אתו תכלת וארגמן וגו'" היינו שאצל בנ"י היו דברים אלה מוכנים מכבר בשביל מלאכת המשכן, כי דברים אלה שהוצרכו להכנה, הי' ע"ז ציווי מיוחד של יעקב אבינו שיהיו צרכיהם מוכנים בידם, כדי שיהיו בטוחים שהדברים ייעשו מתחלתם (דהיינו גם בעת פעולת ההכנה) "לשמי", לשם המשכן, ואז יוכלו להביאם למשכן.
משא"כ לפרש"י החיוב ד"לשמי" הוא דין במעשה הגבראמד, דכיון שעשיית המשכן קשורה עם כפרת חטא העגל (שבו הי' ניכר שויתר להם הקב"ה על מעשה העגל כנ"למה), לכן הוצרכו שנדבתם לה' תהי' "לי — לשמי" (היפך נתינתם לעגל הזהב).
ולכן אא"פ לרש"י לפרש "אשר נמצא אתו", שדברים אלה היו מוכנים כבר למשמרת מאבותם*45 (שאז אין כאן כוונה "לשמה" דהגברא המנדב), אלא קאי על המנדבים עצמם, שהם הכינו והפרישו מינים אלו "לשמה".
ז. והנה ע"פ כל הנ"ל יומתק החילוק שמצינו בין האנשים והנשים בנדבת המשכן — דאף שגם האנשים התנדבו למשכן בנדיבות הלב, מ"מ, הביאו רק מה שנדרש מהם, דהיינו עצם הדברים ד"תכלת וארגמן ותולעת שני וגו'", משא"כ הנשים, הרי לא זו בלבד שהתנדבו למלאכת המשכן עוד יותר מהאנשים, כמ"שמו "ויבואו האנשים על הנשים"מז, אלא עוד זאת, שלא הסתפקו בהבאת הדברים עצמם, אלא הביאו מטוה (שבשביל זה גם טוו בעצמן את התכלת ואת הארגמן את תולעת השני ואת השש, וכן "טוו את העזים")מח.
וע"פ הנ"ל יש לומר טעם לדבר גם ע"ד ההלכה:
לאנשים לא היו יכולים להתיר שיביאו מטווה, כי לאחרי שחטאו בעגל אין נאמנות וודאית שיעשו מלאכתם לשמהמט, והיו יכולים להאמין להחכמי הלב שהקב"ה "מילא אותם חכמת לב"נ;
משא"כ הנשים, הרי לא השתתפו בחטא העגלנא, ובמילא אין נתינת מקום כלל לספק בנוגע לעשי' ופעולה ד"לי לשמי" — כי ודאי שאצלם ישנה נדיבות לב ביותרנב לכל עניני קדושהנג, ובפרט