א. כ' הרמב"ם בסוף הלכות תמורה — שהוא סיום ספר קרבנותא — וז"ל:
אע"פ שכל חוקי התורה גזירות הם, כמו שביארנו בסוף מעילה [וז"ל שם: "והמשפטים הן המצות שטעמן גלוי וטובת עשייתן בעוה"ז ידועה. . והחוקים הן המצות שאין טעמן ידוע. . חוקים חקתיב לך כו'"ג], ראוי להתבונן בהן, וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם, הרי אמרו חכמים הראשוניםד שהמלך שלמה הבין רוב הטעמים של כלה חוקי התורה (ואח"כ ממשיך לבאר "טעם" לדיני תמורה, כדלקמן סעיף ד).
כלומר: נוסף למה שמשמע מדברי הרמב"ם בהלכות מעילה שם שבעצם יש טעמים גם לחוקיםו, אלא "שאין טעמן ידוע"
[וזהו בהתאם לשיטתו בספרו מורה נבוכיםז, שהאריך בנוגע לטעמי המצות, ש"כלח ציווי ואזהרה. . תוצאת חכמה והמטרה בו תכלית מסויימת (ולא רק "תוצאת הרצון המוחלט", "סתם רצון לא לבקשת תכלית"). . כל המצות. . יש להן טעם כלומר שיש לאותו הציווי או האזהרה תכלית מועילה"ט. וכן כתב גם הרמב"ן בפירושו על התורהי] —
מחדש כאן הרמב"ם ענין נוסף, שיש חובה על האדם, "להתבונן" בחוקי התורה, "וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם"יא.
ב. וצריך ביאור:
מפורש בשמונה פרקים להרמב"םיב, דזה שארז"ליג "לא יאמר אדם אי אפשי (לעשות עבירה). . אלא אפשי ומה אעשה אבי שבשמים גזר עלי", היינו רק בחוקים, "שאלמלא התורה לא היו רעות