגו' ועתה גו' ושמרתם את בריתי (על שמירת התורה) והייתם לי סגולה מכל העמים גו' ממלכת כהנים וגוי קדוש —
וסיום וחותם ימי הכנה אלה בחמשה בחודש בו
אמרו ישראל, כולם פה אחד, כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע —
ואמרו חז"ל שבשעה זו שמח בהן הקב"ה ונתן להם תורתו וברכם בשלום,
יהי רצון אשר כל האמור לעיל — כן יהי' לנו,
ומתוך מנוחת הנפש ומנוחת הגוף תקויים בכאו"א הברכה — בנוסח הידוע —
קבלת התורה בשמחה ובפנימיות
ואין כל אומה ולשון שולטת בהן וכמו שנאמר; ייטב להם ולבניהם עד עולם . . .247ב"ה, ערב ריש ירחא תליתאי, ה'תשכ"ג
. . . מחגיגת סיום של סדר מועד ושל מסכת יבמות, הנערכת ביום א' ג' סיון הבע"ל, ימי הגבלה,
ובודאי, בסגנון הידוע, מתכיפין התחלה (דסדר ומסכת שלאחרי זה) להשלמה.
ויישר חילא דכת"ר לאורייתא, שגדול ענין תלמוד תורה בכלל, ועאכו"כ ת"ת דרבים, ובפרט — לימוד הגמרא,
וביחוד ע"פ השמועה אשר מערב בהלימוד דברי התעוררות ויראת ה', כציווי חז"ל אי יראת ה' היא אוצרו הן וכו',
אשר ע"פ ביאור רבנו הזקן בעל התניא והשולחן ערוך — אשר השנה שנת המאה וחמשים להסתלקות הילולא שלו — הם עניני פנימיות התורה,
שכדברי מרע"ה רעיא מהימנא, לית תמן לא קשיא כו' ולא מחלוקת וכו', ואדרבה עי"ז (כסיום המסכת) מרבים שלום בעולם, וביחוד — ת"ח.
— ועפי"ז יש לבאר מה שת"ח אין אור של גיהנם שולטת בהן, כי אור של גיהנם אפשר להבראות ונברא רק ביום השני, שבו נבראת מחלוקת, משא"כ — בשלום ובריבוי השלום —
ולא עוד אלא שע"פ סיום דברי רעיא מהימנא שם — ישראל יפקון בי' (בלימוד דאילנא דחיי) מן גלותא ברחמים, קיום היעוד, דבתולת ישראל נשאת לקוב"ה, כי העוה"ז אירוסין היו אבל לימות המשיח יהיו נשואין.
248והרי זה גם ענין ימים אלה — הגבלה והכנה ל(יום חתונתו זה) מתן תורה, אשר הסיום ותכלית השלימות בזה יהי' בימות המשיח, בתורתו של משיח, כי אז יופיע ה' עוד עליהם לבאר להם סוד טעמי' ומסתר צפונותי'.
ויהי רצון אשר יתוספו ספסלי בבי מדרשא בלימוד הנגלה והפנימית גם יחד, וזכות הרבים תלוי בו וזכות הרבים מסייעתו . . .
249א) זמן מתן תורתינו (דהרי בוא"ו בסיון ניתנה תורה, דהלכה כרבנןז); ב) בעצרת מת דודח; ג) ביום א' דחג השבועות נסתלק הבעש"טט.
ומכיון ש"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל ניתן למשה מסיני"י, הרי מובן, שגם ענין ההילולא של דוד המלך והבעש"ט אף שאירעו זמן רב לאחרי היום דמ"ת יש להם שייכות מיוחדת ליום דמ"ת — מכיון שביום מ"ת „ניתנו" גם ענינים אלו.
וכמו שמ"ת היא עבור כאו"א מישראל עד סוף כל הדורות, כ"ה גם בנוגע לההילולא של דוד המלך והבעש"ט, מכיון שהם נשיאי ישראל של כל הדורות
— שהרי דוד הוא נעים זמירות (של כל) ישראל, וכ"ה בנוגע להבעש"ט, אשר „לכשיפוצו מעינותיך (מעינות הבעש"ט) חוצה" יהי' „אתי מר" דא מלכא משיחא — והרי ביאת המשיח היא לכאו"א מישראל,
הרי עניניהם ובמיוחד ענין ההילולא שלהם, שייכים לכל אחד ואחת מישראל, במשך כל הדורות.
ונוסף לזה: מכיון ש"דוד מלך ישראל חי וקיים", הרי כל עניניו, ובפרט העלי' שלו שנעשתה בעת הסתלקותויא, הם חיים וקיימים גם עכשיו, ועד"ז הוא בנוגע לההילולא של הבעש"ט.
ב. מכיון שכל הענינים שבעולם, ועאכו"כ — ענינים השייכים לבנ"י [והרי ג' ענינים הנ"ל שייכים הם לכאו"א מישראל עד סוף כל הדורות (כנ"ל סעיף א)], הם בהשגחה פרטית, הרי מזה שג' ענינים אלו היו בחג השבועות, מוכח שהם שייכים זה לזהיב (וגם לענינו של החגיח).
ושייכות זו מתבטאת גם בזה שהשיעורים של חומש תהלים תניא (ששיעורים אלו הם דבר השוה לכל נפש), השייכים לג' הנ"ל
[חומש — למתן תורה; תהלים — לדוד המלך; תניא — להבעש"ט (כי תניא הוא תורה שבכתב של חסידות חב"ד המבארת את תורת הבעש"טיד)]
250מרומזים בתיבה אחתיג — תיבת „חתת" (שבפסוקי ויהי חתת אלקים על העריםיז) ר"ת חומש תהלים תניא* .
ג. השייכות שביניהם נראית גם בענין משותף שבכולם, ז. א. במשה (שהוא קבל תורה מסיני ומסרה וכו'), בדוד ובהבעש"ט.
מסופר במדרשכח שהקב"ה בוחן הצדיקים אם ראויים הם להיות רועי ישראל, ע"י מרעה צאן „בדק לדוד בצאן כו' הי' כו' מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך ואח"כ מוציא הזקנים וכו' אמר הקב"ה מי שיודע לרעות251צאן איש לפי כחו יבוא וירעה בעמי הה"דיט מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו . ואף משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן. אמרו רבותינו כשהי' משה רועה צאנו של יתרו במדבר ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיעו כו' הרכיבו על כתיפו והי' מהלך. אמר הקב"ה כו' אתה תרעה צאני ישראל"
ועד"ז הי' בהבעש"ט, כידוע שקודם התגלותו הי' עוזר למלמד תינוקות, הי' מוציאם ומביאם לה"חדר", הי' אומר עמהם איש"ר וכו'.
ולכאורה אי"ז מובן: יתרו חותן משה חכם גדול הי', מגדולי שרי פרעה, ובודאי הבין גודל חכמת משה, ובפרט שנתגדל משה בבית פרעה, והי' מהחשובים שם, ובבואו ליתרו הי' יותר מבן ארבעים שנהכ וכו', א"כ למה עשאו יתרו רועה צאן, ובאופן הכי פשוט שהי' בעצמו צריך לדאוג שלא יהיו רעבים וצמאים, ועד ל"הרכיבו על כתיפו" וכו'?
ועד"ז בנוגע לדוד; ישי אביו הי' בא באנשים שדרש באוכלסא שמברכים ברוך חכם הרזיםכא, ובודאי ידע גדולת דוד ואפילו בהיותו נער דהרי „בוצין בוצין מקטפי' ידיע"כב, ולמה עשאו לרועה צאן, וב"עלות" בקטנים ביותר?
וכן בהנוגע להבעש"ט: גם קודם התגלותו הי' יכול לעסוק כל זמנו בענינים נעלים יותרכג, ולמה התעסק עם תנוקות (שמנע אותו מההתעסקות בענינים נעלים, דהרי ענין של „פנימי" הוא שמה שהוא עושה ליגט ער אין דעם אינגאַנצןכד, ובפרט כשהמדובר אודות חנוך ילדיםכו, כי ילדים מרגישים ביותר אם עוסקים עמהם באמת, או שבעת מעשה טרודים בענין אחר), ועם קטנים (קודם בר מצוה) הפטורים ממצות ומעניית איש"ר וכו'?
אעפי"כ כהנ"ל התעסקו בענינים הנ"ל — ורק עי"ז ולאח"ז אמר הקב"ה אתה תרעה כו' — נעשו רועי ישראלכ.
ד. ההוראה מכ"ז: מקום לטעון שאין הוא שייך להתעסק עם קטנים — למד הרבה שנים נגלה דתורה ופנימיות התורה, וראוי להיות ראש ישיבה ולומר שיעור עמוק ולהעמיד תלמידים הרבה וכו' — ובמילא אינו לפי כבודו ולפי מעמדו ומצבו להתעסק עם קטנים.
ע"ז באה ההוראה שגם הבעש"ט קודם התגלותו, אף שהי' אז גם גדול בתורה ובמעשים, עסק עם קטנים ביותר, והי' עוזר למלמד (אף שלא הגיע252כלל למעלת הבעש"ט). ועד"ז דוד שהי' מלך ישראל, והוא הרגל הרביעי של המרכבהכז, ומ"מ עסק גם עם צאןכח — „ורחמיו על כל מעשיו" וכו'. וכן משה רבנו, שקבל תורה מסיני, הי' רועה צאן כפשוטו — אפילו צאן יתרו (קודם שנתגייר).
ולכן כל הרוצים לילך בעקבות משה רבנו, דוד המלך והבעש"ט (ומיהו זה שאינו רוצה ח"ו בזה) עליהם להתנהג כנ"ל, כבודם במקומו מונח ולהתעסק עם ילדי ישראל, גם עם הקטנים ביותר. ואדרבה; דוקא עי"ז מגיעים לגדלות האמיתי — בדוגמת משה רבנו דוד המלך והבעש"ט, שדוקא ע"י עבודתם בענינים הנ"ל (צאן וחנוך תנוקות) נעשו רועי ישראל.
והרי כן הוא גם בנוגע להקב"ה ד"גדול ה' (הוא ע"י) בעיר אלקינו", עוה"ז התחתון, כמו"כ דוקא ע"י ענינים פשוטים לכאורה, נעשה הגדלות האמיתי, עד שזוכים לבית גדול — מקום שמגדלין בו תורה כו' מקום שמגדלים בו תפלהכ, ביהמ"ק השלישי שיבנה בקרוב ממשל.
ה. איתא במדרשלא; שהלך הקב"ה מהלך ת"ק שנה לקנות לו שם, וקאי על מ"תלב, שהתורה היא שמותיו של הקב"הלג.
ומכיון שהאתעדל"ת צ"ל מעין האתעדל"ע, גם ההכנה למתן תורה מצד המטה ענינה בהליכה ועד — הליכה כפשוטה.
וע"כ מובן, שה"תהלוכה" (מה שהולכים בג' רגלים להבתי כנסיות לשמח יהודים בשמחת יו"ט וכו'), שייכת במיוחד לחג השבועותלד.
253ו. מהטעמים שעשה"ד נאמרו בל' יחיד „אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך וגו'" הוא בכדי להורות שהתורה ניתנה לכל אחד ואחד במיוחדלג.
מזה מובן שבכל ענין שבתורה, ישנם הוראות המובנות גם בדרך הפשט (שהרי ישנם כאלו ששייכים — בגלגול מסוייםל — רק לחלק הפשט שבתורה), ובדרך הפשט גופא — באופן פשוט ביותר, שמובן לכאו"א, גם לאנשים פשוטים.
ואם כן הוא בנוגע לכל הענינים שבתורה (גם בנוגע לענינים פרטים) — בנוגע לספירת העומר, שהיא הכנה לכללות הענין דמ"ת (לכל התורה כולה), על אחת כמה וכמה.
ז. ויהי בשלשים שנהלז, בליל א' דחג השבועות לפני שלשים שנה סיפר כ"ק מו"ח אדמו"רלח שסיפרו לפני אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שחסידי אדמו"ר הזקן „פלעגן שטענדיק ציילן", ופתגם זה מצא חן בעיני כ"ק אדמו"ר נ"ע, ואמר: „אַזוי איז דער ענין העבודה, די שעות דאַרפן זיין געציילטע, דאַן זיינען די טעג געציילטע, וואָס דאָס איז דער ענין מרז"לל מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי".
