המגיע לבנ"י בלי שום טירחא (עכ"פ בלי הטירחא הנדרשת בלחם מן הארץ) — הנה עוד זאת, שזה גופא נתנו הקב"ה באופן של "דרך חיבה", למעט ככל האפשרי את טירחת בנ"י בהשגת מזון זה.
ונמצא, שגדר ענין המן הוא אחד עם ענין השבת — כי מן הוא הלחם המגיע לבנ"י באופן של שביתה ומנוחה ותענוג, ללא טירחא ויגיעה מצדםלה.
ולכן, שלימות החיבה בנתינת המן היא בזה, שביחד עם נתינת המן, נתן הקב"ה לבנ"י את השבת, ובאופן ד"ראו כי ה' נתן לכם השבת", "ראו בעיניכם כי ה' בכבודו מזהיר אתכם על השבת שהרי נס נעשה בכל ע"ש לתת לכם לחם יומיים"לו — היינו, שמזונם ניתן להם בשלימותו ביום הששי כדי שביום השבת תהי' להם מנוחה שלימה, ללא שום טורח ודאגה על מזונם של יום זה.
ה. ועפ"ז יובן המשך הכתוביםלז, דרק לאחרי סיפור ענין השבת ("וישבתו העם ביום השביעי") — אז "ויקראו גו' שמו מן",
כי שם זה מורה על ענין העונג בלתי מוגבל שבו, ש"הי' כ"א מישראל טועם כל מה שהי' רוצה"לח בלי הגבלה — שלכן אין לתארו בתואר מוגבל, ויש לקרותו רק "מן", "הכנת מזון"לט — והכרת ענין ה"עונג" שבמן באה לידי שלימותה רק לאחרי ש"וישבתו העם ביום השביעי";
והכתוב ממשיך להדגיש את גודל העונג שבמן — "וטעמו כצפיחית בדבש"מ (כי רק אז הרגישו העונג השלםמא שבמן);
ואח"כ בא הציווי להניח ממנו "למשמרת לדורותיכם", כי בה"משמרת לדורותיכם" נוגע לדעת שהמן ניתן באופן כזה שלא זו בלבד שבמשך ששת ימי החול היו רק טירחות הכי מועטות, אלא עוד זאת, שבבוא השבת הכין הקב"ה מזונם מע"ש, באופן שבשבת היתה אצלם שבי