Sefer HaSichos (the Rebbe)
משיחות ליל ה' פ' תולדות, אדר"ח כסלו,
שנתגלה בתורת החסידות בחודש כסלו, ויש לומר, שבההמשך דימי חנוכה באופן ד"יפוצו מעינותיך חוצה", „על בחודש טבת, מרומז, שע" העבודה דנר
חנוכה, „נר מצוה ותורה אור"ה, שנעשית והענין בזהנד — ש"שמן" מורה על ע"י התלבשות הנשמה („נר ה' נשמת עצמיות הדבר („עסענץ"), שלכן מפעפע אדם"נח) לברר ולזכך את הגוף הגשמי בכל דבר, שנמשך וחודר בכל מקום, עד (בתחלה) וחלקו בעולם („על פתח ביתו למטה מטה (בחוץ), אשר, בההמשכה מבחוץ"), נמשכת ומתגלה בחירת העצוההתגלות למטה דוקא מודגשת התנלות מות בהגוף הגשמי באופן שחודרת בהעצם ממש, כשם שהעצם ד"נח" מתגלה מציאות הגוף עד שניכרת ומתגלה בהרב"תולדות" דוקא, „יעקב ועשו האמורים גש הגוף (הנאה), שניכר בפועל ובגלוי
ש"ישראל וקוב"ה כולא חד", ועד לגילוי ויש להוסיר, עניז זה מרומז גם כת חו ר"), נעת 7 בה ו תמ)
דירה לעצמותו ממשמב.
51) ובהדגשה יתירה בקביעות שנה ז*
שהיום הראשון למנין ימי' חודש כסלו (יום ב' ור"ח, —
א' כסלו) הוא ערב שבת פרשת תולדות, והיוםנה מנילה ינ, א.
הראשוז לימים הפרט"ם דחודש כסלו (לאחרי ראשנו ראה לק"ש חס"ו ע' 382 ואילך.
חודש שכולל כל ימי החודש, ב' כסלו) הוא יוםנז משלי ו, כב.
52) להעיר ש"כסלו' אותיות כס לו", „כס'נט אלא, שבעולם ניכר שהעצמות הוא המהוה הוא כסוי והעלם, ולו", הגיסטריא ד אלה", הוא ומבלעדו איז שום סצאות כלל, משא"כ בישראל שלימות הגילוי (דכל ששה מדות כפי שכל אחת מציאותם גוסא הוא, כביכול, העצמות (ראה לקר"ש כלולה מששה, ו' פעמים ו', מספר ל'א, היינו, חי"ב ע'עה.
שבשלימות הגילוי נמשך ומתגלה העצם שלמעלהס ראה ביאוה"ז לאדהאמ"צ בשלח סנ, ג. מגילויים (ראה לקמן ע' 123 וא"לך).
61) ראה תנחומא נשא ז. ועוד. תניא רפל"ו
54) ראה קונסרס ענינה של תורת החסידות ובכ"ם.
62) ראה סה"ם תקס"ה ח"א ע' תפט. אוה"ת
בלק ע' תתקצז. סה"ם תרס"ב ע' שלח. תרע"ח ע'
1) ונס בשנים שקורין פ' חולדות בסוף חודש קצג. המשך תרס"ו ס"ע ג. שם ע' תמה. סה"ם מרחשון — ה"ז בשבת מברכים חודש כסלו.
122וש"פ תולדות, ב' כסלו ה'תשנ"ב
א. ידוע שבכל ראש חודש יש ענין דוש דמולד הלבנה, שלאחרי שהולכת כללי המשותף לכל החדשים (כמודגש ומתמעטתד (בחציו השני של החודש) עד בקריאת התורה ובתפלת מוסף ע"ד שמתעלמת ומתכסה לגמרי (בערב ר"ח), קרבן היום: „ובראשיא חדשיכם"ב, שהוא נעשית ההולדה שלה באופן של התחד בכל (לבד ר"ה) חדשי השנה), וענין פרטי שות. ובלשון הכתוב' „ונפקדת כי יפקד השייך במיוחד לחודש זה (כמודגש גם מושבך", שע"י החסרון ד"יפקד מושבך", בשמו של החודש, בהימים־טובים שבו, בדוגמת העלם וכיסוי הלבנה, נעשה ה־
זכרון ד"ונפקדת", בדוגמת מולד הלבנה ויש לבאר ענינו המיוחד של ראש מחדש.
חודש כסלו — הן בהענין הכללי דר"ח, ואף שמולד הלבנה הוא באופן של והן הענין הפרטי דר"ח כסלו, שבו נקודה בלבד, הרי, להיותה נקודה של מודגש יותר גם כללות הענין דר"ח, לידה, נכלל בה כל ההמשך שלאח"ז
(בדוגמת התכללות כל מציאות האדם אאא אמז א רא א א א א א כל הדורות: „כל ימי חייך להביא לימות אות האדם)
המשיח"ג, ובהדגשה יתירה בדורנו זה [וכמודגש בראש השנה, שהוא גם ובתקופתנו זו, כמדובר כמ"פ בתקופה ראש חודש, ור"ח תשרי, אותיות רשיתט, האחרונה (שכבר נשלמו כל הענינים ראשית דכל השנה — כמ"שי „בכסה לוצריכים רק לקבל פני משיח צדקנו יום חגינו", „חג שהחודש מתכסה בו"יא, בפועל ממשד).
ב. ענינו הכללי של ר"ח מודגש ב־
„חודש" — מלשון חידושה, ע"ש החי־ (מעט") הוא כרי לבוא לעלר שכידערור שהא
באופן של הליכה („לכי"), כמ"ש „והי' אור הלבנה
כאור החמה" (ישעי' ל, כא, ויתירה מזה, שתתנלה
מעלת הלבנה (מלכות) לגבי החמה ("א) באופן
2) ומודגש יותר בראש חודש שיש בו ב' יסים, דנקבה תסובב גבר" (ירמי' לא, כא), „אשת חיל כדאיתא בזהר (ח"ג רמח, א) בראשי חדשיכם . . עסרת בעלה" (משלי יב, ד). וראה לקמן הערה 17. ראשי תרין בכל ירחא וירחא" (ראה אוה"ת פינחס ע'ז ש"א כ, יח.