והפי' בזה; מנין מורה על חשיבותמ, ולכן הדיןמא ש"דבר שבמנין לא בטל", זה שהוא מונה את הדבר — מורה שהדבר יקר וחשוב אצלו.
ועאכו"כ שכן הוא בנוגע למנין הזמן, כי בנוגע שאר דברים, מכיון שידיעת המנין מביאה לאיזו תועלת [שכשאדם רוצה בסך מסויים דוקא, עליו לדעת את המנין, בכדי שידע אם צריך להוסיף או לגרוע], אין המנין מבטא כ"כ את חשיבותו של הדבר. משא"כ בזמן, מכיון שאין שייך שהאדם יוסיף בו או יגרע, הרי כשהוא מונה את הזמן, הוא אך ורק מפני שהזמן חשוב ויקר אצלו ביותר.
וזהו הפי' שחסידי אדה"ז „פלעגן שטענדיק ציילן" אשר תמיד היו מייקרים הזמן ביותר.
254ח. וזוהי ההוראה דספירת העומר המובנת בפשטות:
ספירת (ימי) העומר היא מה שסופרים את הזמן. וההוראה מזה היא — שצריך לייקר במאד את הזמן, ולנצל כל יום ויום וגם כל רגע ורגע, שלא ילכו לאיבוד (ובמכש"כ ממה שאדם דואג על איבוד דמיומב, מפני שהם יקרים בעיניו). והרי מספר הימים והרגעים שניתנו להאדם הוא בדיוק — כפי הדרוש למילוי השליחות המוטלת עליו (כידועמג — בפי' הפסוק „ימים יוצרו ולא אחד בהם"מד), ובאם הוא מאבד אפילו רגע אחד, חסר אז בכללות התפקיד המוטל עליומח.
ט. נוסף לההוראה בכללות הענין דספה"ע — ישנה הוראה גם באופן הספירה:
כמו שבספירת העומר, הספירה שביום אחד נוגעת גם להספירה של הימים שלאחריו. שבאם הוא מחסר יום אחד מלספור, איננו יכול לספור בברכה (השלימות דספירת העומר) גם בהימים שלאחריו, ולאידך גיסא; ע"י הספירה שבימים הקודמים, הספירה בהימים שלאחריהם היא באופן של תוספת (וכמו שהספירה שביום הראשון מביאה לזה שהספירה בהיום שלאחריו היא „היום שני ימים" — מספר מרובה בכמות, המורה שגם באיכות הוא נעלה יותר).
כן הוא גם בנוגע לספירת הזמן, שכאשר אינו סופר (ומייקר) יום אחד, ז. א. שיום אחד הולך אצלו לאיבוד, חסר אז [לא רק בהמילוי של כללות התפקיד, כנ"ל סעיף ו, אלא גםמח] בהעבודה של הימים שלאחריו (היינו בהעבודה השייכת לימים אלו עצמם), שאינה בתכלית השלימות. ולאידך גיסא; העבודה שבימים הקודמים מאפשרת ומביאה שהעבודה שבהימים שלאחריהם תהי' באופן נעלה יותרמז — כהציווי „מעלין בקודש".
ומכאן ההוראה לאלו החושבים שיעבדו עבודתם בתורה ומצות לכשאפנה כו' בימי זקנותם (כשלא יהיו טרודים בדאגות הפרנסה וכו') — כי255אופן הנהגתם בימי צעירותם [נוסף ע"ז שנוגע לכללות שליחותם, כנ"ל סעיף ו] הוא נוגע גם להעבודה דימי זקנותם, כנ"ל.
יו"ד. ואף שענין זה הוא בכל ימות השנה, וכנ"ל „שטענדיק ציילן", בבוא הזמן דספירת העומר נוגעת הוראה זו ביותר. וע"ד הענין דיציאת מצרים, שאף שבהרבה מצות שבמשך כל השנה אומרים „זכר ליציאת מצרים", ועד שב"כל יום ויום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים"מח, מ"מ בט"* ו בניסן, בחג הפסח, נוגע ענין זה ביתר שאת — עד"ז הוא בהנוגע לההוראה דספיה"ע, שבבוא הזמן דספירת העומר [וגם בחג השבועותמ, שהוא על שם „שבעה שבועות תספר לך" כמובא בתחילת השיחה], ההוראה ביוקר הזמן נוגעת ביותר.
256איז געקומען מתן תורה האָט דער אויבערשטער געזאָגט (שמות רבה פי"ב): התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים ואני המתחיל, דורך דעם וואָס אני המתחיל, וואָס איך גיב זיך אייך אָפּ מיט דער תורה (שמ"ר פל"ג) וועט איהר קאָנען שטייגען למעלה מעלה בלי גבול.
און נאָך; נאָך מתן תורה קענען דאָס אַלע אידען דערגרייכען, סיי אַ קטן בדעה סיי אַ גדול בדעה, ווייל יעדער איד האָט זיין חלק אין תורה.
דערפאַר ווערט עס אויך אָנגערופען מתן תורה — לשון מתנה — ווייל אַזאַ תורה מיט מאור שבתורה קען מען באַקומען נאָר במתנה, און ניט אויסהאָרעווען מיט אייגענע כחות.
— דערמיט פאַרשטעהט מען אויך פאַרוואָס משה רבינו בהר סיני הי'* לומד תורה ושוכח אַז לסוף אמר איני יודע דבר, ביז וואַנעט דער אויבערשטער נתן לו במתנה (שמ"ר פמ"א, וראה באלשיך) כאָטש מיר ווייסען (יומא כ"ח); אַז מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם — היו במצרים ישיבה עמהם שנא' לך ואספת וגו', אַז משה רבינו האָט אַ סך צענדליגע יאָהרען פריער געלערנט תורה. —
אַ מתנה גיט מען אָבער ניט יעדערען, מ'דאַרף דאָס זיין ווערט, ואי לאו דעבד נייחא לנפשי' לא יהיב לי' מתנתי'.
מיט וואָס האָבען אידען פאַרדינט די מתנה? דורך דעם קיום התורה והמצוות פון זייערע אבות, וואָס בזכות האבות ניתנה תורה (שמות רבה רפכ"ח), און די הכנה איז געווען דאָס וואָס אידען זיינען אַרויס פון מצרים ערות הארץ און געציילט די טעג ווען וועלען זיי שוין מקבל זיין די תורה און געגרייט זיך צו דעם (מדרש הובא ר"ן שלהי פסחים, ועיין ג"כ זהר ח"ג דף צ"ז).
אָט דאָס אַלץ דאַרפען מיר אַלעמאָל געדענקען; אַז לערנענדיג תורה לערענט מען תורת ה', און עס דאַרף זיין דער ברכו בתורה תחלה — ברוך אתה ה' נותן התורה — לשון הוה — דער אויבערשטער גיט די תורה איצט אין דעם מאָמענט ובמתנה, פּונקט ווי ביי מעמד הר סיני, וואָס דערפאַר דאַרף זיין מה להלן באימה ביראה ברתת ובזיע אף כאן באימה ביראה ברתת ובזיע (ברכות כ"ב). עס דאַרף זיין יראת חטאו קודמת לחכמתו וואָס נאָר דאַן איז חכמתו מתקיימת (אבות פ"ג מ"ט), דאַן דאַרף מען ציילען האָרעווען און ליכטיג מאַכען אין די אַלע ניין און פערציג שערי בינה, וואָס דער מענטש קען צו זיי דערגרייכען מיט אייגענע כחות, און דורכדעם אַלעם איז מען זוכה צום תספרו חמשים יום, אַז אין לערנען תורה ווערט ביי איהם וד' עמו שהלכה כמותו בכל מקום (סנהדרין צ"ג); — ער לערנט און איז מכוון צום אמת לאמתו, און אין עבודת וידיעת ה' גיט מען מלמעלה הארות נעלות ביותר (יעויין ר"ן נדרים ל"ח א', רמב"ן257תחלת פי' עה"ת ועוד. ואף דאמרז"ל (נדרים שם) חסר אחד שנאמר ותחסרהו מעט מאלקים, הנה כבר אמרו (ע"ז ה, א) אלמלא הן לא חטאו כו' אני אמרתי אלקים אתם).
שטעלענדיג זיך אַלס ציל . . צו דערגרייכען אויך אין הייזער וועלכע זיינען ביז איצט געווען ווייט פון אידישקייט, דאַרף מען געדענקען: אַז ווי ווייט אַ איד זאָל זיך ניט געפינען און ווי טיף ער זאָל ניט פאַלען קען ער אַרויס מאפילה לאור גדול, מ'טאָר זיך פון איהם ניט מייאש זיין און מען דאַרף אויך איהם זאָגען אַז ער טאָר זיך ניט מייאש זיין.
מען דאַרף איהם דערציילען, אַז אני ד' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, דער אויבערשטער בכבודו ובעצמו העלפט איהם און ציט איהם אַרויס פון זיין גראָבקייט, פּונקט ווי ער האָט אַרויסגענומען די אידען פון מ"ט שערי טומאה אין מצרים.
מען דאַרף איהם זאָגען: אַז ער דאַרף נאָר דערוועקען זיין רצון, זיין נקודת פּנימית היהדות — פּינטעלע איד — וועט ער שטייגען העכער און העכער ביז אַז דורכמאַכענדיג אַלץ וואָס ער קען דערגרייכען מיט זיינע אייגענע כחות וועט ער באַקומען במתנה מלמעלה, אַז מקדשין אותו הרבה מלמעלה (יומא ל"ט). און עס וועט זיין ביי איהם דער חרות מן היסורים, חרות מן הגליות . . .
. . . ולב כל אחד ואחת מישראל תמיד ער הוא לתורה ולמצוה, וכמו שהעידו רז"ל שאע"פ שאני ישנה — בגלותא — הנה לבי ער הוא לבתי כנסיות (תפלה) ובתי מדרשות (תורה) במצות וצדקות (פסיקתא דר"כ פסקא החודש), וביחוד בימים שמר"ח סיון עד י"ב בו — ימי ההכנה למתן תורה, זמן מ"ת, ותשלומין דחה"ש.
והנה כמה ענינים בלימוד התורה; בחיובי האדם: א) ת"ת הוא אחד מרמ"ח מ"ע אלא שגדול הוא מהן. ב) תלמוד שקול כנגד כל מ"ע, כי תלמוד מביא לידי מעשה. ולכאורה י"ל שזהו מתאים לשני המצות שבת"ת; מצות והגית בו ומצות ידיעת התורה, שהשני' דוקא מביאה לידי מעשה.
(עיין בכל זה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ס"ב ואילך. שם קו"א לרפ"ג. ובמקומות המובאים שם. ד"ה א"ר כו' כל אדם שיש בו תורה תש"ב).
בפעולה על האדם: א) רמ"ח מ"ע הן חיות רמ"ח אברי הנפש ובלעדי המצות אין להם קיום וחיות. ומצות והגית בו דתורה — היא ע"ד כל המצות, אלא שגדולה היא מהן, בדוגמת איברים הפנימים שהחיות תלוי בהן. ב) מצות ידיעת התורה — היא בחי' חכמה מוחא ממש שלמעלה מבחי' איברים, וכמו258שנשמת האדם הממלאה כל רמ"ח איברי הגוף, עיקר משכנה והשראתה היא במוח.
(עיין בכ"ז לקו"ת נצבים ד"ה כי המצוה הזאת פ"ב. שם בלק ד"ה לא הביט ספ"ג. ד"ה מעין גנים תש"ב. תניא רפנ"א).
ולמעלה מכל זה — אמר קרא ואתם הדבקים בה' אלקיכם (ועל ידי זה) חיים כלכם היום. וביארו רז"ל אשר ישראל מתקשראין באורייתא ואורייתא בקוב"ה — כללות חיות הנשמה — הן הארת הנשמה שבגוף, הן מזלי' שלמעלה — נמשך באמצעות התורה.
