53

אבל בזמן הגלות, כשהנפש האלקית היא בגלות ושבי' תחת ממשלת יצר הרע ונפש הבהמית, אם במדותיו ושכלו, ו­עאכו"כ כאשר יש להם שליטה בלבושי האדם, במחשבה דיבור ומעשה, שאינם כדבעי — באנו למחלוקת דהרמב"ם וה­ראב"ד אם שייך הענין דטיבול מצה ב­חרוסת:

לדעת הרמב"ם גם אז צריך לטבל מצה בחרוסת, והיינו שצריך לעורר את נקודת ועצמות הנפש שתאיר בכחות שלו, ועי"ז יוכל להכניעם ולהפכם, שיצאו מהגלות והשבי' שבגוף ונפש ה­בהמית.

אבל הראב"ד משיג וכותב "זה הבל", דכיון שחירות זו באה רק מצד נקודת נפשו ש"גם בשעת החטא היתה באמנה אתו"^סד, אבל כחותיו כמו שהם מצ"ע נמצאים במיצר ושבי' דהיצר הרע, אין זו פעולה ממשית בכחותיו, כ"א באופן של "הבל", שאין לה קיום.

יו"ד. והנה השקו"ט והשאלה היא רק בהמצב דישראל בעבר. אבל בעקבתא דמשיחא לאחרי כל הגזירות והשמדות ר"ל היל"ת ולאחרי ריבוי העצום ד­תומ"צ — לזכות את ישראל^סו ודאי ו­פשוט שבנ"י נזדככו בזיכוך אחר זיכוך, וכאו"א מבנ"י ראוי להיות בן חורין ב­עצם וגם בכחות הגלויים וגם במחדו"מ שלו, ועד לבן חורין כפשוטו, בפועל ממש.

ויה"ר שבניסן זה ממש תקויים הבטחת חז"ל^סז בניסן עתידין להגאל, וב­מצב של בני חורין בפשטות "נודה^סח לך שיר חדש^סט (לשון זכר^ע) על גאולתנו ועל פדות נפשנו".

(משיחות אחש"פ וש"פ אחרי תשמ"ו)

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org