ולא נמצא ביניהן אחד מהן פרוץ בערוה" — תוכנם וענינם, שבהיותם מיוחדים במעלות אלו היו מובדלים בנ"י כעם אחד בפ"ע — מהמצריים.
ועם היות שההדגשה במרז"ל זה היא לא רק על שלילת החסרון הפוגם באחדותם בתור עם אחד (שלא. . אמרו לשון הרע כו'), כ"א גם על המעלות (החיוביות)לד בפעולת והנהגת כאו"א בפרט — דכ"א לא שינה שמו כו', מ"מ העיקר בזה הוא — מה שהם מובדלים מהמצריים כנ"ל, ולכן גם לה"ר נכלל בד' הדברים כי זה ש"לא הלשין אחד על חבירו"לה היינו למצריים שביכולתם להרע לבנ"י;
משא"כ בהדרש על הכתוב כאן, שמשה דאג שמא אינם ראויים להגאל, הכוונה היא מצד חסרון כללי בה"עם" בזה שיש בהן "דילטורין" (ולא חסרון דלה"ר כא' מד' הענינים) — כי החשש כאן אינו שמא ילשינו עליו לפרעה, כ"א ע"ז שהם במצב של פירוד ביניהם (דהיינו הענין הג' דלעיל ס"ו)לו.
ח. ע"פ כהנ"ל יש לבאר (בפנימיות), מה שרש"י מחלק דברי השמו"ר כאן "הי' משה מהרהר כו'" — (בב' ד"ה ו)לב' עניניםלז (כנ"ל ס"ב):
"ומדרשו דאג כו' אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל"; "ומדרשו נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו מה חטאו ישראל. . להיות נרדים בעבודת פרך אבל רואה אני שהם ראויים לכך". ובהקדם:
הטעם (הפנימי) לכך ד"לשון הרע ודילטורין" פוגע רק ב"עם ישראל" ולא בשאר האומותלח, מובן ע"פ הידועלט (וגם בפשוטו ש"ממ) שקדושה ענינה אחדות [שלכן נאמר ביעקב "נפש" ל' יחיד — אף שהיו שבעיםמא], משא"כ בלעו"ז הוא ב