והנה נשיא ומנהיג אלפי רבבות ישראל הוא הוא ראש ומוח לכל אלו — נשמה הכללית של נשמות פרטיות אלו — וממנו ועל ידו צ"ל ההמשכות וההשפעות, בכללות ובפרט, לכל השייכים אליו, אשר כל המשכות והשפעות הם, כנ"ל, ע"י תורה.
(עיין בכ"ז אדר"נ ספל"ד. לקו"ת במדבר ד"ה וידבר אלקים פ"ג. ד"ה ארע"ק אשריכם בהמשך תרס"ו. ד"ה עוטה אור ש"ת. תניא פ"ב).
ועפי"ז מובן מש"כ כ"ק אדמו"ר הכ"מ „גודל התשוקה להתקשרות יכול להשביע רק כאשר ילמוד מאמרי החסידות שאומר הרב וכותב". „ההתקשרות האמתית היא ע"י לימוד התורה".
ומובן ג"כ, אשר, אף שאין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ, מוכרח הלימוד לעתים קבועים, דוקא בתורת הנשיא הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ. וביחוד מוכרח לימוד זה א) בתור הקדמה לכל ענין ומאורע כללי. ב) בזמנים כלליים.
והשי"ת יזכנו להתקשרות אמתית באילנא דחייא, ובחה"ש שאז הוא מתן כללות התורה על כללות כל השנה, נזכה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות . . .
. . . ידוע דרז"לא; והודעת לבניך . . יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב, מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן (בכל מקום ובכל זמן) באימה וביראה וברתת ובזיע,
ופירש האריז"לב: אימה במוחו של האדם, יראה — בלבו, רתת — איבריו הפנימים, זיע — איבריו החיצונים.
259היינו שאדם הקורא שונה או לומד בתורה הרי כולו, מוחו ולבו, בפנימיותו ובחיצוניותו, צריך להיות נמצא במצב שנמצא בוג בעת מתן התורה בחורב.
ואף כי אז ראו את הקולות ואת הלפידים כו' פנים בפנים דבר ה' עמכם כו', והאיך ימשיך כל אדם יראה זו עליו בכל זמן. אלא — כאשר ישים האדם אל לבו שהתורה שהוא לומד היא המשכת חכמה עילאה ושם שורה ומתגלה אור א"ס ב"ה שלמעלה מעלה מגדר ההשתלשלות, וקמי' כחשיכא כאורה, מעלה ומטה רוחניות וגשמיות שוין, אזי יהי' מה להלן כו' אף כאן כך, הכל שווהד.
וזה שיהי' למטה ממש בגילוי בתכלית לשמוע מפי עצמות המאציל אנכי ה' אלקיך כו', שאף כאן הוא כמו שהי' אז, האפשריות והיכולת על זה ניתנו בעת מתן תורה, שאז בטלה הגזירה שיהיו העליונים לעליונים והתחתונים לתחתונים, וירד ה' על הר סיני ואל משה אמר עלה אל ה'ה.
וחוזר הדבר ומתעוררת נתינת כח זו בכל שנה ושנה בימי חג השבועות, זמן מתן תורתנו ע"י נותן התורה, נותן לשון הוה.
ובתור הקדמה לזה הנה עלינו, על כל אחד ואחת מאתנו, לקבל על עצמנו כי נעשה ונשמע, ולהקדים נעשה לנשמע — וכידוע ענינם באר היטבח בתורת ד'ברי א'לקים ח'יים.
260יש אשר ישכיל להבין שהתורה היא מורה דרך להורות את הדרך ילכו בה בני אדם והמעשה אשר יעשו, היחיד והציבור, אשר דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום.
והנה גם ב' דיעות אלו המתיחסות רק לגליא שבתורה, עדיין אינן שלימות הן.
תורת החב"ד העוסקת גם בפנימיות התורה ומגלה את המאור שבה ועיקר תכליתה, על פי מאמר הזהר תלת קשרין מתקשרין דא בדא ישראל אורייתא וקוב"ה, אשר התורה היא הקשר התיכוני המקשר את הבריאה עם הבורא יתברך.
והענין בקיצור נמרץ הוא, כי הבריאה היא יש מאין ולא בדרך עילה ועלול (כמבואר באריכות בתורת החב"ד) אשר לכן אין כל ערך וקישור בין ה"יש" ובין ה"אין", ובזה אין הבדל בין התחתון שבדומם ובין העליון שבמדבר, מאחר שכל הדומם צומח חי ומדבר נבראים הם, ואפילו האדם המושלם ביותר לית מחשבה דילי' תפיסא בי' כלל, באשר גם השכל נברא הוא, וכידוע שאין ערוך כלל בין הבעל גבול לבלתי בעל גבול.
אבל הבורא יתברך שהוא תכלית הטוב, רצה לתת לאדם אפשרות לצאת מהגבולים ומצרים שנמצא בהם בשגם הוא נברא, ולעלות מעלה לא רק בעולמו הנברא אלא גם למעלה מזה, כדי להתייחד עם בוראו ביחוד גמור, ולכן בטובו הגדול נתן לנו תורת אמת וקדשנו במצוותיו אשר בם ועל ידם יוכל האדם לצאת מעולמו הצר ולהתייחד עם הבורא ביחוד גמור ולדבקה בו, כמו שכתוב ואתם הדבקים בה"א חיים כלכם היום . . .
. . . והנה ידוע מאמר רז"ל (ע"ז, יט, א) שבזמן לימוד התורה ישנן שתי תקופות בתורת ה' יהגה ובתורתו אשר זהו תכלית הלימוד ולכאורה יקשה המקשן איך אפשר שתורת ה' תעשה לתורתו והרי אין ערוך כלל וכלל בין נותן התורה ולומד התורה בין בורא ונברא ואם אי אפשר להעלות פילא בקופא דמחטא (ואפילו בחלום) אף ששניהם גבוליים עאכו"כ בנוגע להבורא בלי גבול האמיתי, ואשר הוא ודעתו וחכמתו ותורתו חד הוא (וכמו שהאריך הרמב"ם בכל זה ונתבאר בתניא וביחוד בשער היחוד והאמונה (בתניא שם)) אלא שהוא בחסדו של הקב"ה שהוא כל יכול והממנו יפלא כל דבר. ומזה יובן ג"כ שכדי שתורת ה' תעשה לתורתו מוכרח שיהי' עובד ה', ואין מספיק הלימוד בשכל לחוד כלל וכלל וכלשון המכילתא (יתרו) קבלו מלכותי ואח"כ תקבלו גזירותי ובברכות (רפ"ב) אשר בכל יום צריך לקבל תחילה עול מלכות שמים ואח"כ עול מצות. ומכ"ז מובן שבאם אין ההכנה באופן האמור (שכל זה נכלל בפתגם חז"ל הקצר אשר קבלת התורה היתה ע"י הקדמת נעשה לנשמע) ואם אין261הלימוד בדרך זה הנה אין לה שייכות אמיתית עם האדם הלומד ובמילא אין נכרת פעולתה — אף שכדי שלא לשלול ענין הבחירה מניחים לו ללמוד התורה ולהבינה אם בר שכל הוא, כיון שזהו מדרכי הטבע. וע"ד מרז"ל (במשנתם ע"ז פ"ד מ"ז) יאבד עולמו מפני כו' ובפרט שע"פ הבטחת בל ידח ממנו נידח הנה סו"ס יפעלו דברי התורה להחזירו לדרך הרצוי', אבל דא עקא שיכול להיות זה בגלגול אחר (תניא סוף פרק ל"ט) ובינתים אבד עשיריות שנים וכו'.
המורם מכל הנ"ל שצריך ללמוד תורה בטהרה (ע"י שיהי' זהיר בטבילת עזרא) ובהקדמת יראת שמים וקבלת עול מלכות שמים. וכיון שלאחר כל זה עדיין צריכים לסייעתא דשמיא, הנה צריך להיות ג"כ הענין דיהיב פרוטה לעני, שאז במדתו של הקב"ה שהוא מדה כנגד מדה נותנים לו הצלחה בהלימוד מבלי התחשב אם הוא עני (אין עני אלא בדעת) או עשיר.
מובן שאי אפשר לבאר ככל הדרוש במכתב אבל תקותי שגם השורות הנ"ל המעטות בכמות תספקנה אם יעיין בהם כפי הדרוש . . .
. . . נפלאתי שכנראה המחבר בכל ספריו משתמט מלהזכיר דבר מספרי חב"ד אף שהזכיר את הצ"צ עצמו, פ"א, וצריך הי' להסביר לו שפשוט הוא ונחלט מכל ישראל שזהו חלק מתורתינו הק' וידוע, א) פסק רביה"ז בהל' ת"ת (פ"ב ה"י) שצריך האדם הישראלי במשך כל ימי חייו ללמוד כל התורה כולה עכ"פ פ"א, ב) מארז"ל כל האומר שמועה זו נאה שמועה זו אינה וכו' (עירובין סד, א), ג) להודיעו ולהסבירו קוטב דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע נשיא ישראל בקונטרס לימוד החסידות בשלילת דעת הפוטרים את עצמם מלימוד זה, ד) התנאי דהקדמת נעשה לנשמע שדוקא עי"ז קבלו בנ"י את התורה והנה הקדמה זו הי' מוכרחת לא רק בו' בסיון ב' אלפים תמ"ח לבריאת העולם אלא גם משם ואילך בכל יום ויום (כיון שבכל יום מקבלים התורה וכלשון הברכה דברכת התורה — נותן ל' — הווה) ואם מוכרחת הקדמה זו לחלק פר"ד שבתורה (זהר ח"ג רהע, ב) אף שקרוב הוא יותר אל הנשמה כמו שהיא בגוף, הרי עאכו"כ שמוכרחת היא בהנוגע לנשמתא דאורייתא . . .
. . . אַזוי ווי דער חג הסיום קומט פאַר גלייך נאָך די ימי השלמה פון זמן מתן תורתנו און דערצו אין אַ יאָר פון הקהל, איז צו האָפן, אַז די חגיגה וועט זיכער זיין דורכגעדרונגען מיט דעם גייסט פון קבלת התורה און הקהל צוזאַמען. דערמיט ווערט געמיינט; אַ פעסטע החלטה צו ברענגען צום אויסדרוק אַן אינערלעכן „הקהל" — די מאָביליזאַציע פון אַלע כוחות הנפש און מעגלעכקייטן — פאַר תורה און מצוות.
262דאָס מיינט, לכל לראש, אַ פאַרשטאַרקטע התמדה ושקידה אין לימוד התורה, לימוד המביא לידי מעשה — קיום המצוות, רמ"ח מצוות־עשה און שס"ה מצוות לא־תעשה, וואָס נעמט אַרום דעם גאַנצן מענטשן, מיט זיינע רמ"ח אברים ושס"ה גידים, פיזיש און גייסטיג.
דערביי אונטערשטרייכט זמן מתן תורתנו, אַז כאָטש תורה פאָדערט פאַרשטאַנד אין שכל, מוז עס אָבער קומען אין אַן אופן פון קבלת־עול נעשה איז אַ הקדמה צו ונשמע. דער שכל גופא דאַרף אויך פאַרשטיין, אַז אַזוי איז דער סדר אין הנהגה על פּי תורה און על פּי שכל פון תורה (ניט דער שכל פון דער נפש הבהמית).
דערצו קומט אויך צו די נקודה משותפת פון מתן־תורה און הקהל — די פאַראייניקונג און אויסגעבונדנקייט פון אידן, וואָס אונטערשטרייכט אויך די געמיינזאַמע אחריות צו שטאַרקען איינער דעם צווייטן אין לימוד התורה און קיום המצוות, מיט אַן אינערלעכן געפיל פון אהבת ישראל, אין דער פולסטער מאָס פון די כוחות און מעגלעכקייטן וואָס די השגחה עליונה האָט יעדן באַשאָנקען . . .
