א. תנןא: העומר הי' מתיר במדינה (לאכול החדש בכל המקומותב) ושתי הלחם במקדש (שקודם שתי הלחם אין מביאין מנחה מתבואה חדשהב). אין מביאין מנחות כו' קודם לעומר אם הביא פסול, קודם לשתי הלחם לא יביא אם הביא כשר.
בטעם החילוק בין העומר ושתי הלחם — ד"קודם לעומר אם הביא פסול", ואילו "קודם לשתי הלחם. . אם הביא כשר"ב — מצינו (במפרשים) כמה סברות, התלויות בגדר ההיתר שע"י הקרבת שתי הלחם (ואיסור הבאת מנחה מתבואה חדשה קודם שתי הלחם) — שיש לבארו בשלשה אופניםג:
א) איסור חדש במקדש לפני שתי הלחם הוא אותו איסור חדש עצמו של קודם העומרד, אלא שלפני העומר הי' אסור בין לאדם ובין למזבח, ואחרי העומר הותר לאדם ונשאר עדיין באיסורו למזבח.
ולסברא זו, מה ש"קודם לשתי הלחם. . אם הביא כשר", הוא מפניה דמאחר "שהותר מכללו אצל הדיוט"ו, "נגרעז כחו של איסור מאחר שלקח היתר בקצת, לגבי שלא יהי' חמור האיסור כמו מתחלה הלכך גם לגבוה אם הביא כשר".
ב) איסור חדש לגבוה (הניתר ע"י שתי הלחם) הוא איסור בפני עצמו (ואינו בכלל איסור חדש של הדיוט); ואיסור זה (לגבוה) הוא רק לכתחילה ואינו לעיכובא — כי גבי קדשים ישנו כללח דבעינן "שנה עליו הכתוב לעכב", וכאן גבי שתי הלחם לא מצינו ששנה עליו הכתוב.
[אלא ש"קודם לעומר" שאסור להדיוט, נפסל גם לגבוה (אפילו בדיעבד) — "משום דבעינן ממשקה ישראל"ט (היינו מן המותר לישראל), ומכיון ש"קודם לעומר" אסור להדיוט, ה"ה פסול גם למזבחי].