3) ברכות יב, סע"ב — במשנה.
4) ראה לעיל ע' 97 ואילך.
5) ראה ראב"ע בא יב, ב. ס' השרשים לר' יונהי תהלים פא, ד.
123הלידה באופן של התחדשותיב, שכוללת האמיתית והשלימה ע"י דוד מלכא
כל המציאות שלאח"ז, שלכן ה"ז ה"ראש" משיחא („דוד מלך ישראל חי וקיים"יח,
שדוד ומלכותו נמשלו ללבנה*1).
וענינו בעבודתם של ישראל שדומין ויש לומר, שבראש חודש* מתגלה
ללבנה ומונין ללבנהיג, ועתידים להת־ בכאו"א מישראל ניצוץ משיח שבוכא,
חדש כמותהיד — החידוש שנעשה בעולם בחי' היחידה, שהיא ניצוץ מבחי' יחידה
ע"י עבודתם של ישראלטו (שאולי י"ל הכללית, נשמתו של משיחכב, וגילוי זה
שגם לכן נקרא „חדשיכם", חידוש פועל חידוש בכל מציאותו ובכל עניניו
שלכם), ועד להחידוש שנעשה בישראל שנעשים חדורים בבחינת היחידה,
עצמם („חדשיכם" ממש, לא רק חידוש והעיקר, שעי"ז נעשה התגלות וביאת
שנעשה על ידכם, אלא חידוש מציאות־משיח צדקנו ועד כפשוטו ממש, נשמה
כםטז), שע"י עבודתם בעולם מתעלים בגוף, „מלך מבית דוד כו'"כג.
לדרגא נעלית יותר מכמו לפני ירידתם ג. וענין זה מודגש ביותר בר"ח
12) כידוע שבר"ה „יורד ומאיר . . אור חדש ומחודש . . עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם צר עליון כזה" (תניא אגה"ק ס"ד). — ויש לומר שדוגמתו גם בבל ראש חודש, דכיוז שהחיות הכללי דר"ה מתחלק לי"ב ראשי חדשים ובכל ר"ח נמשך ומתגלה החיות הפרסי דחורש זה, נמצא, שגם בר"ח מאיר „אור חדש ומחודש . . שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם".
13) ראה סוכה כט, א. ב"ר פ"ו, ג. אוה"ת בראשית ד, סע"ב ואילך. ועוד.
14) נוסח קידוש לבנה (סנהדרין מב, א).
15) כידוע שברה"ע ע" הקב"ה היתה באופן ד"אשר ברא אלקים לעשות" (בראשית ב, ד), שפירושו „לתק" (ראה ב"ר פי"א, ו ובפרש"). ותיען זה נעשה ע"י עבודתם של ישראל, שכו"א מהם נעשה „שותף להקב"ה במעשה בראשית" (שבת יו"ד, א. וש"נ).
16) ועס"ז יוסתק הדיוק „ראש* חדשיכם" — כיון שישראל הם ה"ראש" דכל הבריאה כולה*, שהיא בשביל ישראל שנקראו ראשיח (פרש"י ר"פ בראשית. ובכ"ם), גם מלשון ראש. כסלו — מצד ענינו הפרטי של חודש כסלו:
שמו של החודש — „כסלו" — שכולל ב' התיבות „כס" „לו"כד: „כס" — מורה124של ר"ח יותר מאשר בר"ח סתם — שר"ח ובדורות האחרונים ניתוספו ונתגלו סתם הוא באופן ד"בכסה" (כמו ר"ה), גם הימים טובים דתורת החסידות — חג שפירושו גם „בכסא" (באל"ף)כה, מלשון הגאולה של אדמו"ר הזקן בי"ט כסלולה כס א', שהאל"ף (שלאחרי ה"כס") מורה (ראש השנה לחסידותלו), וחג הגאולה רק על התחלת הגילויכו (בדוגמת אל"ף
שהוא התחלת האותיות), משא"כ בכסלו,
„כס לו", מודגשת גם מעלת ושלימותכט ששייר במיוחד לחודש כסלו — חודש ההגילוי בכל פרטי המדת, שהם לו.מרןש רהד עש מזר מרה רר א ם מד ומזה מובן שבר"ח כסלו מודגש ענין בחדשי הקיץ הוא החודש דמן תורה, „אוריאז הגאולה („שהם עתידים להתחדש כמו־תליתא* כו' בירחא תליתאי"), מעיז ודוגמת והכנה תה") באופן נעלה יותר מאשר בכל ר"ח להגילוי דתורה חדשה מאתי תצא'.
— לא רק התחלת הגילוי (כס א'), אלאל כי, „שמיני עצרת" הוא „רני בס"ע לעניז
פז"ר קש"ב" (סוכה מח, רע"א. וש"נ).
וענין הגאולה מודגש גם בהימים־ (לא מס0רם הכללי ל), ש"ד במוחד ל־
32) שהרי חנוכה הוא ו"ט מדברי סופרים היו"ט דחותמו, יו"ט דחנוכה — ע"ש (שחמוריז וערביז יותר מדברי תורה (סנהדריז 0ח, ב. חנוכת המזבח והמקדש בזמן בית שני ירושלמי שם 0י"א ה'ד. ועוד)). וגם: העבודה עצמה שנתחנך מחדשא („תגורת חשמבא"ג עד מא ראזז על און מד ת מא "ז ער
מוסיף והולך" (שבת כא, ב), ועד שנעשה „מנהגכה הה"א תמורת האל"ף (מצו"צ עה"פ. וראה פשוט" בכל ישראל (רמ"א או"ח סתרע"א ס"ב).
33) ראה שו"ת הרשב"א ח"א ס"ט. ועוד.
26) אלא שהתחלה זו היא גם „ראש", שכולללד ראה ערכין יג, ב: „כינור של מקדש של
שבעת נימיז הי' . . ושל ימות המשיח שמונה" (וראהכז לא רק כפי שכלולים בכח ובהעלם גם תו"א מקז לנ, סע"ג וא"לך. ובכ"מ).