עס איז כדאי צו באַמערקן, אַז דער יום־טוב שבועות האָט ניט קיין אייגענעם „דאַטום" (ניט קיין חודש און ניט קיין טאָג) אין דער תורה, ווי אַנדערע ימים־טובים, נאָר ווערט פאַרצייכנט אַלס דער „50'טער טאָג" פון ספירה, וואָס מיר הויבן אָן צו ציילן דעם צווייטן טאָג פּסח, אויף מאָרגן נאָך „יציאת מצרים".
דערמיט אונטערשטרייכט די תורה הק', אַז שבועות איז דער ענד־ציל פון דעם יום־טוב פסח; אַז זמן מתן תורתנו איז די פאַרפולקאָמונג פון זמן חרותנו — אַז די אמת'ע און פולשטענדיקע באַפרייאונג, סיי פון דעם יחיד און סיי פון דעם כלל, סיי מאַטעריעל און סיי גייסטיק, קען דערגרייכט ווערן בלויז דורך קבלת התורה.
מיר לעבן אין אַ צייט, און אין אַ לאַנד, וואָס ניט קוקנדיק אויף דער אויסערלעכער „פרייהייט" איז די וועלט בכלל, און דער יונגער דור בפרט, נאָך גאַנץ שטאַרק פאַרשקלאַפט, און ווייס ניט ווי צו באַפרייען זיך פון די קייטן פון גייסטיקער צערודערונג. די איינציקע האָפנונג אַז אידישע קינדער זאָלן ניט מיטגעשלעפּט ווערן מיטן שטראָם ליגט אין אַ תורה־טרייען ישיבהחינוך, וואו די גאָלדענע קייט פון תורה מסיני ווערט אָנגעהאַלטן; די תורה הק', תורת אמת, וואָס דער אמת מוז שטענדיק בלייבן גאַנץ, אָן פּשרות און אָן פאַרוואַסערונג . . .
263א. רב* יוסף ביומא דעצרתא כו' אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקאא.
כבר דובר כמה פעמים, שבכל מקום שמביאים חז"ל דבר בשם אומרו, הוא מפני שבמאמרים אלו — שמו של בעל המאמר, מוסיף ביאור בהבנת המאמר. (ועפי"ז מובן, מה שבכו"כ מאמרי חז"ל לא נזכר שמו של בעל המאמר).
עאכו"כ במאמר הנ"ל „אי לא האי יומא דקא גרים", אשר [נוסף למה שהובא בגמרא שרב יוסף אמר זה] גם בהמאמר עצמו מדייק „כמה יוסף איכא בשוקא" (ולא „כמה אינשא", וכיו"ב) — כי מאמר זה שייך לענינו של (רב) יוסף.
וצריך להבין שייכותו של (רב) יוסף למאמר זה. גם צריך להבין מה שאומר „כמה יוסף איכא בשוקא", דלכאורה הול"ל „כמה יוסף איכא", ומה מוסיף בתיבת „בשוקא"?
ב. ויובן זה בהקדים מה שנתבארב בהענין ד"אדם לעמל יולד"ג — שמעלת העמל והיגיעה (והיינו מה שהאדם עושה ומהווה איזה דבר ע"י עמלו) היא, שעי"ז הוא יוצא מגדר „נברא" (שגדר הנברא הוא — „מקבל") ונעשה בדומה ל"בורא", וכלשון חז"לד; שותף להקב"ה במעשה בראשית.
264ומעלה זו נרמזת בשמו של „יוסף" (לשון תוספות). כי הנבראים מצד עצמם הם רק מקבלים ואין שייך שיוסיפו בהבריאה. ורק מצד הכח שניתן להאדם, שע"י עמלו יהי' שותף להקב"ה במעשה בראשית, בדומה להבורא — מצד זה נעשה האדם בבחי' „יוסף", שהוא מוסיף בהבריאה.
ג. מכיון שהענין ד"אדם לעמל יולד" הי' גם קודם מתן תורה, ועד שמיד כשנברא האדם נאמר „ויניחהו בגן עדן לעבדה גו'" — הרי מובן, שהענין ד"יוסף", מה שהאדם מוסיף בהבריאה, הי' גם לפני מ"ת. אלא שמ"מ, הענין ד"יוסף" כמו שהי' לפני מ"ת אינו בערך כלל להענין ד"יוסף" שנתחדש בשעת מ"ת.
כי מכיון שהעבודה שלפני מ"ת הגיעה רק עד בחי' שרש ומקור הנבראיםג — הרי ה"הוספה" שנתוספה ע"י העבודה אז היא רק „הוספה" כמו שהיא מצד בחינת (שרש) הנבראים. ואף שענין ה"הוספה" הוא דוקא מצד הבורא (כנ"ל סעיף ב) — הרי זה בחי' ה"בורא" כמו שבאה בהנברא (כח הא"ס שבבריאה 0)).
משא"כ לאחרי מ"ת, מכיון שניתן אז הכח להמשיך מעצמותו ית' (שלמעלה מבחי' שרש ומקור הנבראים), לכן ע"י העבודה שלאחרי מ"ת מוסיפים ענין חדש לגמרי שאינו בערך הנבראים כלל — אמיתית הענין ד"יוסף".
ועפ"ז מובנת שייכותו של מאמר הנ"ל ל(רב) יוסף, וגם מה שמדגיש בהמאמר „כמה יוסף איכא" — שהכוונה בזה, שהגם ש"כמה יוסף איכא" גם לפני מ"ת, אי"ז בדומה כלל לאמיתית הענין ד"יוסף" שנעשה מצד „האי יומא" דמ"ת.
ד. המעלה ד"יוסף" שלאחרי מ"ת לגבי „כמה יוסף איכא" שלפני מ"ת — מוסבר ע"י הוספת תיבת „בשוקא";
„שוק" הוא רשות הרבים, אינו היכלו וחדרו של ממה"מ הקב"ה. וזהו „כמה יוסף איכא בשוקא"ז — שה"כמה יוסף (ד)איכא" (לפני מ"ת) הם „בשוקא", הוספה בבחי' „רשות הרבים". משא"כ „יוסף" שלאחרי מ"ת הוא — הוספת והמשכת העצמות.
265והיינו שגם „בשוקא"ח, בהענינים שבבחי' „רשות הרבים" [ואדרבא: מ"ת הי' דוקא למטהט, „למצרים ירדתם . . יצר הרע יש ביניכם"י], עושים מהם דירה לעצמותו ית'.
ה. על הפסוק ועשית חג שבועות להוי' אלקיך מסת נדבת ידךיא מבאר בלקו"תיב, שהטעם מ"ש „נדבת ידך" ולא „נדבת לבך" [בדוגמת „כל איש אשר ידבנו לבו"יג] הוא לפי „שנדבת הלב היא מורגשת בהרגשת הלב . . ועדיין אין זה בחי' ביטול ממש, ובגילוי רצון העליון ב"ה בחג השבועות מתגלה הרצון שלמעלה מן הלב . . ואזי נק' נדבת היד אשר תתן מאלי' ומעצמה"יד.
ויש לקשר זה עם משנ"ת בהמאמריח בענין הקדמת נעשה לנשמע, שהטעם מה שענין ה"ביטול", שהוצרך להיות לפני מ"ת, התבטא [לא בהענין ד"פרחה נשמתן" או בהענין ד"וינועו", כי אם] בהקדמת נעשה (לנשמע) — כי אמיתית ענין הביטול לבעל הרצון הוא כשהוא בא בענינים של מעשה — „נדבת ידך".
וכח זה להמשיך הביטול לבעהר"צ במעשה ויד גשמיים, הוא בישראל דוקא. דלהיות שישראל מושרשים בעצמותו שהוא למעלה מהגדרים ד"מעלה ומטה", לכן יכולים הם לקשר את הגבוה ביותר — הביטול לבעל הרצון, עם התחתון ביותר — מעשה ויד גשמיים.
ובפרט לפי המבואר בתניאי דמ"ש „ובנו בחרת מכל עם ולשון" קאי על „הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם" — הרי הענין ד(ביטול ל)בעל הרצון, עצמותו ית', שייך ליד החומרית יותר מלהרגש266הרוחני שבלב, מכיון ש"ובנו בחרת" — בחירת העצמות, היא בגוף החומרי דוקאיז.
ו. ידוע בשם הבעש"ט, שבמצות הצדקה אין נוגע (כ"כ) הכוונה לשמה (כבשאר המצות) — כי העיקר בצדקה הוא שהעני יקבל את הנצרך לו. וכדמוכח גם ממרז"ליח; המאבד סלע מתוך ידו ומצאה עני והלך ונתפרנס בה מעלה עליו הכתוב כאילו זכה.
ועפ"ז — בנוגע ל"נדבת ידך" (צדקה), אין נפ"מ לכאורה בין „נדבת ידך" של יהודי לנדבה של אינו יהודי — הגם שדוקא ב"נדבת ידך" של יהודי ישנו הביטול לבעהר"צ (כנ"ל סעיף ה) — מכיון שהעני מקבל את החסר לו גם בנדבה של אינו יהודי.
אבל באמת אינו כן. כי מכיון ש"יד המחלקת צדקה לעניים" נעשית „מרכבה ממש לרצון העליון"י — שזה שייך בישראל דוקא, הרי הצדקה הנשפעת להעני ע"י איש הישראלי היא השפעה מידו של הקב"ה (ע"י היד של איש הישראלי, שהיא מרכבה אליו ית'), ובמילא — התוצאות מה שהעני מקבל ע"י צדקה זו, הם באופן אחר לגמריכ מהתוצאות של מתנת בו"ד — שהרי השפעה זו היא מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה** .
(משיחת אור ליום ה' סיון, ערב חגה"ש, ה'תשל"ב)
267. . . ידוע, אשר בימי המועדים ורגלים שבכל שנה ושנה מתעוררים הענינים השייכים אליהם
— בחג המצות ענין יציאת מצרים, בל"ג בעומר גילוי פנימיות התורה וכו' —
ושעת הכשר מיוחדת היא אז להמשכה וקליטה פנימית של ענינים אלו בפרט.
וימים אלו דזמן מתן תורתנו — ימי סגולה הם לעם סגולה לקבלת הסגולה היא התורה בשמחה ובפנימיות.
אבל — אמר הקב"ה לישראל הביאו לי ערבים טובים שתשמרו את התורה ואני נותנה לכם. והערבות שמקבל מהם היא רק ערבות הבנים. כשאמרו מקבלי התורה בנינו עורבים אותנו (שנחנכם בדרך התורה) אמר הקב"ה הא ודאי ערבים טובים, על ידיהם אתננה לכם.
וכאז כן עתה.
על כאו"א מאתנו, בהכינו את עצמו לזמן מתן תורתינו הבע"ל, לעשות עתה ככל יכלתו בחנוך הבנים והבנות בדרך התורה, ולהחליט ולקחת על עצמו להשתדל ביתר שאת וביתר עז בזה לימים יבואו אחרי קבלת התורה.
וכל ישראל ערבים זה בזה.
השתדלות הנ"ל, אם תהי' רק בחנוך בניו ובנותיו הוא בלבד, אינה מספקת כלל.
כאו"א בטח יכול להשפיע — במדה ידועה על כל פנים — על החינוך של בני ובנות ישראל בסביבתו הסמוכה, ולפעמים גם על חנוך אלו הנמצאים בריחוק מקום, או גם במדינה אחרת.
ואם כאו"א מחוייב בהשתדלות לחלק ולהרחיב את החינוך הכשר במקום שהוא נמצא כבר, ובהשתדלות להנהיגו במקום שלעת עתה אין מכירים בו,
על אחת כמה וכמה שצריך הוא להתקומם בכל עוז ולהלחם נגד כל פעולה וענין שעלול הוא לנתק את הבן והבת המתחנכים בדרך התורה מחינוכם זה, שעלול להרחיקם מתורת אלקים חיים, ומכל שכן אם עלול להביאם לידי כפירה, ח"ו.
268וידועה הבטחת חז"ל; כל דבר שנתנו ישראל נפשם עליו הרי נתקים בידם . .
