שבת, מאחר שבשבת יש מנוחה שלימה, הדרושה לשלימות העונג והשמחה)];
משא"כ לדעת התוס', זה שיש מנוחה ביו"ט אינה אותה האיכות של מנוחה דיום השבת (כנ"ל סעיף ג) ואין מנוחה זו פועלת שינוי גברא להקרא בשם "נשמה (יתירה)" של האדם, כי נשמה יתירה יש רק באותו הגדר דמנוחה שלימה, "מנוחת מרגוע" מכל מלאכה שבשבת.
[וכמפורש ברשב"א שםכ: "וי"מ נשמה יתירה דהיינו המנוחה והעונג שהנפש מוצאה בשבת כאילו היא נשמה יתירה וכשעובר ממנו ונכנס בימימג הטורח והענוי כאילו אבדה ממנו נשמה יתירה והוא נחלש. ולפי פירוש זה, בשבת הוא שנתוספה בו נשמה מפני שהוא יום מנוחה ואפילו ממלאכת אוכל נפש משא"כ ביום טוב"מד].
וי"ל שזוהי גם כוונת אדה"ז בכתבוכז שביו"ט "אין לאדם נשמה יתירה כלל" — אף שגם ביו"ט יש מנוחה, וכן יש חיוב עונג ושמחהמה — כי חידוש זה שבשבת, השינוי גברא שע"י "אני ה' מקדישכם", לא נתפרש (כ"כ) ביו"ט.
והטעם שמדייק להוסיף הדגשה זו — כי בזה מבוארים דבריו בטעם שאין מברכין על הבשמים במוצאי שבת ליו"ט — "לפי. . שתענוג יו"ט ושמחתומו משיב את הנפש"י, שמזה מובן, שבעצם היו צריכים לבשמים אלא שתענוג יו"ט ושמחתו הם במקום בשמים (שהם משיבים את הנפש)מז, והיינו דמכיון שאין ביו"ט נשמה יתרה כלל, לכן הנפש דואבת (גם) מיציאת שבת ליו"ט, אלא שמשיבין אותה, היינו שאין מניחין אותה לצאת ע"י תענוג יו"ט ושמחתו לפני זהמח, ע"ד פעולת הבשמים לאחרי שיצאה ביציאת השבת.
[משא"כ אם הי' איזה ענין של "נשמה יתירה" ביו"ט, גם אם לא הי' באותו האופן כמו בשבת, אזי הי' מקום לומר