בהאל"ף ד"בכסא", אלא גם שלימות הגילוי ב9ועל.לה שהוא גם יום ההילולא של המגיד („היוםכח מרדכי ואור זרוע (הל' חנוכה סשכ"א). יום" י"ט כסלו. וראה לקו"ד ח"א קא, א).
הובאו בדרכי משה לטוא"ח ר"ס עתר. שבלי הלקטלו אגה"ק דכ"ק אדנ"ע מיום ט"ז כסלו תרס"ב (עניז ר"ח) סי' קעד. ועוד (ראה הנסמן בלקו"ש (אג"ק שלו ח"א ע' רנט. וש"נ). וראה לקו"ד ח"ד
תשנט, ב ואילך. „היום יום" בתחלתו.
125פנימיות התורה, בחי' השמןלו שבתורהיג, שהיא הולכת מאירה עד ט"ו ימים
בחי' היוזידה שבתורהמ, שעל ידי ודסקוס שלה מתמלא . . כך ישראל ט"ו
הפצתה חוצהמא אתי מר דא מלכא דור מן אברהם ועד שלמה, אברהם
משיחאמב (בחי' היחידה שבנש"י), עליו התחיל להאיר . . כיון שבא שלמה נת־
נאמרמג „מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי מלא דיסקוס של לבנה, שנאמרמה וישב
ולהוסיף, שכבר נתקבל ונתפשט בתפוצות ישראל (ומוסיף והולך) שחודש כסלו נקרא „חודש הגאולה", החל מר"ח כסלו (שכולל כל ימי החודש), „ראש חודש של גאולה"מד — נוסף על השייכות הכללית דגאולה לחידוש הלבנה שבכל ר"ח (ובהדגשה יתירה בר"ח כסלו, „כס לו"), שמורה על החידוש דישראל ש"עתידים להתחדש כמותה" בביאת דוד מלכא משיחא (כנ"ל ס"ב).
ד. ויש להוסיף בביאור השייכות דגאולתם של ישראל לחידוש (מולד) הלבנה („שהם עתידים להתחדש כמותה") — דלכאורה אינו מובן:
מצינו במדרשי חז"ל ששלימותם של בנ"י בזמן (דוד ו)שלמה היא ע"ד ובדוגמת מילוי ושלימות הלבנה — „הלבנה שלמה על כסא ה' למלך"מו, „קיימא סיהרא באשלמותא"מז.
וכיון שבגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, „מבית דוד ומזרע שלמה"מ, יהי' מעמדם מצבם של בנ"י בתכלית השלימות (עוד יותר מהשלימות שהיתה בזמן דוד ושלמה) — שייך ומתאים יותר הדמיון למילוי ושלימות הלבנה (בט"ו בחודש), ולא למולד הלבנה (בר"ח), שזה־עתה נתחדש אור (ומיאותיד) הלבנה באופן של נקודה בלבד (לאחרי ההעלם והכיסוי לגמרי ברגע שלפני המולד), שלא בערך למילוי ושלימות אור הלבנה באמצע החודש, כש"נתמלא דיסקוס של לבנה", ועאכו"כ שלא בערך למילוי ושלימות אור הלבנה לעתיד לבוא כש"יהי'נ אור הלבנה כאור החמה . . כמו שהיתה קודם מיעוטה"?!
ולהוסיף, ששאלה זו מודגשת יותר בשייכות לר"ח כסלו, „כס לו", כי „לו" מורה (לא רק על התחלת הגילוי, כס א', אלא גם) על שלימות הגילוי (כנ"ל ס"ג), שנעשה בפועל כש"נתמלא דיסקוס של
0מעלה זו, „שהם עתידים להתחדש כמו־נרגש אצלו בזה גופא עילוי והפלאה,
ה. ויובן בהקדם הביאור במעלת הלידה והחידוש בישראל — המעלה דתינוק (בסמיכות זמן ללידתו) לגבי מעמדו ומצבו לאחרי שנעשה גדול:
ידוע מאמר גדול בישראל „אני מתפלל לדעת זה התינוק"נא, שכיון שאינו יודע אודות דרגות באלקות, עניני הספירות כו', הרי, תפלתו היא להקב"ה בעצמו, כפי שהוא למעלה מדרגות ותוארים, מהותו ועצמותו ית' ממש.
ובעומק יותר — יש מעלה בתינוק כפשוטו לגבי גדול בישראל שמתפלל לדעת זה התינוק:
גדול בישראל — כיון שיודע ומבין ומשיג בעניני הספירות כו', צריך לשלול כל הדרגות והתוארים, „אליו ולא למדותיו"נב, עי"ז שמתבונן שכל הדרגות והתוארים שמבין ומשיג הם רק תוארי השלילה, ולדוגמא, „ענין יכול שנאמר עליו ית' הוא מפשיט ממנו ית' כל מה שהוא היפך היכולת . . ועד"ז הוא ענין חכם ורוצה כו' מפשיט ממנו ולא עוד אלא שרגש העילוי הוא מההפלאה דשלילת דרגות ותוארים.
משא"כ תינוק — כיון שאין לו מושג בדרגות ותוארים, ואינו צריך לשלול דרגות ותוארים, כוונתו היא להקב"ה בעצמו שאינו בגדר דרגא ותואר ומעלה — עצמות ומהות, ועד שאינו קורא להקב"ה בשם „עצמות ומהות" (שהרי אינו מבין הפירוש ד"עצמות" והפירוש ד„מהות"נה), אלא „השם" (סתם), שאינו בגדר דרגא ותואר ומעלה.
וגם כפי שנקרא (בלשון אידיש) „דער אויבערשטער", שפירושו „עליון", אין כוונת התינוק לתאר העילוי (הפלאה) דמציאותו ית'נו, כי אם, שנמצא למעלהנז,
1סויים (כיון שרוצים לדבר אודותיו) מש־אצל גדול בישראל מתגלה ההתקש־
חמשים בלשון „מצוי", ובלשון רבינו רות להקב"ה (בעיקר) מצד דרגת הני־
הזקןלט: „המאור*5 הוא בהתגלות („נמצא לויים (ולא (כ"כ) מצד עצם הנשמה) —
למטה כמו למעלה") ולכן אפילו תינוקות שההתקשרות להקב"ה היא ע"י ולפי־
ו. וכתוצאה מזה — מתבטא החילוק ביניהם גם ביחס לדרגת ומציאות האדם שמתקשר עם אלקות:
אצל גדול בישראל שיודע ומבין ההפלאה דאלקות ע"י שלילת כל הדרגות והתוארים — גם ההתקשרות להקב"ה בשלימותה היא באופן של הפשטה ושלי לת מציאותו, שלילת ההבנה וההשגה כו', ועד לשלילת מציאותו ע"י כח המסירתנפש, ביטול במציאות, אבל גם אז ה"ז מוסר נפשו (רצונו).