(ממכ' ער"ח סיון ה'תיש"א)269אבל נמשך בעקב) דאף דסו"ס צ"ל ברור, אבל אפילו בלול, שמתחיל העבודה במקום דתערובת טו"ר ורוח צפונית מנשבת, גילוי מלמעלה עליון ביותר שלכן עלי' העולם מתקיים והיא תדירה (ב"ב כה, א) ועיקר זמנה בחצות לילה אז היא לבדה (ברכות ג, ב. וכידוע בענין ויחלק עליהם לילה, גילוי ממה"מ בחצות לילה, ובכ"מ) וזהו מפזר את העבים, זה הוא ברור והחטים מצליחין כל השנה. ויש להאריך, ואכ"מ . . .
. . . מתכוננים לחגיגת סיום מס' נדרים, בשבוע דשבעה באדר הבע"ל, בו נולד משה רבנו מושיען של ישראל,
אשר קבל תורה מסיני ומסרה כו' עד — לתלמידים הרבה אשר במשך כל הדורות,
כי אף אשר במעמד הר סיני, היו נוכחים את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה כמבואר בדברי רז"ל, הרי משה רועה נאמן, הוא העומד בין ה' ובינינו עומד ומחבר ומגיד ומפרש את דבר ה' לבני ישראל,
אשר כל אחד ואחת מהם מושבע הוא מהר סיני לקיים התורה ומצותי'. אשר השבעה זו היא גם נתינת כח מלמעלה לקיים המצות, וכמבואר בריש מסכת נדרים, דאפילו מה שנשבע מעצמו לקיים המצוה, הרי עי"ז מזרז עצמו, עאכו"כ המושבע מנותן התורה ובורא האדם.
ואף שלכאורה קשה; באם מה שמושבע ועומד מהר סיני אינו מספיק שיוכל לעמוד במלחמת היצר ולנצחו — מה תוסיף השבעת עצמו לקיים המצוה ?
— מובן הביאור ממרז"ל בסיום המסכת; אם איתי' דעבד איסורא (כי לא עמד במלחמת היצר ועבר על רצון בוראו, בכל זה) ארכוסי הוא מירכס, כדי שלא יראה קלונו — כי לפעמים מורא בשר ודם ובושה מלפניו — פועל יותר מאשר מורא שמים וכו'.
שדוגמת זה הוא הנשבע לקיים המצוה — שבועת הנשמה בגוף בשר ודם ובפרט שמגלה וגם מבטא השבועה בפה ולשון ושפתים הגשמים.
ועובדא הנ"ל (דסיום המס') דאשה ובעלה ונואף — השייכות לעניננו והרמז מתאים במיוחד, שהרי מעמד הר סיני זוהי חתונתו של הקב"ה עם270עמו ישראל, אשר נצטוו; ועשיתם אותם (מצות התורה) ולא תתורו אחרי וכו' אשר אתם זונים אחריהם, אזהרה מכל חטא ועון ופשע, אשר שרשם והתחלתם הוא חטא הראשון דנחש הקדמוני ובא נחש על חוה והטיל בה זוהמא, וכמרומז ומבואר בכ"מ, ובהר סיני פסקה זוהמתן.
ויהי רצון אשר כאו"א בתוככי כלל ישראל יתחזק ויוסיף בלימוד התורה ולימוד באופן המביא לידי מעשה — קיום המצות, זאת התורה להבדיל בין הטמא ובין הטהור ו(בסוג הטהור) בין הקדש ובין החול — רצון וצרכי הנשמה ורצון וצרכי הגוף,
אשר דוקא בשותפות שניהם יחד ניתנה להם התורה.
ובאופן אשר השותפין (בה"א הידיעה) ירצו שניהם לעשות מחיצה — בכל לבבך בשני יצריך —
אבל עובי המחיצה — ה"ה מתאים למנהג (וטבע) המדינה: יש מי שאין יצרו עומד לנגדו כגון שהוא מתמיד בטבעו ומחוסר הרגש הנאה בטבעו — ולכן דיו שלא ישתקע בצרכי גופו (שאותו אוהב יותר בטבעו) ע"י הציווי מהר סיני; למטה ממנו זה אשר יצרו בוער וכו' — הזקוק לזירוזי נפשי' ע"י שמשביע את עצמו וכו',
אבל גם בזה הובטחנו כי לא ידח ממנו נדח — שבודאי סופו לעשות תשובה וכפס"ד בחותם וסיום המסכתא; איתתא שריא . . .
(ממכ' כ"ג שבט ה'תשכ"ד)271יחידים דורך רבי שמעון בן יוחאי, וועמענס יאָרצייט־הילולא איז ל"ג בעומר, און וואָס איז שפּעטער ברייט פאַרשפּרייט געוואָרן צווישן אַלע אידן אָנהויבנדיק פון בעל שם טוב, זכרונו לברכה, וועמענס יארצייט־הילולא איז דעם ערשטן טאָג שבועות, זמן מתן תורתנו.
היייאָר ווערט צוויי הונדערט יאָר פון דער הסתלקות־הילולא פון דעם בעל שם טוב, און פאַלט אויך אויס אין דעם זעלבן טאָג פון דער וואָך — מיטוואָך, דער ליכטיגער טאָג פון מעשה־בראשית, ווען די ליכטער האָבן גענומען שיינען פון הימל. ווי דער אַלטער רבי, דער גרינדער פון חב"ד, זאָגט אויף דעם טאָג — נטלו המאורות און נתלו המאורות. דאָס הייסט, אַז אין דעם טאָג האָט דער בעל שם טוב פאַרענדיקט זיין נשמה שליחות און זיין הייליגע נשמה האָט זיך אומגעקערט צום באַשעפער, אָבער גלייכצייטיק האָט זיין ליכטיקייט גענומען פאַרשפּרייטן זיך שטאַרקער און ברייטער, דורך זיינע תלמידים און תלמידי־תלמידים, און יעדן יאָר אין דעם טאָג עפענען זיך נייע קוואַלן פון זיין ליכטיקייט, וואָס ציען זיך פון די טיפסטע וואָרצלען פון זיין ג־טלעכער נשמה.
די אַנטפּלעקונג פון תורה בכלל, און פון תורת החסידות און חסידות חב"ד בפרט, האָט אַ ספּעציעלע באַדייטונג פאַר דער אידישער פרוי. ווי כ"ק מו"ח אדמו"ר האָט מערערע מאָל, דורך וואָרט און שריפט, אונטערשטראָכן דעם באַזונדערס וויכטיגען אָרט וואָס אידישע פרויען בכלל, און נשי ובנות חב"ד בפרט, פאַרנעמען אין אידישן לעבן. „אַלץ וואָס ס'איז הייליג און טייער דעם ג־טלעכן אידישן פאָלק, די גרינדונג פון דער אידישער היים, די דערציאונג פון די קינדער, די כשרות און קדושה פון דער היים, די קדושה פון שבת, אַלץ האָט דער אויבערשטער געגעבן און אָנפאַרטרויט דער אידישער פרוי. די פרוי וואָס דערפילט איר פליכט און לעבנס־אויפגאַבע אין פאַמיליעןלעבן, אין דער אָנפירונג פון דער הויז, די דערציאונג פון די קינדער על פי תורה — אויף איר ווערט געזאָגט אין דער תורה; חכמות נשים בנתה ביתה — יעדע פון די קלוגע פרויען בויט איר היים."
פרויען און טעכטער פון חב"ד האָבן די ספּעציעלע פליכט צו שטיין אין דער ערשטער ריי פון יעדער טעטיקייט צו פאַרשטאַרקן אידישקייט בכלל און די הויז־פירונג בפרט
דורך דעם וואָס יעדערע פון אייך וועט בויען איר אייגענע היים, און העלפן אויפריכטן די היימען פון אידישע שכנים אַרום, אויף די אייביגע יסודות פון תורה ומצוות, דורכגעדרונגען מיט דער ליכטיקייט און וואַרימקייט פון חסידות, ווערט אויפגעריכטעט דאָס גאַנצע בית ישראל, און עס ווערט צוגעגרייט דער באָדן פאַר משיח צדקנו, לויט דעם באַקאַנטן בריוו פון בעל שם טוב, אַז ווען עס וועט דערפילט ווערן יפוצו מעיינותיך חוצה — ווען די קוואַלן פון דעם בעל שם טוב, זיינע אָנווייזונגען, לערנונגען און פירונגען,272וועלן פאָרשפּרייט ווערן אַפילו „אינדרויסן", וועט קומען די גאולה שלימה, על ידי משיח צדקנו . . .
. . . בשעת מתן תורה, האָט דער אויבערשטער געהייסן משה רבינו זיך ווענדן צוערשט צו די פרויען און דערנאָך צו די מענער (כה תאמר לבית יעקב — דאָס מיינט מען די פרויען — ותגד לבני ישראל — די מענער). די אידישע פרוי און מאַמע, אַלס עקרת הבית, האָט די גרויסע פאַראַנטוואָרטלעכקייט און דעם גרויסן זכות צו פאַרשטאַרקן און פאַרזיכערן די תורה ומצוות יסודות פון דער אידישער היים.
אויך אין דער אַנטפּלעקונג און אַנטוויקלונג פון תורת החסידות און פון דער חסידישער באַוועגונג האָט די פרוי און מאַמע פאַרנומען אַ גאָר וויכטיקן אָרט, ווי עס איז באַוואוסט אַלעמען וועלכע זיינען באַקאַנט מיטן לעבן און שאַפן פון די גרינדער פון חסידות און חסידות חב"ד. אַלס אַ לעבעדיקן מוסטער איז גענוג צו דערמאַנען די געשיכטע פון רחל, די באָבע פון דעם אַלטן רבי'ן, דער גרינדער פון חב"ד, בעל התניא והשולחן ערוך, ווי עס ווערט דערציילט אין דעם ערשט־דערשינען (אין צוזאַמענהאַנג מיט דעם 200'סטען יאָרצייט) צווייטן חלק פון די זכרונות פון כ"ק מו"ח אדמו"ר . . .
יום־טוב פון קבלת התורה בשמחה ובפּנימיות — לויט דעם נוסח הברכה פון כ"ק מו"ח אדמו"ר . . .
אַן אויסדרוק פון אונזערע רביים און נשיאים, בפרט אַ נוסח פון אַ ברכה, איז דאָך מדוייק — דורכגעטראַכט און דייטלעך;
קבלת התורה דאַרף זיין אי מיט שמחה אי מיט פּנימיות (אינערלעכקייט) און ביידע זאַכן זיינען אויסגעבונדן. די שמחה וואָס דער אויבערשטער האָט אונז אויסגעקליבן אַלס זיין הייליק פאָלק און דערמעגלעכט אונז צו דערנעענטערן זיך און באַהעפטן זיך מיט אים דורך תורה און מצוות, דאַרף אין אונז דערוועקן אַ תשוקה און אינערלעכן באַגער, אָנצונעמען די תורה אַזוי, אַז די תורה זאָל אונז דורכנעמען און דורכדרינגען און באַזעלען אַלע ענינים אין אונזער טאָג־טעגלעכן לעבן. במילא קען דאָך קיין רייד ניט זיין וועגן באַטראַכטן תורה און מצוות אַלס אַ לאַסט, חלילה, אָדער אַן איינגעלערנטע געוואוינהייט אָן חיות און לעבעדיקייט; יעדער ענין פון תורה ווערט אַן אינערלעכע און דערפרייענדע איבערלעבעניש און עס פאַרשווינדן אַלע נסיונות און שוועריקייטן.
273אַזוי אויך יעדע טעטיקייט צו פאַרשטאַרקן און פאַרשפּרייטן תורה און מוסדות חינוך על טהרת הקדש, וואָס דאַרף געטאָן ווערן מיט שמחה און פנימיות. און וויבאַלד אַז עס האַנדלט זיך וועגן אינערלעכן געפיל, צייכנט זיך אין דעם אויס די אידישע פרוי גאָר באַזונדערס . . .
צוויי יסודות'דיקע נקודות פון מתן־תורה זיינען ספּעציעל פאַרבונדן מיט דער אידישער פרוי און מוטער;
ערשטנס, אַז ווען דער אויבערשטער האָט געגעבן די תורה האָט ער געהייסן משה רבינו צוערשט ריידען וועגען דעם צו די פרויען, און דערנאָך צו די מענער, ווי חכמינו זכרונם לברכה דערקלערען דעם פּסוק; כה תאמר לבית יעקב — דאָס מיינט די פרויען, (און דערנאָך) ותגיד לבני ישראל — די מענער.
