193

מפרש "נשמה יתירה" — "רוחב לב למנו­חה ולשמחה ולהיות פתוח לרווחה ו­יאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו". וב­מקום אחר (בפרש"י לתענית^יז) פי' נשמה יתירה "שמרחיבים דעתו לאכילה ו­שתי'"^יח. ובתר"י^יט איתא "וטעם הבשמים במוצאי שבת מפני הנפש יתירה שהיתה לו ממנוחת שבת והוא מצטער עכשיו כשהלכה אותה מנוחה ממנו ומריח ב­בשמים כדי ליישב נשמתו". ובתשובת הרשב"א^כ: וי"מ נשמה יתירה דהיינו ה­מנוחה והעונג שהנפש מוצאה בשבת כאילו היא נשמה יתירה וכשעובר ממנו ונכנס בימי הטורח והענוי כאילו אבדה ממנו נשמה יתירה והוא נחלש.

ושמעינן מהא, שפירוש "נשמה יתירה" אינו במובן הפשוט — נשמה נוספת — אלא מצב נפשי הבא כתוצאה ממנוחת השבת ועונג שבת.

ועפ"ז יש לומר שפלוגתת הרשב"ם ותוס' היא בהגדר דמנוחה ואיסור מלא­כה ביו"ט, אם הוי באותו הגדר דמנוחה ואיסור מלאכה דשבת, והשינוי הוא רק בכמות — דמלאכות מסויימות (מלאכת או"נ) מותרות; או דהוי שינוי באיכות המנוחה, ואיסור מלאכה דיו"ט הוי חפצא של מנוחה אחרת ממנוחת שבת^כא:

לדעת הרשב"ם (וכן הר"ן) מנוחה ד­יו"ט הוי באותו סוג וגדר דמנוחת שבת^כב אלא שהיא פחותה ממנה, שינוי בכמות, ולכן כאשר יו"ט בא תיכף לאחרי ה­שבת, אפשר למנוחת יו"ט להחשב כעין המשך למנוחת שבת, ואין הנפש דואבת מיציאת שבת ליו"ט;

משא"כ לדעת התוס', מנוחת שבת הוי חפצא של מנוחה אחרת, ההבדל בין מנוחת שבת ומנוחת יו"ט אינו רק שינוי בכמות אלא גם שינוי באיכות.

[וי"ל שמעין זה יש ללמוד מדיוק לשון הרמב"ם בהתחלת הל' שבת^כג וב­התחלת הלכות שביתת יו"ט: בהל' שבת פתח בהחיוב "שביתה בשביעי ממלאכה מצות עשה שנאמר^כד וביום השביעי תשבות", ואילו בהל' שביתת יו"ט פתח בהאיסור "ששת ימים האלו שאסרן ה­כתוב בעשיית מלאכה כו' הן הנקראין ימים טובים ושביתת כולן שוה שהן

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org