משא"כ אצל תינוק שמלכתחילה „המאור הוא בהתגלות" למעלה מהידיעה ערך ההבנה וההשגה בשכל והמדות שבלב, ולמעלה מזה, רצון ותענוג, ועד לשלימות ההתקשרות להקב"ה ע"י בחי' היחידה, שלאחרי כל העילויים ה"ה רק מ"חמשה שמות שנקראו לה"מא (לנשמה עצמה), „שם" שמורה על תואר וגדר מסויים, „יחידה לייחדך"סב, שכל רצונה וחפצה לצאת ממציאותה ולהתאחד עם הקב"ה.
משא"כ אצל תינוק — ההתקשרות להקב"ה היא מצד עצם הנשמה, למעלה מכל החמשה שמות שנקראו לה, למעלה גם מבחי' „חלק אלקה ממעל ממש"מג. ח. וביאור הענין בעבודת כאו"א מישראל בכל יום ויום:
התחלת היום דכאו"א מישראל, מקטן ועד גדול, היא, באמירת „מודה אני לפניך כו'" תיכף ומיד כשניעור משנתו (לפני נט"י)מד, היינו, שהיסוד לעבודה דכל היום כולו הוא הביטול וההודאה להקב"ה, עד כדי כך, שעוד לפני שנרגשת מציאות האדם, „אני", ישנו כבר2„מודה" — בגימטריא (נ"ה) „הן", שרומז וקודם לזה ולמעלה מזה — התגלות על העצם שלשם מכוונת עצם הנשמה. מציאותו כמו שהיא לעצמה (לפני שמתוי"ל שעז"נסה „הן עם לבדד ישכון", חילה איזה תנועה של יציאה ממציהעצם שלמעלה, שלמעלה גם מבחי' אותו1י) ברגע שניעור משנתו, שאין כאן היחידהסו הקשורה ומיוחדת עם יחידו שום דבר זולת התגלות (חידוש ולידת) של עולם, אלא כמ"שסז „הן להוי' אלקיך מציאותו (לאחרי ההעלם בעת השינה), השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר אשר, להיותו מציאות אחת עם עצמות בה", ש"הן" מורה על דרגא שלפני ומהות, „ישראל וקוב"ה כולא חד"עב, („לפניך") ולמעלה מהוי' אלקיך (כל ניעור (מתגלה) עצמות ומהות שבו.
הגלוי והנסתר), ועאכו"כ למעלה משמים ועפ"ז י"ל, שהמעמד ומצב ד"ניעור
משנתו" (התגלות עצם מציאותו) הוא הכיון שגם „יחידה" היא רק שם לעצם יסוד לכל עניני העבודה שלאח"ז במשך הנשמה, ולא עצם הנשמה, עכצ"ל, שישנו כל היום כולועג, ועל סדר התגלותם ענין שקודם גם ל"אני לפניך" (הביטול
דבחינת היחידה), מצד עצם הנשמה (ל־
מעלה גם מהיחידה) הקשורה עם עצמותוסט 0הדריז 0ה, א.
ית' ממש (למעלה מכל תואר וגדרע יתירה מזה — שאמירת מודה' אינה אלא
ביטוי והתגלות מהעצם, כפי שמתגלה בדיבור ויש לומר, שענין זה מודגש בהמעמד מסודר, ובצירוף אותיות שאינם אלא הנימסריא ומצב ד"ניעור משנתו" (שנעשה „ברי' 7"1")
ר אמ מו ר מ ן מאא*
73) להעיר גם ממ"ש (בלק כג, כד) „הן עם
כלביא יקום ונו'", „כשהן עומדיז משינתם שחרית הןסו ראה שמרר 0ס"ו, ז „הן עם לבדד ישכון, מתגברים כלביא וכפרי לחסוף את המצוות, ללבוש מהו הן, כל האותיות מזדווגיז חוז מב' אתיות הללו, ציצית, לקרות את שמע ולהניח תפילי" (פרש" מצד, א"ש הרי 7', ב"ח הרי י', ג"ז הרי י', ד"' הרי עה"פ) ה"נו, שהעמידה מהשינה כלביא וכארי היא י', נמצא ה' לעצמה, וכו השת נ' איז לה זונ, "צ הרי היסוד לקיום המצוות לאו"ז.
ק', כ"פ הרי ק', ל"ע הרי ק', מ"ס הרי ק', נמצא נ' ולהוסיף, שע"פ האמור ש"הן" קאי על העצם לעצמה, אמר הקב"ה כשם ששני אאתיות הללו אינן שמתגלה כשניעור משינתו, יומתק מ"ש „הן עם שראר אוז מר ע מרברעתר רא מרר בא שת א" מו ותר אאותד)
ומזלות הקדמונים אלא לעצמן מפורשין". וראה
לקו"ת שה"ש בסופו. וראה ספר הערכיםחב"ד מע'* וע"ד דבדיחותא: ע"ד מארז"ל (עירובין נד,
68) שו"ע אדה"ז או"ח רס"ד. רס"ו.