צווייטנס, אַז די תורה איז געגעבן געוואָרן ערשט דאַן, ווען די אידן האָבן גענומען אויף זיך די פאַראַנטוואָרטלעכקייט, אַז די קינדער וועלן זיין די פאַרזיכערונג, אַז די תורה און מצוות וועלן חלילה ניט פאַרגעסן ווערן.
דערפון איז פאַרשטענדלעך, אַז אין אַ גאָר גרויסער מאָס איז דער קיום התורה והמצוות פאַרבונדן מיט דער אידישער פרוי און מוטער; די פרוי קען און דאַרף דערמוטיגען דעם מאַן צו לערנען תורה; זי קען און מוז פירן דאָס הויז אויף די יסודות פון תורה און מצוות, מיט קדושה און טהרה; און אַלס מוטער וועלכע האָט אויך מער צייט אָפּצוגעבן זיך מיט די קינדער, איז זי אין אַ גרויסער מאָס פאַראַנטוואָרטלעך פאַר דער גוטער אידישער דערציאונג פון די קינדער.
דערצו, דורך אָרגאַניזירטער טעטיקייט פאַר שטיצן די מוסדות חינוך על טהרת הקדש און בכלל פאַרשטאַרקן אידישקייט אין דער סביבה, איז איר השפעה און בייטראָג גאָר באַדייטענד אויך מחוץ פון דער אייגענער היים . . .
. . . אין די לעצטע וואָכן איז אויסגעקומען צו דערמאָנען עטלעכע מאָל דעם פסוק וואָס דוד המלך האָט געזאָגט* אין נאָמען פון יעדן אידן, מאַן און פרוי, און אין נאָמען פון כלל ישראל;
כמופת הייתי לרבים ואתה מחסי עוז — „איך בין אַ מוסטער פאַר פיל, און דו (ט) ביסט מיין שטאַרקע באַשיצונג.
איינע פון די נקודות אין דעם איז, אַז יעדער איד אַלס יחיד, און דאָס אידישע פאָלק אַלס פאָלק, אין צוגאָב צו דער אייגענער שלימות וואָס274זיי דאַרפן דערגרייכן, טראָגן זיי אַן אחריות פאַר דער אַרומיגער וועלט און דאַרפן דינען אַלס מופת לרבים.
לכאורה קען מען טראַכטן; ווי קען אַ קליין פאָלק דינען אַלס מוסטער און באַגייסטערונג פאַר דער גאַנצער וועלט, בשעת די וועלט איז אַזוי אַריינגעטאָן אין גשמיות און ווערט נתפעל פון כמות מער ווי פון איכות? און אַזוי קען אויך טראַכטן אַ איד, אַ שומר תורה ומצוות; ווי קען איך, אַ יחיד צווישן אַ רבים, עפּעס אויפטאָן?
איז דער ענטפער אויף דעם אין דעם זעלבן פּסוק; ואתה מחסי עוז. אידן גייען מיט דער שטאַרקייט פון דעם אויבערשטן, און מיט די כוחות וואָס זיי באַקומען פון דער ג־טלעכער תורה ומצוות.
אין דעם זין דערציילן אונזערע חכמים זכרונם לברכה, אַז בשעת דער אויבערשטער האָט די אידן געגעבן די תורה אויפן באַרג סיני, אין מדבר סיני, אָפּגעזונדערט פון דער גאַנצער וועלט, האָבן אָבער די עשרת הדברות אָפּגעקלונגען אין אַלע עקן פון דער וועלט און האָבן אויפגעטרייסלט אַלע פעלקער. זיי האָבן זיך אָבער באַרואיגט ווען זיי האָבן זיך דערוואוסט די סיבה דערפון, אַז ג־ט האָט אידן געגעבן די תורה. דאַן האָבן זיי געזאָגט ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום — „וויבאַלד — ג־ט גיט שטאַרקייט (די תורה) צו זיין פאָלק; ג־ט וועט בענטשן זיין פאָלק מיט שלום"
דערמיט ווערט אונטערשטראָכן, אַז דער כוח וואָס אידן באַקומען דורך דער ־טלעכער תורה, איז ניט אַ ברוטאַלער כוח צו באַהערשן די פעלקער נאָר, אדרבה, די תורה ברענגט שלום אויף דער וועלט, שלום פאַר דעם יחיד, און שלום פאַר דעם כלל, און וועט סוף כל סוף ברענגען שלום אויך צווישן די פעלקער.
אין דער איצטיגער צייט, ווען עס הערשט אַן אומגעהויערע צעטומלעניש און בילבול המוחות, דאַרף דער קול קול יעקב, דער קלאָרער רוף פון תורה און מצוות, הילכיג אָפּקלינגען אומעטום וואו אידן שומרי תורה ומצוות געפינען זיך.
און פּונקט ווי באַ מתן־תורה, ווען דער אויבערשטער האָט געהייסן משה רבינו צו ריידן צוערשט צו די פרויען („בית יעקב") און דערנאָך צו די מענער („בני ישראל"), אַזוי אויך היינט האָבן אידישע פרויען אַ גאָר וויכטיגע ראָלע אין דער אויפהאַלטונג און פאַרשפּרייטונג פון תורה און מצוות אין טאָג־טעגלעכן לעבן. ספּעציעל נעמענדיג אין אַכט, אַז ווען עס האַנדלט זיך וועגן השפעה — מופת לרבים — האָט דער וואַרעמער געפיל אַ שטאַרקערן אָפּקלאַנג ווי דער קאַלטער שכל, און פרויען זיינען דאָך בכלל באַשאָנקען געוואָרן מיט אַ גרעסערער מאָס געפיל און צאַרטקייט ווי מענער . . .
275פאַר דער אידישער פרוי האָט דער יוםטוב שבועות אַ באַזונדערע באַדייטונג, וואָס ווערט אונטערשטראָכן מיט דער מגילת רות. ניט אויפן נאָמען פון בועז, דער נשיא פון אידישן פאָלק אין יענער צייט, דער אָפּשטאַמלינג פון יהודא בן יעקב, ווערט די מגילה אָנגערופן, נאָר אויפן נאָמען פון רות. דערמיט אונטערשטרייכט די תורה — אויף אַלע צייטן און אין אַלע ערטער — דעם וויכטיגען אָרט וואָס די אידישע פרוי פאַרנעמט — ווען זי אנערקענט איר פאַראַנטוואָרטלעכקייט צו איר היים, צו דער סביבה און צום אידישן פאָלק, און נוצט אויס אירע מעגלעכקייטן אין דער ריכטונג. דאַן בויט זי די אמת'ע אידישע היים „ווי די היים פון רחל און לאה" און לעגט די יסודות פאַר דער גאולה שלימה.
ס'איז איבעריק צו אונטערשטרייכן, אַז איינע פון די הויפּט אויפגאַבען פון דער אידישער פרוי, און אין אונזער צייט און אָרט בפרט, איז צו העלפן דערציען דעם יונגען דור אין חינוך הכשר על טהרת הקודש . . .
(ממכ' אסרו חגה"ש, ה'תשח"י) ב"ה די הגבלה טעג, ה'תש"כ — ־טער יאָר פון דער הסתלקות־הילולא פון דעם בעל שם טוב ז"ל. ברוקלין, נ. י.
לבית יעקב (צו די פרויען)
ולבני ישראל (צו די מענער)
ה' עליהם יחיו
די טעג פון הגבלה — צוגרייטונג צו מתן תורה — פאָדערן אַ באַזונדערע, אינערלעך־טיפערע אַריינטראַכטונג וואָס תורה איז.
די תורה הק' איז ניט אַ זאַמלונג פון געזעצן פאַר באַשטימטע געלעגנהייטן, נאָר נעמט אַרום דעם מענטשן אינגאַנצן, פון זיין ערשטן מאָמענט ביזן לעצטן מאָמענט, און אין אַלע איינצלהייטן פון זיין טאג־אין־טאָג לעבן
דאָס איז די אינערלעכע באַדייטונג פון תורה אַלס תורת חיים.
נאָך מער. ווי אונזערע חכמים זכרונם לברכה דערקלערן, נעמט תורה אַרום די גאַנצע בריאה (דעם באַשאַף). זיי דערקלערן דאָס מיט אַ משל פון אַן אַרכיטעקט, וואָס איידער ער בויט אַ בנין, מאַכט ער פריער אַ פּלאַן פאַר אַלע איינצלהייטן פון דער געביידע; אַזוי האָט דער אויבערשטער פריער276אָנגעצייכנט אין דער תורה יעדן פרט פון דער בריאה, ביז צו דער נידעריקסטער שטופע אין דומס (אומבאַוועגליכע, מאַטעריעלע זאַכן).
דאָס בריינגט צו איינעם פון די הויפּט גרונטזאַצן פון תורת החסידות הכללית פון בעל שם טוב, לוט זיין אויסטייטשונג פון פסוק לעולם הוי' דברך נצב בשמים (שטענדיק פעסט איז דער ג־טלעכער וואָרט — יהי רקיע אא"ו — אין הימל), ווי עס ווערט ברייט דערקלערט פון אַלטן רבי'ן ז"ל (בעל התניא והשלחן ערוך) אין תורת חסידות חב"ד — ספּעציעל אין שער היחוד והאמונה, —
אַז אַלץ — אין די הימלען אויבן און ביז צו דער ערד אונטן, אין
אַלע זייערע פרטים, עקזיסטירן בלויז דורך דעם ג־טלעכן וואָרט וואָס
האָט זיי באַשאַפן און באַשאַפט און באַלעבט זיי שטענדיק אַן אויפהער,
יעדן אויגנבליק.
דערפון פאָלגט דער צווייטער גרונטזאַץ —
אַז השגחה פרטית — דער דירעקטער ג־טלעכער פרטיות'דיגער וויסען און אויפפּאַסונג איבער יעדער זאַך — באַציט זיך אויף אַלע פרטים פון דעם באַשאַף, פון דעם מענטשן, דער אויסדערוויילטער פון אַלע באַשעפענישן, ביז דעם קלענסטן באַשטאַנדטייל אין דומם.
דערפון פאָלגט אַ ווייטערדיקער אויספיר, וואָס איז אויך אַ גרונטזאַץ אין תורת החסידות, און איז ספּעציעל אונטערגעשטראָכן געוואָרן פון בעל שם טוב, כאָטש אייגענטלעך איז דאָס אַ דין אין שולחן ערוך —
אַז מען דאַרף דינען דעם אויבערשטן אין, און מיט, אַלע פרטים, אָנהויבנדיק מיט לערנען תורה און מקיים זיין די תרי"ג מצוות, ביז גאָר די איינפאַכסטע פּאַסירונגען און אומשטענדן אין טאָג־טעגלעכן לעבן, און
אַז פון אַלץ אַרום — דאַרף מען זיך לערנען אהבת השם און יראת השם, די אורשפּרינגלעכע קוואַלן פון וועלכע אַ איד שעפּט דעם ריכטיקן גייסט מקיים צו זיין תורה און מצוות, די מצוות־עשה און מצוות לא־תעשה, דורגעדרונגען מיט אמת'ן חיות, און מקיים זיין זיי מיט הידור.
דער אַריינטראַכטן זיך אין דעם אַלעם וואָס איז אויבן דערמאָנט געוואָרען, אַריינטראַכטן מיט התלהבות, לעבעדיקייט און ליכטיקייט,
277און אין די דאָזיקע סגולה טעג, ערב דעם טאָג פון מתן תורה, וואָס איז אויך דער טאָג פון הסתלקות־הילולא פון בעל שם טוב,
אַראָפּברענגען דאָס אין אַלע איינצלהייטן פון טאָ־טעגלעכן לעבן, סיי אין דעם אייגענעם לעבן, סיי אין אַלעס אַרום זיך, אין אַלץ אין דער וועלט, לויט דעם אויסדרוק
יפוצו מעינותיך חוצה. אַז די קוואַלן פון חסידות, וואָס דאָס
איז פנימיות התורה — די אינערלעכקייט פון דער תורה — זאָלן
זיך פאַרשפּרייטן און דערגרייכן חוצה — ביז אין די אויסנוויי־
ניקסטע און ווייטסטע פרטים און אָנגעלעגנהייטן פון דער בריאה
אין גאַנצן,
וועט דאָס אויך פאַרשנעלערן די גאולה האמתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, ווען די גאַנצע בריאה וועט זען און פילן אַז אנכי ה' אלקיך.
