90

תה ומנוחה גמורה, "וישבתו העם ביום השביעי". בזה היא שלימות הידיעה וה­הכרה (עד לאופן של ראי' — "למען יראו את הלחם"^יא) שהקב"ה יכול להזין את ישראל באופן שלא יצטרכו לעסוק בשום מלאכה ויוכלו לשמור (לעסוק) בתורה במנוחה גמורה.

ו. ההסבר האמור בשייכות של ענין המן ליום השבת — עולה בקנה אחד עם דברי הזהר^מב, דאף שהמן לא ירד בשבת, ה"ז רק בירידתו והמשכתו למטה ב­עוה"ז, אבל למעלה הוא להיפך — שבר­כת המן היתה דוקא ביום השבת, ומיני' מתברכין כולהו יומין, שע"י ברכה זו ביום השבת ירד המן למטה בששת ימי החול שלאח"ז.

ולכאורה צריך ביאור: מכיון ש­"קדשו במן שלא ירד כלל בשבת"^מג — מדוע ברכתו למעלה היא דוקא ביום ה­שבת?

וע"פ האמור לעיל מובן: מכיון שתו­כן ענין המן הוא — השפעת מזון באופן של תענוג, "בפנים מאירות. . דרך חיבה"^מד, לכן הזמן המתאים לברכה על השפעה זו הוא דוקא ביום השבת, שאז הוא זמן מנוחה ועונג.

ז. והנה נוסף לזה שכל התורה היא נצחית, י"ל דזה שהמן הגשמי הוא "מש­מרת לדורותיכם", נצחי (וכמחז"ל^מה ש­נגנז עם הארון) — יש בו הדגשה מיו­חדת שתוכנו ישנו תמיד בכל אחד ואחד מישראל. כלומר, דגם כאשר מזונו של האדם הוא "לחם מן הארץ", ובאופן ש­הוא בעצמו צריך לטרוח בזה (וכמא­מר^מו: הרבה עשו כר' ישמעאל — שצ"ל ואספת דגניך גו'^מז — ועלתה^מח בידן) — מ"מ, גם במזון זה ישנו תוכן ענין המן^מט.

והענין בזה:

ידוע^נ ההפרש בין ישראל לעמים, דלאומות העולם נשפע ריבוי השפעה, כי אצלם ההשפעה אינה בחשבון ובאה אליהם "חנם — מן המצות"^נא, בלי עבודה (רוחנית), ולכן ההשפעה היא בריבוי, מ­אחר שאינה תלוי' בעבודה; משא"כ ה­השפעה לישראל היא השפעה מדודה, כי נשפע לפי עבודתם, וכמש"נ^נב "אם בחו­קותי תלכו גו' ונתתי גשמיכם בעתם". ומכיון שההשפעה היא בחשבון, לכן היא השפעה מוגבלת ומדודה, לפ"ע עבודתם של ישראל.

אבל, ריבוי ההשפעה שאצל האומות הוא רק ריבוי בכמות, אבל אין בהשפעה זו עונג, בלשון התניא^נג שהקב"ה משפיע להם חיות רק "כמאן דשדי בתר כתפוי לשונאו שלא ברצונו"; משא"כ בה­השפעה לבני ישראל, עם היותה השפעה מדודה, בהשפעה זו ישנו "תענוג", כולל תענוג דלמעלה, שהקב"ה מתענג מהש­

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org