52

נקודה הכללית של הרע, לכן, הרי היא מנגדת (לא (רק) למעלות הפרטיות שבבנ"י, אלא) לנקודת היהדות, עצם הטוב שבנפשות ישראל. וזהו ענין גאולת מצרים — שהיא גאולה רוחנית — שנקו­דת הטוב שבנפשות ישראל נגאלה מ­גלותה תחת שליטת הרע של מצרים.

[וי"ל שזהו הטעם שגאולת מצרים היא גאולה נצחית, ועד שכאו"א חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא מ­מצרים — כי על ידי גאולת מצרים נגאל "עצם הטוב" שבנפשות ישראל ולתמיד מטומאת מצרים, באופן שאין עוד אפש­ריות שבנ"י יהיו תחת שעבוד הרע של מצרים, והיינו שאין ביכולת כללות נקו­דת הרע לשעבד את נקודת היהדות שבבנ"י, ובמילא ביחס לנקודה העצמית שבנפשות ישראל, הרי מאז שיצאו מ­מצרים נעשו "בני חורין" לתמיד (שה­שעבוד ל"רע" בשאר הגליות (מכיון ש­הרע שבגליות אלו הוא רק התפשטות הרע, לכן גם השעבוד) הוא רק בהת­פשטות (בכחות) האדם, שכלו, מדותיו וכיו"ב, אבל (עצם) נפשו הרי היא תמיד "באמנה אתו ית'"^סד). וי"ל שזהו תוכן מ"ש המהר"ל^סה דבגאולת מצרים קבלו בנ"י מעלה עצמית דבני חורין ואין המקרה דגלות שלאח"ז מבטל זה כלל].

וזהו הענין שחרוסת היא "זכר ל­תפוח" — שנס זה (לידת הבנים "בלא עצב") בא מצד החיבה העצמית של הקב"ה לבנ"י, מצד עצם היותם בני ישראל ויש בהם נקודת היהדות. ועפ"ז יש לבאר זה שחרוסת אין לה שיעור (גם) למעליותא — כי ענין החרוסת בנפש האדם הוא כנגד נקודת היהדות, עצם הנפש, שלמעלה משיעור ומדה.

ט. ע"פ הנ"ל יש לבאר את שני ה­דינים הנ"ל שבחרוסת — (א) הבאתה על השולחן, (ב) טיבול (המצה) בחרוסת — (גם) למעליותא:

המצוה שבעצם הבאת החרוסת על השולחן היא כנגד זה שחרוסת שייכת לנקודת היהדות, (עצם) הנפש שבישראל, שאין מעלתה מוגדרת ומוגבלת בעשיית טוב בפועל, אלא שבעצם מהותה היא טוב, וזה מתבטא בכך שעצם היותה על השולחן היא המצוה.

אבל אין הכוונה שנקודת היהדות תשאר בפני עצמה, אלא שהיא תתפשט ותפעול בכל כחות האדם, שהם יהיו חדורים בנקודת ומקור הטוב שמצד (עצם) הנפש. וזה נרמז בדין הב' שב­חרוסת, החיוב להטביל בה המצה — והיינו, שגם במצה (המורה על הטוב הגלוי שבאדם) יהי' ענין החרוסת נרגש בה.

ועפ"ז יובן החילוק בין זמן המקדש לזמן הגלות בענין טיבול מצה בחרוסת — כי יש הבדל עיקרי בצורך פעולת ה­"חרוסת" בין זמן המקדש לזמן הגלות:

בזמן המקדש נמצאים בנ"י במצב של חירות גשמית — שזה מורה גם על חי­רות וגאולה רוחנית — שהשכינה שורה בישראל, מצבם הרוחני של ישראל הוא כדבעי, שעבודת ה' שלהם היא כדבעי, וכל כחות נפשם הם במצב של חירות מיצר הרע, וכולם משועבדים לה' ול­עבודתו ית'; אלא שכיון שכחות האדם ה"ה במדידה והגבלה, צריך האדם ל­גלות ולהמשיך את הנקודה העצמית שבנפשו, שלמעלה מ"שיעור" (מציור, ממדידה והגבלה), שעי"ז יהיו כל כחותיו חדורים בכח המסירת נפש שמצד (עצם) הנפש. וזהו תוכן ענין טיבול מצה ב­חרוסת בזמן הבית, שמביא לידי מצב של חירות בשלימות.

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org