3הגתו מה שהבריות נהנין בכל יום"3י, דוש שברגע המולד — כיון שאז מתגלית
ובפרטיות יותר בעבודת התפלה שיש מציאות הלבנה, ודוגמתו בשראל („שהם
בה ד' השליבות שכנגד ד' עולמות עתידים להתחדש כמותה") התגלות עצם
גם בעדחו בע ראחרי ר וד אא דאם מזך בא בע
מבית הכנסת לבית המדרשי'), „הנהג ממש, היינו, שגם בדרגת הגילויים (כש־
בהם מנהג דרך ארץ""", לעשות לו ית' ניתוסף באור הלבנה מרגע הראשון
לרגע השני ועד למילוי ושלימות
ט. ע"פ האמור לעיל יש לבאר גם הלבנה) נרגש העצם שלמעלה מגילויים
תוכן החידוש שבגאולה האמיתית וה־(החידוש שברגע המולד), שלעתיד לבוא
שלימה ע"י דוד מלכא משיחא — „שהם יראו בפועל ובגלוי את מציאותם
עתידים להתחדש כמותה", בדוגמת החי־האמיתית של ישראל, עצם הנשמה שהיא
דוש דמולד הלבנה דוקא, ולא בדוגמת חד עם עצמותו ומהותו ית', „ישראל
וקוב"ה כולא חד", כפי שנמשך וחודר
בנוגע להאור, כיון שזה עתה מתחילה ועפ"ז יש לומר, שהשלימות האמיתית
להאיר, אלא) בנוגע למציאותה (עצם דלעתיד לבוא (שגם בדרגת הגילויים
74) רד"ה שובה תרס"ו (ס"ע כז ואילך). ד"העט בדוגמת המעמד ומצב ד"ניעור משנו"*
צעק תרס"ח ס"ב (ס"ע קסו וא"לך). ועוד.
76) סידור האריז"ל בתחלתו. ועוד. לקו"ת בשלח ב, ב. ובכ"מ.
18) שם לה, ב. עוד לפני אמירת „מודה אכי לסניך".
*) להעיר, שהגלות נמשל לשינה (ראה זח"נ צה, ב), הן בנוגע להאדם, והן בנוגע לאדם העליון, ועז"נ „עורה למה תישן ה' (תהלים מד, כד), ועד שויקז כישן ה'" (שם עח, סה), שניעור משנתו.4גשת בעיקר בר"ח כסלו, „כס לו" — שגם גם מבחי' היחידה:
בשלימות הגילוי („לו", הגימטריא ד־נוסף על המדובר כמ"פ שהגאולה „אלה"), מילוי ושלימות הלבנה, ניכר האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו ונרגש שזה עתה היתה ההתחדשות דה־ באה עי"ז שכאו"א מישראל מגלה ניצוץ רגע הראשון שלאחרי ההעלם והכיסוי משיח שבו, בחי' היחידה (כנ"ל ס"ב) — („לו" בסמיכות וחיבור ל"כס"), רגע יש להוסיף ולתקן שעיקר הכוונה היא המולד, שבו מתחדשת ומתגלה מציאותה (לא לבחי' היחידה שהיא א' מחמשה של הלבנה, היינו, שהעצם שלמעלה שמות שנקראו לעצם הנשמה, אלא) למגילויים חודר ונמשך גם בדרגת ה־התגלות עצם הנשמה ממש, שזהו אמיתת
ענינו של משיח (הן ניצוץ משיח ויש להוסיף, שענין זה מודגש גם שבכאו"א מישראל, והן ועאכו"כ משיח בהימים טובים דחודש כסלו, חנוכה, י"ט הכללי), העצם דישראל שלמעלה מבחי' כסלו ויו"ד כסלו, הקשורים עם השמן היחידה.
שבתורה, פנימיות התורה שנתגלתה ב־ויש לומר, שענין זה מרומז בלשון תורת החסידות (כנ"ל ס"ג) — כי, ע"י הכתובמה „מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי תורת החסידות נעשה הענין ד"ידעתיו משחתיו" — „מצאתי" (גם) מלשון „מצוי", הויחיו"ד (התגלות העצם בידיעה), מעיז שמורה על עצם המציאות שהוא למעלה ודוגמא והכנה להשלימות דידיעת מתאר וגדר כו', למעלה גם מגדר של אלקות לעתיד לבוא, ש"לא יהי' עסק כל מציאות, ורק מפני שמוכרחים להשתמש העולם כולו אלא לדעת את ה' בלבד . . בביטוי מסויים משתמשים בלשון „מצוי" שנאמרפא כי מלאה הארץ דעה את ה' (כנ"ל ס"ה), היינו, ש"מצאתי דוד עבדי" כמים לים מכסים"מב, ועאכו"כ אצל בנ"י קאי על העצם דנשמת משיח שלמעלה ש"כולם ידעו אותי"כג, ההתגלות ד"אותי" מתואר וגדר (למעלה נם מבחי' יחידה (לא רק „בורא" ואפילו „מאציל", אלא הכללית), שלכן נקרא בשם „מצוי"
(„מצאתי"); ולאח"ז „בשמן קדשי משח־
י. וע"פ הידוע שכל הענינים דלעתיד תו", ש"שמן" מורה על בחי' היחידה לבוא תלויים במעשינו ועבודתינו כל הכללית שבנשמת משיח, שחודרת בכל זמן משך הגלותמד, מובן, שבעבודת ה־ עניניו, בדוגמת השמן שמפעפע בכל הכנה להגאולה האמיתית והשלימה ע"י דברפו.
משיח צדקנו צ"ל מעין ההתחדשות וענינו בעבודת כאו"א מישראל — ש"עתידים להתחדש כמותה", בדוגמת שגם לפני שפועל בעצמו התגלות בחי' החידוש דמולד הלבנה, שהו"ע התגלות היחידה, ביטול והודאה והתמסרות ל־
הקב"ה [ועד שנמצא במעמד ומצב שאין
לו להרהר בדברי תורהפז, ובודאי לא
82) רמב"ם בסיום וחותם ספרו „משנה תורה". צדי"ק, הש"ך במיוחד לשנה זו, שנת הצדי"ק.
5— ישנה עצם מציאותו, עצם נשמה, ו־ הליכה מחיל אל חיל עד אין קץ.
„ידיעה" זו (רק — שניעור משנתו) פועלת ובפרטיות יותר:
יא. ויש לומר שענין זה מרומז ב־חז"לא „רוחו של מלך המשיח".