מיט אַ וואונטש צו קבלת התורה
מיט שמחה און פּנימיות
און אַ פריילעכן יום טוב278כללי לכללות כוונת הבריאה . . דגם תנועה אחת של דשא פרטי, משלים הכונה העליונה בענין הבריאה.
ה ע ר ה א. המדובר ע"ד השגחה פרטית בשער היחוד והאמונה רפ"ב ואגה"ק סכ"ה, היינו ענין ההשגחה פרטית בכלל, שיש מינים כופרים בזה גם באפשרותה — אף שמודים דכל הבריאה היא בדבר ה' מאין ליש, כדמוכח מהתשובה שם — ומבוארת שיטתם במק"א דס"ל שהבריאה היתה בדרך השתלשלות עו"ע שכל עלול פועל שינוי בהעילה, ולכן אא"ל שמלובש ומשגיח גם בעולמות השפלים (לקו"ת ד"ה ששים המה השני, ס"ב) שזהו השפלה, וגם יפעול רבוי (תו"א רד"ה ארדה נא) ולכן לדעתם עכצ"ל עזב ה' את הארץ, והוא רק אלקא דאלקיא ומטעם זה גופא כופרים גם באפשריות ענין הניסים (תו"א ד"ה ואלה שמות) ותשובתם דאדרבא מוכרח לומר דכח המהוה עומד תמיד בדבר המתהוה, וא"כ נמצא הוא תמיד גם בעולמות התחתונים (ועי' פלח הרמון לר"ה פאריטשער ד"ה ארדה נא ס"ב בזה).
הע רה ב. ההשגחה בעין א' אל יראיו, בב' עינים, בעין א' שלמעלה מהשגחת ב' עינים (לקו"ת סד"ה כי תשמע בקול ועוד) חלוקים באופן ההשגחה אבל לא בפרטיותה (לשיטת הבעש"ט, משא"כ לשיטות שקדמוהו) ולא עוד אלא שכולם מדריגות נעלות בהשגחה עכ"פ גם מלובש בטבע — ולכן גם בעין א' הוא דוקא ליראיו — והנהגת הטבע הוא למטה מהשגחת עין א' והוא, כביכול, בקשו לסמותה דב"ר פמ"ב, וכמבואר כ"ז באוה"ת ד"ה אשר יאמר היום, וע"כ צריך לפרש כן גם בד"ה הטה אלקי הקוה"ק אדר תש"ב, ובשאר מקומות.
—
השגח"פ על כל אחד ואחד מבני אדם והשגחה כללית על המין בחי וצומח.
וז"ל במו"נ ח"ג (פי"ז) אחרי שמנה כמה דעות בענין ההשגחה; והדעת החמישי והוא דעתנו ר"ל תורתנו . . . ש"ההשגחה האלקית" . . באישי מין האדם לבד . . . אבל שאר בע"ח וכ"ש הצמחים . . . השגחה מינית לא אישית . . . (פי"ח) ולא תהי' א"כ ההשגחה האלקית בבנ"א כולם בשוה . . . הסכלים הממרים . . . ענינם נבזה וסודרו בסדר שאר אישי מיני בע"ח, נמשל כבהמות נדמו.
ובשומר אמונים (לתלמידו של הרמ"ז, נזכר בשרש מצות התפלה סעי' ל"ד) בסופו כותב: אין שום דבר הווה במקרה בלתי כוונה והשגחה אלקית, כדכתיב „והלכתי עמכם בקרי", הרי שאפי' מדריגת המקרה מיוחסה לו ית', כי הכל מאתו בהשגח"פ. ואמנם פרטי ההשגחות . . כפי מה שמצאתי בספרי המקובלים ובפרט בספר אלימה . . . מיני הנבראים שבעוה"ז שאינם בעלי279גמול והם ג' סוגים בע"ח צומח ודומם . . . השגחתם הוא ע"י השרים המופקדים על כל אחד מהמינים . . . להשפיע על כללות המין . . . אמנם השגח"פ כגון אם יחי' שור זה או ימות . . . אין כח בשר העליון להשגיח בזה, וכל הבע"ח וכ"ש הצו"ד לא יושגחו על פרטי ענינים כאלו, לפי שהמכוון מהם יושג במיניהם לבד, ואין צורך שתהי' ההשגחה על אישיהם, ולכן כל ענין אישיהם הוא במקרה גמור לא בגזירת השי"ת, זולת אם יגיע מזה איזה ענין אל השגחת האדם . . . ולא שגזר השי"ת על אלו הדגים שימותו או יחיו . . אבל גזר על האדם הזה מזונו ופרנסתו . . . ועד"ז נמצאת השגחה לאדם בבע"ח שלו כגון אם ישמין שורו . . . אם תשבר כדו. עכ"ל.
(ונמצא דוגמא לזה שכ' בדגים באגה"ק סכ"ה וז"ל; ואף שבן אדם שהוא בעל בחירה מקללו . . . ומתחייב . . . על רוע בחירתו אעפ"כ על הניזק כבר נגזר מן השמים והרבה שלוחים למקום. וברמב"ם ספ"ו מה' תשובה הוא כנדו"ד ממש).
ומה שהביא מס' אלימה, הוא מס' אלימה רבתי להרמ"ק שכתב שם — עין כל תמר ה' פ"א — וז"ל; אין לעלות בדעת שום מאמין שימצא שום פעולה קטנה או גדולה שיהי' ע"ד מקרה ח"ו, אלא הכל בהשגחה עליונה ולא השגחה מהכוחות המחודשים בין מלאכים או כסאות או ספי' ח"ו, אלא הכל בסוד השגחת הא"ס כו'.
והולך ומבאר פרטי ההשגח"פ כנ"ל בשומר אמונים.
והנה ליישב הסתירה מרישא דדברי הרמ"ק והשו"א שכ' שאין דבר במקרה לסיפא שכ' דענין אישי הבע"ח הוא במקרה גמור, י"ל שלתרץ זה אמר בשו"א שאפי' מדרג' המקרה מייחסה לו ית', כי הכל מאתו בהשגח"פ.
ועייג"כ ברמב"ם הל' תשובה פ"ה ה"ד שכ': שהכל כחפצו יעשה ואעפ"י שמעשינו מסורין לנו, כיצד כשם שהיוצר הפץ להיות האש והרוח עולים למעלה . . . ככה חפץ להיות האדם רשותו בידו וכל מעשיו מסורין לו. ובאריכות יותר קצת בפ"ח משמונה פרקים.
ולהעיר מתוד"ה הכל בידי שמים (נדה ט"ז, ב) „דאין זה בידי שמים כי אין הקב"ה רוצה לשנות הילוך המזלות".
וזאת למודעי, דגם לדעות הנ"ל דוקא השגח"פ אין בדצ"ח, אבל יודע הוא כל הפרטים ופרטי פרטיות, וכמ"ש בעיקרים מ"ד פ"ז וז"ל: בהכרח להיות ידיעתו מקפת בכל הנמצא והנעשה בעולם ולא יפלא ממנו כל דבר קטן או גדול אבל לא ישגיח בהם (בבע"ח) לתת גמול ועונש על כל מעשיהם אלא שישגיח בפרטיהם במה שהם חלקי הכלל ולשמור המין לא זולת זה.
א
ואין להקשות דאיך אפשר — גם לשיטה זו — שיהי' ענין בדצ"ח שאינו280נוגע לאדם כיון שכולם לא נמצאו אלא בשביל האדם, וכמו שהאריך הרמב"ם בהקדמתו לפיה"מ,
דפשיטא (דלשיטה זו עכ"פ, וברור, לפע"ד, שגם לשיטת הבעש"ט בהשגח"פ כן הוא) דהא דארז"ל (ברכות ו, ב) כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה היינו בכללות מיני דצ"ח ובכללות המאורעות, אבל אין לומר דאופן נפילת עלה פרטי הנמצא בירכתי הים נוגע לאדם זה, וכמו שאין כוונת הרמב"ם לפרש מאמר בן זומא שהביא שם בהקדמתו ברוך שברא כל אלה לשרתני שהי' נוגע לב"ז כל הפרטים שהיו בהעולים לחוג ועיין בלקו"ת סד"ה ושמתי כדכד השני, שבכלל מזכיר טפל ועיקר בבריאת הבע"ח.
והנה בשיטת חכמי ישראל שקודם הבעש"ט יש לברר;
א) בענין ההשגח"פ בבני אדם, אם היא גם ברשעים, או"ה, סכלים, או רק בבני ישראל הצדיקים.
והנה דעת המו"נ הובא לעיל (ועייג"כ מו"נ ח"ג פנ"א) שאינה בסכלים ורשעים כי ההשגחה היא לפי הדבקות שבשכל.
ולפי"ז למדנו ג"כ דלשיטתו אין הסרת ההשגח"פ ברשע עונש וענין סגולי אלא ענין טבעי.
— ולכאורה — כ"מ דעת הרמב"ן (בראשית יח' יט') שכ' השגחתו בעולם השפל היא לשמור הכללים, וגם בני האדם מונחים בו למקרים עד בא עת פקודתם אבל בחסידיו ישים אליו לבו לדעת אותו בפרט כו'.
ועיין בדרך חיים שער התשובה פ"ט שכ'; שקוראים תגר על הרמב"ם דהרי כתיב עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם גו' וכן היוצר יחד לבם גו' דהיינו למעשה הרשעים. כמו דכתיב היסתר גו' אע"פ שנכנס בו רוח שטות כבהמה ממש, אלא הענין הוא . . לצדיקים משגיח בחסד וטוב לרשעים במדה"ד כו'. עכ"ל.
וצ"ע לדכוותי איך לישב זה בלשון המו"נ.
ובקה"י מע' השגחה הביא דעת הרמב"ן (הנ"ל) והבחיי דהשגח"פ מתחלקת לב'; א) להשגיח במעשיו וזהו בכל אדם מישראל או באומות. ב) להגן מן המקרים, וזהו רק לצדיקים.
ודעת האלימה (שם פל"ז) ושו"א אם הסרת ההשגח"פ ברשע הוא עונש סגוליי או טבעי, צ"ע. כי בראש דבריו כתב „כל אחד מהם (מבנ"א) מושגח מהשי"ת בתכלית הפרטיות" ומסיים: „ההשגחה העשירית היא הסתר פנים מאת השי"ת, כי מחמת עונו עזבו ה' אל הטבע וההזדמן . . . והוא משל אל מעין281הנובע מים . . מי שלא ירצה לעלות למעלה במקורו (של המעין) ישתה מן המים העכורים, שהם בסופו".
ב) בצו"ח אם אין כלל השגח"פ, או ששר ומזל הממונה על המין משגיח גם בפרטיות.
והנה במו"נ, אלימה ושו"א וכו', כתבו בפי' שהפרטים בדצ"ח הם במקרה גמור ואין כח בשר וכו' וכנ"ל.
אבל בקה"י (הנ"ל) מקשה אדעת הרמב"ן מירושלמי (שביעית פ"ט ה"א, ואיתא ג"כ בב"ר פע"ט ועוד) דאמר רשב"י צפור מבלעדי שמיא לא מתצדי, — הערה; לכאורה אינו מובן כלל מה נתחדש לרשב"י ע"י הב"ק דצפור, הרי כמה כתובים מעידים על השגח"פ בבנ"א. וי"ל דקמש"ל דגם במקום סכנה כן הוא ואינו מוכרח שיתפס, וק"ו מהצפור, שג"כ היה במקום סכנה מהציד, והא דאל יעמוד אדם במקום סכנה (שבת לב, א) אולי י"ל דשאני הכא דלית לי' ברירה דאי אפשר להשאר כל ימי הגזירה שאינו יודע מתי תבטל במערה, וגם בשרו העלה חלודה, ולכן לא דמי ג"כ לצינים ופחים (כתובות ל, א) — עאכו"כ נפש דב"נ.
