מזה שכ"א שהי' לו מדברים אלה (אפי' רק א' מהם) הביאום להמשכן, והביא כל מה שהי' לו מדברים אלהלה (ולא כמו חח ונזם גו' כל כלי זהב, שלא נאמר שהביאו כל התכשיטים והזהב שהי' להםלו), וזוהי הוכחה מספיקה שהיתה פעולת ההכנה באופן ד"לי לשמי"לז.
ו. ויש לומר שבענין זה חלוקים רש"י (עה"ת) והמדרש:
איתא במדרשלח: יעקב אבינו. . קרא לבניו אמר להם היו יודעין שהקב"ה עתיד לומר לבניכם לעשות משכן אלא יהיו כל צרכיו מוכנים בידכם כו' ויש מהם שהתקינו עצמן לדברים ויש מהן ששכחו וכשבא משה ועשו המשכן יש מהם שהביאו מעצמן ויש מהם שלא הביאו אלא ממה שהי' מונח בידו שכן הוא אומר כל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן ואומר*38 כל אשר נמצא אתו עצי שטים. ופירשו המפרשיםלט דבב' פסוקים הנ"ל כתוב "אשר נמצא אתו" (בתכלת וארגמן גו' ובעצי שטים), שפירושו שהי' אצלם למשמרת מוכן מאבותם — משא"כ בנוגע לחח ונזם וכל כלי זהב וכיו"ב ששם נאמר שהי' בנדבת הלב ושל המביא (לא שהי' מוכן מקודם, מאבותיהם).
אבל רש"י אינו מפרש "אשר נמצא אתו" הנאמר בתכלת וארגמן וכו' שהי' מוכן אצלם מאבותם*39, וא"כ ס"ל שהם הכינו והפרישו מינים אלו לה'.
ויש לומר שתלוי בגדר דין לשמה שהוצרך להיות בנדבת המשכןמ, דיש לומר בזה ב' אופניםמא — א) שהוא דין במעשה הגבראמב, או ב) שהוא דבר השייך ונתפס בהחפצא, חפצא זו צריכה שתעשה לשמה.
ובזה הוא החילוק בין המדרש ופירוש רש"י:
לפי המדרש, החיוב ד"לשמה" בנדבת המשכן שייך לקדושת הדברים שמהם נעשה המשכן, דכדי שיהי' ה"ושכנתי בתוכם", בתוך הדברים שבמשכן — צריכים הדברים להיות מוכנים לקדושתם. והיינו שזה נוגע לגוף החפצא דדברים אלה שיהיו מזומנים למלאכת המשכןמג. ולכן מפרש המדרש, דמש"נ "אשר נמצא