לשון חז"ל „כל ימי חייך להביא לימות ויש לומר, ש"אויר (רוח) של משיח"
„כל ימי חייך" — פירושו בכל רגע ורגע שהאדם חי, הן ביום והן בלילה, הן ער והן ישן, שגם אז הוא חי ע"י נשימת האויר („כל הנשמה תהלל ה", „על כל נשימה ונשימה שאדם נושם כו'"מח) שמוכרח להיות בכל רגע ורגע (משא"כ אכילה ושתי'). ו"כל ימי חייך להביא לימות המשיח" — פירושו שהחיות שלו (בכל רגע ורגע) הוא בהבאת ימות המשיח, כלומר, לא רק בשעה שחושב ומדבר ועושה פעולות להבאת המשיח, אלא עצם חיותו („חייך") הוא להביא לימות המשיח.
ויש להוסיף בדיוק הלשון „להביא לימות המשיח" — „להביא" דייקא, ולא בלשון הרגיל „לרבות", ו"לימות המשיח" לשון רבים — שכאשר החיות דכאו"א מישראל הוא בענין המשיח הנ"ל, ה"ז מביא (בדרך ממילא) למעמד ומצב דימות המשיח, שהעצם דישראל יהי' בהתגלות בפועל ממש; ובזה גופא „לימות המשיח" לשון רבים, די"ל שרומז על שתי התקופות הכלליות שבימות המשיח*8), ורומז גם על כל ריבוי ההוא למעלה גם מ"אורו2י של משיח"ג, כי, אור של משיח מורה על ההתגלות דמשיח ע"י פעולותיו (כמו „ילחם מלחמות ה'" עד ש"נצח"כג, וכיו"ב), משא"כ אויר של משיח מורה על העצם (חיות) דמשיח, כלומר, התגלות מציאותו (מציאות שקיימת גם לפנ"ז למלכותד) בתור מלך המשיח, ולאחרי התגלות מציאותו (אויר שבאין ערוך מאורו של משיח),6לאח"ז (התגלותו לעין כל ע"י פעולותיו וכל זה — לאו דוקא בענינים נעלים לגאול את ישראל, וכל הענינים דימות הקשורים עם בחי' היחידה, כמו לימוד המשיח), באים כתוצאה והסתעפות מהת־והפצת תורת החסידות, יחידה שבתורה, גלות מציאותו, וכלולים בה, כשם ש־אלא גם (ובעיקר) בענינים פשוטים, כמו מולד הלבנה כולל התגלות אורה באופן נתינת צרכיו הגשמיים של יהודי, השל הוספה מרגע לרגע עד למילוי קשורים עם עצם מציאותו (נשמה ב־
גוףצז), כולל ובמיוחד הצרכים הנוספים (רא מת ממח מחות ר", שורם בודרת ל („חייך") כשנתגלתה מציאותו מביאה שמחה", כולל גם המנהג דנתינת מעות (בדרך ממילא) לימות המשיח, כיון ש־ חנוכה (כפי שנהגו רבותינו נשיאינו*1), מציאותו (חיותו) כוללת כל פרטי ה־ ולפנ"ז בסעודות והתוועדויות של שמחה ענינים דימות המשיח, שכולם כלולים דימי הגאולה יו"ד וי"ט כסלו.
בהתגלות עצם מציאותו (מולד הלבנה).
יב. ובנוגע לפועל — „המעשה הוא חודש כסלו, חודש הגאולה, תבוא בפו־
על ובגילוי הגאולה האמיתית והשלימה,
התחלת הגאולה ושלימותה, ע"י משיח כיון שכבר הי' מולד הלבנה („שהם צדקנו — „יעמוד מלך מבית דוד כו'", עתידים להתחדש כמותה") בראש חודש עד ש"יתקן את העולם לעבוד את ה' כסלו („ראש חודש של גאולה"), חודש ביחד, שנאמרקא אז אהפוך אל עמים גו' השלישי (שקשור עם גאולה השלישית לעבדו שכם אחד"ב.
וביהמ"ק השלישי) דשנת ה'תשנ"ב (הי'
תהא שנת נפלאות בה, בכל מכל כל) — וכמרומז גם בסיום וחותם ההפטרה צריך כאו"א מישראל להוסיף ביתר דשבוע שעבר ובהתחלת פרשת השבוע: שאת וביתר עוז בהדגשת הענין ד"כל
ימי חייך להביא לימות המשיח", עי"זצו קדושיז מ, ריש ע"ב. רסב"ס הל' תשובה שכל מציאותו, תיכף כשניעור משנתו, 0"ג 'ד.
חדורה בהחיות דמשיח (שזוהי עצםצז גוף גשמי, שהתהות ממהות ועצמות . . מציאותו של כאו"א מישראל, משיח שבו) ש(הוא) לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין" (תניא
אגה"ק ס"כ), ובו דוקא היא בחירת העצמות (ראה וענין זה יכול וצריך להיות גם ברגע א 20ש. 0' שת מרת לום 9'קכ יל. זה — ע"י התעוררות מחודשת בתוקףצט א עש ז 7 142 א7ך. שנ).
אג"ק ע' שנח.
95) אבות פ"א מי"ז.7ע"י פעולותיו כו' — כמרומז בהתחלת פרשת השבוע: „ואלה תולדות יצחק" — שהלידה („תולדות") דמלך המשיח (התגלות מציאותו) היא באופן גלוי לעין כל („ואלה"קפג), עד ש"כל השומע יצחק8דעם איין און דעם זעלבן טאָג (ט' כסלו). איצט האָט מען שוין פאַרענדיקט אַלע נאָך אַ חידוש ביי אים — אַז גלייך ענינים און מ'דאַרף נאָר מקבל זיין פני למחרתו פון זיין יום ההולדת (ויום משיח צדקנו בפועל ממש.
מ ז א אא א א וע"פ הידועד, אַז די מועדי השנה געבראַכט אין חז"ל: אויף דברי משה האָבן אַ שייכות צו די פרשיות התורה רבינוו „בן מאה ועשרים שנה אנכי ווען די מועדים קומען אויס, איז פאַר־היום", זאָגט די גמרא7' „מה ת"ל היום, שטאַנדיק, אַז אין דער פרשה פון דעם היום מלאו ימי ושנותי, ללמדך שהקב"ה שבת — פ' ויצא, און פ' וישלח (וועלכע יושב וממלא* שנותיהם של צדיקים מיום מ'הויבט אָן לייענען בתפלת המנחה, און ליום ומחודש לחודש שנאמר' את מספר דער חג הגאולה איז בשנה זו ביום ימיך אמלא".