ואין לומר — כמ"ש בחידושי הרד"ל — שאף את"ל דאין השגח"פ בבע"ח שאני הכא שהרווחת הציד תלוי'* בזה א) דא"כ אין שייך לומר שיצא ב"ק על צפור פרטי זה שיהא נצוד אם לא וכמ"ש באלימה ושו"א הנ"ל. ב) דא"כ לא ה"ל לרשב"י לעשות הק"ו מצפור לב"נ, אלא מהרוחת פרנסה לנפש דב"נ.
ומתרץ. דהיינו מהשר והשר משגיח גם על הפרטים. ולא מצאתי חבר לדעתו לע"ע.
ג) להמקובלים הנ"ל כיון דבענין הגלגול יש שמתגלגלים בדצ"ח, לכאורה ברור שבדצ"ח כאלו יש בהם השגחה פרטית.
אם נמצא מחוקרי ישראל וחכמיהם — שקודם הכעש"ט
— המחזיקים בשיטת השגח"פ גם בדצ"ח:
הנה בחינוך מצוה קס"ט כתב וז"ל; יש כתות בנ"א יחשבו כי השגחת השי"ת על כל עניני עולם . . . בנפול עלה אחד מן אילן הוא גזר עליו שיפול . . . וזה דעת רחוק הרבה מן השכל ויש כתות רעות יחשבו שלא ישים השגחתו . . . והוא דעת הכופרים, ובעלי הדת האמיתיים מאמינים שהשגחתו ב"ה על כל מיני בע"ח בכלל . . . וכן קבלנו מגדולינו כו'.
משמע מהל' מבעלי הדת האמיתיים, דהיינו שלא נמצא בימיו מחזיקים בדעת כת הא'.
282ומלשון שו"א (הובא לעיל) שמבאר ענין השגח"פ „עפ"י מה שמצא גם בספרי המקובלים" משמע שגם בס' קבלה לא נמצא.
א
ומובן שדעת אלו שלא התעסקו בשאלה זו, לא שקו"ט בזה שיש מקום לחקור בזה וסברות לכאן ולכאן, ובהלכם אחרי פשוטי הכתובים מרגלא בפומייהו מסל"ת דהשגח"פ בדצ"ח, אין דעות אלו נכנסים למנין השיטות, אף, שעפ"י הבירור לאח"ז, כשנתגלה אור הבעש"ט נודע שכיוונו אל האמת.
דוגמא לדבר; מה שכ' ברמב"ם (שגגות פי"ג ה"ה) „בד"א כשהי' זה שידע שטעו חכם או תלמיד שהגיע להוראה, אבל אם הי' ע"ה (ומובן שהכוונה ע"ה בהלכה זו, ואין נ"מ אם הוא חכם בהלכות אחרות) ה"ז פטור, שאין ידיעתו באיסורין ידיעה ודאית ומצטרף לכלל השוגגים על פיהם".
ובקל יש לחלק בין הנ"ל להא דסש"ב פמ"ב שכ': והנה כדי להשכיל כו' אך כל ישראל מאמינים כו', ועד"ז באגה"ק סכ"ה; וגם היא אמונה פשוטה כו'.
והנה במו"נ ח"ג פי"ז ביאר דעה רביעית — לפי הסדר שם — בהשגחה, שהיא בכל הנמצאות — גם בדצ"ח — וזה מכרית לשיטה זו שיגיע גמול בעוה"ב גם לבע"ח בעד מה שקרה להם יסורין ומיתה בעוה"ז, כיון דכל דרכיו משפט. ומסיים; אמנם ענין זה הגמול לבע"ח שאינו מדבר לא נשמע כלל באמונתנו (באומתנו?) לפנים וגם חכמי התלמוד לא זכרוהו כלל אבל קצת האחרונים מן הגאונים ז"ל כאשר שמעוהו מכת המעתזילי' (כת הפילוסופים) ישר (שיטה זו דגמול לבע"ח) בעיניהם, והאמינוהו. (והרמב"ם דוחה דעה זו).
וצריך עיון אם זהו מכוון לשיטת הבעש"ט, כיון דלשיטה זו מוכרח ענין הגמול לבע"ח בעוה"ב, ועפ"י המבואר בדא"ח, ענין השכר אינו שייך כ"א בבנ"א בעלי בחירה.
ואף אם נחלק בין שכר וגמול שבמו"נ שם, שהוא רק תשלום כנגד היסורין שסבלו, ונאמר שזהו בדוגמת מש"כ בלקו"ת סוד"ה ושמתי כדכד השני בענין תועלת ותיקון הסוס, א"כ הו"ל להגאונים לומר ענין זה גם בצו"ד ולא רק בחי, שאם נקצץ הצומח או נאבד הדומם קודם זמנו (וידוע שהוא קודם זמנו אם הוא באופן דעובר אבל תשחית) ה"ז יסורין ומיתה לנפש הצומחת והדוממת, ועוד שבלקו"ת קאי בעליית ניצוץ הקדושה ואינו ענין לגמול בעד היסורין.
ואף שע"י המבואר בלקו"ת מתורצת הקושי' לשיטה הנ"ל מפני מה יש יסורין ומיתה לבע"ח פרטי זה, בכ"ז הנה ענין אחר הוא ולא ענין הגמול, וצ"ע.
283ד
אם הענין רהתהוות היא ככל רגע וכפי' הבעש"ט בלעולם
ה' דברך נצב, מכריח הענין דהשגחה פרטית ככל נכרא:
ואז ע"כ צ"ל דכל הנ"ל דסבירא להו דאין השגח"פ בדצ"ח, חולקים גם בענין ההתהוות בכל רגע.
והנה אף שאלו שתפסו ענין הצמצום כפשוטו לכאורה ברור שיחלקו על הא דההתהוות היא בכל רגע וכוח הפועל צריך להיות תמיד בנפעל, אבל יש להביא כמה ראיות דהאומרים דאין השגח"פ בדצ"ח (ובעל שו"א שהוא בכלל, סבירא לי' דאין ענין הצמצום כפשוטו כמ"ש באריכות ויכוח ב' פל"ח) אפשר שיחזיקו בשיטה דההתהוות היא בכל רגע, וכל גדולי ישראל הנ"ל אין הכרח כלל לומר דחולקים על שיטת הבעש"ט בענין דדברך נצב, אף שלא פירשו הדבר באר היטב בספריהם.
ומהראיות;
א) גם הסוברים דאין השגח"פ בדצ"ח, ס"ל דידיעתו ית' הוא בכל מאורע פרטי בדצ"ח, וכנ"ל בשם העיקרים, וא"כ גם בכח המהוה יאמרו כן, דמאי שנא.
ב) החידוש בדברך נצב הוא, שבכל רגע ההתהוות מחדש, אבל לכו"ע ברגע הראשון — וכמו בעת לידת ולד — הטלת נשמה — הוא ע"י דבר ה' ולשיטת הרמב"ם וכו' לידת ולד בהמה וכו' אינו בהשגח"פ כי אם במקרה.
ג) כמו דאין סתירה מבחירה חפשית של האדם לענין דדברך נצב ואומרים (כנ"ל מרמב"ם הלכות תשובה) שחפץ היוצר לתת זה לרשות האדם, כמו"כ נאמר שחיות השייך לדצ"ח ניתן לשר ומזל הממונה על מין זה מדצ"ח — (ופשיטא שאין הכונה כאן לומר שיש להם בחירה חפשית, עי' תניא רפל"ט לקו"ת ביאור והניף ס"ג. כבוד מלכותך תר"ס) — או שזה נתלבש בחוקי טבע או גם שנמסר למקרה בעלמא — (וכנ"ל בלשון השו"א) — כי מצד ענין דדברך נצב כל אלו שוים הם.
ד) עפ"י המבואר בדא"ח, לכאורה ברור דענין ההתהוות וענין השגח"פ הם במדרי' שונות, והשגח"פ ענינה שינויים ותלוי' בשכר ועונש, ידיעה שלאחר המעשה ד"ת, משא"כ התהוות וקיום הדבר, ענינה התהוות מאין ליש שרק הוא לבדו בכחו ויכולתו כו' קיום הישות, סובב כ"ע, אלא שבא ע"י ממכ"ע כו'. ועי' בפלח הרמון ד"ה ארדה נא ס"ט מ"ש בהפרש שבין ענין ההתהוות וענין ההשגחה.
והנה בסיום המשך ר"ה רס"ג כתב, שהשגחה שעל הנברא זהו חיותו, ומציין לסש"ב פמ"ח (אף ששם לא נזכר אלא הלשון ידיעה, ולהעיר מתו"א284ד"ה ארדה נא דגם שם משמע דהשגחה וידיעה שייכים זה לזה וזה לזה) וכמו שיש חיות כללי ופרטי, מסובב כ"ע וממלא כ"ע, כן יש השגחה כללית שבזה כל הנבראים שוים והשגח"פ שבה בנ"י במעלה לגבי אומה"ע וכו'. (עי' ג"כ בד"ה ע"כ יאמרו תרצ"ו, הובא הלשון בתחילת רשימה זו) ויש לעיין בזה ולהשוות ב' המאמרים.
(רשימת כ"ק אדמו"ר שליט"א — מנ"א תש"ג)
. עס איז ניט ווי די וועלט רופט צופעליג — מקרה —, וואָרום לויט דער תורת הבעל שם טוב איז יעדער זאַך בהשגחה פרטית, און עס איז ניטאָ קיינע צופעליגקייט, נאָר אין השגחה פרטית גופא איז פאַראַן צוויי סוגים, אַזעלכע וואָס אפילו שכל אנושי — מענשליכער שכל — אנערקענט אַז דאָס איז בהשגחה פרטית, און אַ צווייטער פאַל, וואו שכל אנושי דינגט זיך אין דעם, אַז עס איז נאָר אַ מקרה, און דער נפש האלקית דורך איר שכל אלקי וועלכער טוט זיך אָן אין שכל אנושי, ווייזט עם דעם אמת, אַז דאָס איז אויך בהשגחה פרטית, און אדרבה אַז דאָס איז נאָך אַ טיפערע השגחה, און ווי עס שטייט דער משל אויף דעם, פון דעם וואָס מען זעהט אין מלכותא דארעא, וואָס מלכותא דרקיעא איז כעין מלכותא דארעא, אַז אין דער הנהגה פון אַ מלך, זיינען אויך פאַראַן אָט די ביידע סוגים, די דירעקטע ציווים ופקודות פון מלך, און עס זיינען דאָ אַזעלכע ענינים, וואָס צוליב אַ געוויסען טעם, וויל ניט דער מלך, אַז עס זאָל בולט זיין אַז דאָס קומט פון עם, אָט אין אַזאַ פירונג וועלכע ער פאַרלאַנגט און וויל, ווי אין דעם לעצטען פאַל, דאַרף זיין מער חכמה, אַז עס זאָל זיין דבר והפכו, עס זאָל געטאָן ווערען די זאַך, און מען זאָל ניט וויסען אַז דאָס קומט פון עם. און אַזוי קען מען דאָס פאַרשטיין אויך אין נמשל, ווי עס שטייט והאלקים עשה שייראו מלפניו, על דרך ווי די זאַך פון רעמים — דונערען — און ווען עס ווערט אויסגעפירט די כוונה, און דאָס האָט מעורר געווען אַ ענין פון יראת שמים, במילא הערט אויף די זאַך, און מען דאַרף שוין מער ניט דעם „מקרה — צופאַל". דער חילוק פון מלך בשר ודם ביז דעם מלך מלכי המלכים הקב"ה איז, וואָס באַ אַ מלך בשר ודם, קענען אָבער זיין אויך אַזעלכע זאַכען פון וועלכע ער ווייס ניט און זיי פּאַסירן, און אָן זיין באַפעל, דאַגעגען אין מלכותא דרקיעא איז חס ושלום ניט שייך כלל אַזאַ זאַך . . .