12

ו. ההסברה בזה:

בלשון הרע — ג' ענינים, בכללות^ל:

א) היזק חבירו ע"י לה"ר, כמובן ב­פשטות, ו"אמרו חכמים שלשה לשון הרע הורגת כו'"^לא.

ב) מציאות וגילוי הרע שבאדם, שלכן הוא מספר בגנות חבירו כו'.

ג) הדיבור דלשון הרע (מה שאחד מדבר על חבירו), גם אם אין רצונו לה­זיקו, אפילו כשאין כוונתו לספר בגנותו ואינו מדבר בשנאה^לב, כ"א עצם הדיבור אודות הרע שבחבירו, פעולתו הלא­טובה של חבירו (וכיו"ב) — מורה ומד­גיש את הפירוד והחילוק בין אחד לשני.

והנה, בב' הפרטים הראשונים שב­לה"ר דומה הוא לשאר חטאים: כשם ש­שאר חטאים (בדעות, במדות או במעשה) אינם פוגעים בבחירתו של הקב"ה ב­ישראל, מאחר שהבחירה היא מצד ה­בוחר ולא מצד מעלתו של הנבחר, כן הוא בלשון הרע, שאינו פוגע בבחירת הקב"ה;

אבל זה שלשון הרע גורם לפירוד ומחלוקת, ה"ז בסתירה לבחירה זו. ה­בחירה היא בהמציאות דעם ישראל, עם אחד. כלומר: אף שבחירת הקב"ה אינה בגלל המעלות (הרוחניות) שבבני ישר­אל, כ"א אך ורק מצד בחירתו ית' החפ­שית — מ"מ, צ"ל "חפצא" של עם ישראל שבו היא הבחירה^לג; וכאשר יש פירוד בין אחד לחבירו (בהנהגה חיצוניות עכ"פ) חסר במציאותה של החפצא ד­"(עם) אחד".

וזהו פירוש דיוק דברי חז"ל שדאגת משה היתה מזה ש"יש ביניכם לשון הרע" (דהיינו אמירתם למשה "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי") — (ולא הדגי­שו הפרט דהלשנה לפרעה) — כי זהו עיקר המונע להגאולה: עצם הדבר שבן ישראל אינו נמנע מלדבר לשון הרע על איש אחר מבנ"י מורה על הפירוד שיש בבנ"י; ולכן זה דוקא (גם אם לא הי' מלשין עליו בפני פרעה) עורר דאגתו של משה ו"אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל".

ז. ועפ"ז י"ל, שגם תוכן דברי ר"ה (הנ"ל ס"ג) "בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים כו'", הוא מטעם הנ"ל, היינו שזה נוגע לבחירה הכללית ד­הקב"ה בעם ישראל — אלא ששם המכוון הוא מצד ההבדל של בני ישראל מה­מצריים, ואילו כאן העיקר הוא מצד האחדות דבנ"י כשלעצמם.

והביאור:

כל ד' דברים אלו "שלא שינו את שמם ואת לשונם ולא אמרו לשון הרע

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org