51

ויש לומר שענין זה שבגלות מצרים — שבה נקודה הכללית של רע — נרמז בענין החרוסת, שהיא "זכר לטיט" (ו­כנ"ל, שזה מדגיש שהוא זכר לקושי השעבוד המיוחד לגלות מצרים דוקא).

וזהו הטעם (הפנימי) שבחרוסת ישנם שני דינים (כנ"ל ס"ב בדברי הרמב"ם ואדמו"ר הזקן) — עיקר התקנה שהיא הבאתה על השולחן שתהי' לפניו בעת אמירת ההגדה, ונוסף על זה מצות ה­טיבול בה — שי"ל שהם כנגד ב' הענינים שבגלות ושעבוד מצרים: זה שיש בו רע מיוחד, כללות הרע והתפשטות, זה שהוא שורש לכל הגליות, שפועל התפשטות הרע.

ועפ"ז יש לבאר החילוק בין חרוסת למרור, שבמרור נאמר שיעור אכילה (כזית), משא"כ חרוסת א"צ שיעור כזית, ובכלל לא נאמר בה שיעור^מז — כי שי­עור מורה על דבר המצטרף^מח מחלקים ופרטים^מט, וכדי להגיע לכמות הדרושה זקוקים לשיעור מסויים, משא"כ בענין שאינו בגדר שיעור כי הוא בגדר נקו­דה^נ [וע"ד שאיסור ע"ז הוא במשהו^נא — כי איסור ע"ז אינו רק ענין פרטי, אלא^נב הוא נקודת הכל^נג (כמחז"ל^נד "כל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה"), ולכן לא שייך בו שיעור^נה]. וכן בנוגע לחרו­סת, שכיון שהיא זכר על כללות הרע של מצרים לכן אין לה שיעור.

ח. והנה מצינו ענין שני בחרוסת — "זכר לתפוח" (כדאיתא בגמ'^נו והובא ל­הלכה בשו"ע רבינו הזקן^נז), הוא זכר לזה "שהיו^נח יולדות בניהן שם בלא עצב. . דכתיב^נט תחת התפוח עוררתיך". דל­פירוש זה חיוב חרוסת הוא זכר לדבר טוב — מעלתם של ישראל. ובפרט עפמ"ש הגאונים^ס (וכן נפסק^סא ברמ"א ו­שו"ע אדה"ז) שיש לעשות חרוסת בפי­רות הדומים לכנסת ישראל.

וע"פ הנ"ל (סעיף ז) — יש לקשר שני הענינים, "זכר לטיט", ו"זכר לתפוח":

כתיב^סב "גם את זה לעומת זה עשה האלקים", שמזה מובן שההתנגדות של הרע של מצרים להטוב של בנ"י היא מעין דוגמתה^סג. דכיון שמצרים היא ה­

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org