„את מספר ימיך אמלא" — ער זאָל לעבן
פולע „קיילעכדיקע" יאָרן, פון יום הו־
לדתו ביז יום הסתלקותו, ביז אפילו אַב בשנת תקפ"ח. — ע"ד הסתלקותו, ראה יום אחדי.
מ'דאַרף אָבער האָבן הסברה — איןג בשבת ח0"1. — "7 אלתו, ראה ארוכה וואָס באַשטייט די מעלה ושלימות בזה? מאא א מר א אר ז מ ר ת אר אז ר לקונטרס הנ"ל ע' 20 ואילך).
4) ראה של"ה חלק תושב"כ ר"פ וישב (רצו,
6) וילך לא, ב.
5) כבשנת הגאולה עצמה. ולהעיר שלפיז ר"ה יא, א. סוטה יג, ב. קידושיז לח, א. המסורת בבית הרב (הובאה בהוספה לקונסרס הנ"לח בסוטה שם: הקב"ה משלים.
ע' 22 בהערה), באה בשורת הגאולה בש"פ ויצא, ט'ט משפסים כג, כו.
10) ראה יפה תואר לב"ר רפנ"ח.
9שנותיו (הגשמיים) זיינען ניט ממולא שלימות עבודתו בשעת די חיים רוחניים
„מיום ליום" — ווי מ'זעט עס באַ רוב נעמען דורך און לייכטן אויך אין זיינע
הצדיקים, אַז הסתלקותם איז ניט געווען חיים בשריים, ביז אַז די חיים בשריים
ג. ויש לומר: שלימות עבודת הצדיק איז בשעת די שלימות הרוחנית דריקט זיך אויס אויך אין שלימות גשמיות — שלימות בזמן עבודתו, אין זיינע שנים וימים גשמיים. ובלשון חז"ליב: „יודע ה' ימי תמימיםיג . . כשם שהן תמימים כך שנותם תמימים".
און דער טעם אויף דעם איז, ווייל תכלית ושלימות העבודה פון תומ"צ פון אַ אידן (וואָס דאָס איז דאָך עבודת הצדיק — תכלית ושלימות העבודהיד) באַשטייט אין דעם, אַז ער זאָל מברר ומזכך זיין זיין גוף הגשמי, אַזוי אַז עס זיינען ניטאָ קיין אָפּגעטיילטע חלקים אין זיין לעבן וואו זיין עבודת השם דערלאַנגט ניט ח"ו (עס איז ניטאָ קיין „הפסק" און „פירוד", קיין אָפּטיילונג צווישן זיין נשמה און גוף, צווישן זיין רוחניות און גשמיות), נאָר אַלע פרטים פון זיין לעבן ווערן דורכגענומען מיט דעם גייסט פון זיין נשמה ורוחניות. ביז אַז די גשמיות ווערט טפל ובטל צו דער נשמה און רוחניות (עושים נפשם עיקר זיינען ווי אַ כלי, און נאָכמער — אַ המשך והתפשטות פון די חיים רוחניים, זיי ווערן נתאחד מיט די חיים רוחניים, אַזוי אַז זיי ווערן איין זאַך ממש — איין מענטש (צדיק), וואָס זייז שלימות רוחנית בחיים רוחניים דריקט זיך אויס און שפּיגלט זיך אינגאַנצן אָפּ אין שלימות גשמית בחיים בשרים, אַזוי אַז אין די חיים בשרים איז ניטאָ קיין איבעריקע זאַך און עס פעלט גאָרניט (לא פחות ולא יותר) לגבי די שלימות בחיים רוחניים: זיינע חיים בשריים (כולל זיינע ימים ושנים גשמיים) זיינען אַ המשך און אַן אָפּשפּיגלונג פון זיינע חיים רוחניים. ואדרבה: דוקא דורך דעם וואָס די שלימות קומט אַרויס אויך אין גשמיות, ווערט אויפגעטאָן אַז עילוי אפילו לגבי די שלימות רוחנית מצ"ע (כדלקמן). און דעריבער איז „הקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום" — ווייל די שלימות העבודה פון אַ צדיק נעמט דורך און שפיגלט זיך אָפּ (אויך) אין שלימות אין זייער גשמיות (בהתאם צו זייער שלימות ברוחניות), וואָס גדר העולם הזה הגשמי באַשטייט פון זמן (ומקום)יז, וואָס טיילט זיך אין10הקב"ה בעולמו קבע בו ראשי חדשים שלימות ותמימות פון אַ צדיק איז אין ושנים וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו זיין רוחניות און אין זיין גשמיות (ימים ר"ח של גאולה", ד.ה. אַז קביעות ה־ ושנים גשמיים) בשוה, זיין תמימות בשני „שנים" איז פאַרבונדן מיט „עולמו"כ חייו הגשמיים איז איין המשך צו די (גשמיות העולם), בניגוד צו קביעת „ר"ח תמימות בעבודתו הרוחנית — „כשם שהם של גאולה" וועלכע איז פאַרבונדן מיט תמימים כך שנותם תמימים".
„בחר ביעקב ובניו" (די כוונה רוחניות[ויש לומר, אַז וויבאַלד דער לשון הבבריאת העולם), און אַ שנה (מלשון גמרא איז „הקב"ה יושב וממלא שנותיהם שינויכא ומלשון משנהכב) נעמט אַרום און של צדיקים מיום ליום", און זאָגט איז אין זיך כולל אַלע שינויי הזמז — דערביי ניט קיינע תנאים והגבלות אין דעריבער דריקט זיך אויס די שלימות צדיקים — דאַרף מען זאָגן, אַז די שליהעבודה (רוחנית) פון אַ צדיק („כשם מות איז דאָ באַ יעדער צדיק ברוחניות שהן תמימים") אין דעם אַז אויך שנותיו העניניםכה (אפילו ביי אַזאַ וואָס נסתלק זינען תמימים („כך שנותם תמימים"), אַז אין אַן אַנדער טאָג פון יום הולדתו)כד; „הקב"ה יושב וממלא שנותיהם . . מיום
ליום", און יעדען טאָג האָט ער אויסגע־
נוצט בשלימותו (דורך מברר זיין דעםכד יש לומר, שכיון שכשנה (מלשוז שינוי) „לבוש" וואָס איז כנגד דעם יום, כידועכג נכללים כל השנו"ם, לכן, השלימות של הלבושים אַז „אי חסרא יומא חדא חסר לבושא (ימים) הא בסיום השנה (מזמז הולדת האדם). ועפ"ז, חדא", און די ימי האדם זיינען קצובים ממלא שתיהם מיום ליום" (שגמר עבודת הצדיק לו לויט דעם שיעור הלבושים וואָס ער ביום הסתלקתו הוא ביום הולדתו) זרה על שלימות
עבודתו בבירור הימים (הלבושים) שניתנו לצדיק זה.
