דוקין", ומשמע קצת דמפרש ד"לשון רכה" לנשים כולל שני העניניםח: א) הפכם של עונשין, דהיינו שאמר שכרן של מצות; ב) הפכם של "דקדוקין" — רק אמירה ודיבור כלליים, כלל המצותט].
וצריך ביאור טעם פלוגתת המכילתא והמדרש אם אמר לנשים רק "ראשי דברים" או שאמר (גם) דברים "רכים" ע"ד שכר מצוות כו'.
גם יש לדייק, שבמדרש מתחיל "אלו הנשים" ואח"כ מפרט "אמור להם ראשי דברים כו'" (וכן ב"ותגיד לבני ישראל", מפרש תחילה "אלו האנשים" ואח"כ מפרט תוכן הדיבורים — "אמור להם דקדוקי דברים"), ואילו במכילתא (בפירוש השני) מתחיל בתוכן הדיבורים "בלשון רכה כו'" ומסיים שזהו "לנשים".
ב. ויש לומר נקודת הביאור בזה:
שני הפירושים במכילתא חלוקים בהטעם שעניני התורהי נאמרו בשני אופנים — "תאמר" ו"תגיד": לפירוש הראשון — סיבת התחלקות זו היא מצד מקבלי התורה, "אלו הנשים. . אלו האנשים"; דהחילוק בתכונת נפשם של נשים ואנשים הביא שני אופנים (סוגים) במסירת דברי תורה; משא"כ לפירוש השני, החילוק באופן מסירת התורה יסודו בהחפצא של הדברי תורה, דכן נדרש מצד התורה, שתחילה צריכים למסור "ראשי דברים" של תורה, ורק אח"כ את ה"דקדוקים"; ואח"כ מוסיף הכתוב, ששני סוגים אלו בד"ת מתחלקים לשני סוגים בבנ"י, מקבלי התורה — "כה תאמר ("לשון רכה. . ראשי דברים") לבית יעקב" (לנשים), "ותגיד לבני ישראל ותדקדק עמהם".
ועפ"ז יש לומר, שהמדרש לא אתי (כפי שמשמע משטחיות הלשון) כפירוש השני במכילתא, אלא אדרבה, מפרש ומבאר הפירוש הראשון במכילתא, שטעם התחלקות זו, "אלו הנשים. . אלו האנשים", הוא לפי שתלוי במה שיכולין לשמוע, כלומר: מצד התורה עצמה אין הכרח שתהי' חלוקה זו, אלא שכיון שצריכים למסור התורה לבנ"י, אנשים ונשים, לכן חלק משה את מסירת התורה לכל סוג לפי מה שהוא יכול לשמוע.
ואין סתירה לזה מהא שגם במדרש נקט אותו הלשון שבמכילתא — "ראשי דברים", ומשמע שלשניהם (המכילתא