מ"מ, אא"פ לקיים "וזכרת כי עבד היית. . ויצאת לחירות" במעשה (בשלימותו), כאשר הוא נמצא במצב ד"עבדין"לז.
[ויש לומר, שזהו דיוק לשון השגת הראב"ד "זה הבל", די"ל שמרמז בזה, דהוראה זו, שיטבול מצה בחרוסת כי "הוציאנו מעבדות שהוא מטיט שהחרוסת זכר לו לחירות שהמצה זכר לו" בזמן הזה, כשאינו בחירות, אינה זכירה, אלא בגדר "הבל"].
ז. וי"ל הביאור בכל זה בפנימיות הענינים.
זה ששעבוד וגלות מצרים הוא חמור משאר הגליות הוא לא רק מצד העבדות ושעבוד הגופני, קושי השעבוד כפשוטו, אלא גם (ואדרבה — בעיקר) מצד "קושי השעבוד" ברוחניות, שבנ"י במצרים היו נכנעים ומשועבדים לה"רע" של מצרים, כידועלח הפירוש ב"וירעו אותנו המצרים"*38, שהמצרים עשו אותנו רעים, שהרע שלהם נכנס בנו (עד שבנ"י היו מושקעים במ"ט שערי טומאהלט, ואמרז"למ שבעת קרי"ס טענה מדת הדין הללו עובדי ע"ז והללו כו').
והטעם שגלות הרוחני של מצרים קשה יותר משאר כל הגליות — כי הרע של גלות מצרים הוא חמור משאר כל הגליות (וכמחז"למא שהמצרים מקולקלים מכל האומות, ונרמז בזה שמצרים נק'מב "ערות הארץ"). ואין זה רק חילוק בכמות, אלא שזהו סוג אחר לגמרי, כי הרע של מצרים יש בה הנקודה הכללית של רעמג, שממנה מסתעפים כל פרטי עניני הרע (כולל — כל הרע שבשאר הגליות).
וזהו אחד הביאוריםמד במחז"למה שכל המלכיות נק' ע"ש מצרים ע"ש שהם מצירים לישראל, שזהו לפי שהרע שבמצרים הוא השורש והמקור להרע שבכל שאר המלכיות (והגליות), כי מצרים הוא נקודת הרע שממנה מסתעפים פרטי הרע כנ"ל, ולכן כולן נקראות על שמהמו.