194

אסורין בכל מלאכת עבודה כו'"^כה — כי בשבת העיקר הוא ענין החיובי, המנוחה דשבת^כו, וביו"ט העיקר הוא האיסור והשלילה].

ומהאי טעמא ביציאה משבת ליו"ט מן הדין היו זקוקים לבשמים, אלא דשמחת יו"ט ואכילה ושתי' מועילים כמו ב­שמים.

ד. אמנם עדיין אין הענין מתיישב בלשונו הזהב של רבינו הזקן, שכתב בשולחנו^כז בטעם שאין מברכים בשמים במוצאי יו"ט — כי "ביו"ט אין לאדם נשמה יתירה כלל", היינו שמוסיף על לשון התוס' (הנ"ל) תיבת "כלל".

ולכאורה, ע"פ הנ"ל שלכו"ע יש איזו מדריגה של "נשמה יתירה" גם ביו"ט — מדוע מוסיף ומדגיש אדה"ז ש"ביו"ט אין. . כלל".

ויש לומר הביאור בזה — שלדעת אדה"ז י"ל שפלוגתת הרשב"ם ותוס' היא בעצם הגדר דנשמה יתירה (ולכן, לפי שיטת התוס', אף דלא פליגי עם ה­רשב"ם במציאות, מ"מ, אין ביו"ט נשמה יתירה כלל).

ביאור הענין:

הטעם שהמצב דמנוחת שבת נק' בשם "נשמה יתירה" — יש לומר, משום שהמנוחה והעונג דשבת אינם ענין צדדי ועראי, אלא שהם פועלים שינוי בעצם הגברא^כח, עד שזהו כאילו שנכנסה בו נשמה יתירה.

ויש לומר שזה מובן גם ממקור ה­לימוד להענין דנשמה יתירה, שנלמד (כנ"ל) ממ"ש בפרשתנו "שבת וינפש":

החידוש דפ' שבת בפרשתנו לגבי פ' שבת בעשה"ד^כט הוא, שבעשה"ד הגדרת מהות יום השבת היא היותו יום מובדל משאר הימים, "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ גו', וינח ביום ה­שביעי על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו"^ל; ואילו בפרשתנו הגדרת מהות יום השבת היא — "אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדישכם"^לא, "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם"^לב.

כלומר: בעשה"ד מדובר ע"ד החפצא דיום השבת בפ"ע; ואילו בפרשתנו מבואר ע"ד פעולת השבת^לג בישראל, ש­ביום השבת נעשה שינוי בהגברא, בבני ישראל, משאר ימי השבוע.

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org