25) כמובן שגם בענין השלימות גופא — כמה
דרגות. [וכפי שהוא גם בצדיק שנתמלאו שנותיו
18) ועיקר התחלקות חמן הוא לימים, כמרז"ל בגשמיות, שאפ"ל השלימות בזה שהסתלקותו היא (נזיר ז, א) יומי מפסקי מהדדי". וראה אוה"ת בלק באותו יום בחודש דלידתו", או נם שהיא באותו יום
בשבוע דיום הולדתו (שזוהי שלימות נעלית יותר.
וראה חדא"ג מהרש"א קידושין לח, א)]. וע"ד
20) ו"ש לומר ש בחר הקב"ה בעולמו' קאי על ההמרש בין „שבע שבתות תמיטות" (אמור כנ, סו) בחירת ה' (נתאוה הקב"ה) לעשות לו ית' דירה סתם לגבי התמימות כשהתחלת ספירת העמר היא בתחתונים (ראה תנחומא נשא סז. ועוד. תניא רפל"ו. „ממחרת השבת" גם כפשוטו [כבקביעות שנה זו].
ש"אז השבתות הן תמימות כששת ימי בראשית"
21) רמ"ז לזח"ג רעז, ב. שרש ישע ערך שנה. (קה"ר ם* א, 1 ומת"כ שם. ועוד).
עבוה"ק ח"ד פי"ט. וראה אוה"ת מקז שלח, סע"א.כו ויש לומר בב' אופנים: (א) אף שבסיבוב
שנותיו הנשמיים חסרים ימים משנה שלימה, הרי
22) ראב"ע בא יב, ב. ס' השרשים לר' יונה בן במספר ימים מועסים נגמרה עבודת הצדיק של שנה ג'נאח ולהרד"ק ערך שנה. רמ"ז שם. וראה אוה"ת שלימה, כאיפן שהמועט (בזמן) מחזיק את המרובה מב ראה בכ"ז אה"ח משתמים ע' אקב. רחנוח רד שמט במע לר בז רשלמי שבועות ע' צא. בלק שם. פינחס ע' א'קצט. ד"ה
ואברהם זקן תשל"ח (סה"ם מלוקט ח"א ע' רפט *) ולהעיר שבר"ה יא, א נקט בנוגע להאבות
11שלימות איז בשעת דאָס דריקט זיך אויס פרשיות השבוע — ויצא און וישלח (ש־
בגשמיות הימים), אַז עס קומט צו אַ מתחילים במנחה), וואו מ'געפינט אַ דבר
שלימות — ואדרבה, די שלימות בזה בגלוי איז דוקא — ווען דאָס קומט אַרויס אויך אין „ממלא שנותיהם מיום ליום" בגשמיות הימים, באַ די צדיקים וועלכע יום הסתלקותם איז אין דעם זעלבן טאָג בגשמיות ווי יום הולדתם].
און די שלימות איז געווען בגלוי באַ די אכות (ש"מ"ד בניסן נולדו בניסן מתו כו'"כז), און באַ משה רבינו („היום מלאו ימי ושנותי"), וואָס „בשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד"280) (נוסף לזה וואָס שנותיו זיינען געווען מלאים — מאה ועשרים שנה*2)) — ווייל זייענדיק די רועי ישראל הראשונים, ובפרט משה — דער „רעיא מהימנא" פון אידן*3), האָט זיך באַ זיי אויסגעדריקט די שלימות פון עבודת הצדיק, ווי דאָס שפיגלט זיך אָפּ אין „מלאו ימי ושנותי".
ועד"ז האָט זיך דאָס אויסגעדריקס בגלוי באַ דעם מיטעלן רבי'ן, דער משה רבינו שבדורולא, וכדלקמן.
ד. דער ביאור אין דעם וועט מען פלא:
דער עיקר סיפור פון עבודת יעקב אבינו בתורה איז — ניט אין פ' תולדות, וואו עס רעדט זיך ווי יעקב איז געווען בבית אביו אין ארץ ישראל (בבאר שבע), נאָר אין פ' ויצא, וואו עס רעדט זיך אַז „ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה"לב, וועגן יציאת יעקב פון באר שבע קיין חרן, „חרוןלג אף של מקום (בעולםלד)", צו לבן הארמי, מיט די אַלע ענינים בלתי רצויים פאַרבונדן דערמיט — אַ ירידה הכי גדולה — וואָס דערפאַר האָט יעקב מורא געהאַט (און האָט געדאַרפט אָנקומען צו הבטחת הקב"ה „ושמרתיך גו'"לה!
נאָכמער: דוקא אין חרן האָט יעקב חתונה געהאַט און אויפגעשטעלט ביתו (רובם ככולם פון די שבטיםלו) — דער יסוד פון עם ישראל!
אפילו לאחרי וואָס יעקב האָס פאַרענדיקט זיין אַרבעט באַ לבן'ען אין חרן, און האַלט זיך באַ אומקערן צו בית אביו — ווי ער האָט געבעטן „ושבתי בשלום אל בית אבי"לז, און איז דערנאָך אָנגעזאָגט געוואָרן פון דעם אויבערשטן „שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך"לב — איז אַנשטאָט דעם אַז יעקב זאָל מקיים12זיין דעם ציווי און זיך גלייך אומקערן תורה וואו עס רעדט זיך אין תורה מיט אין ארץ ישראל, הויבט זיך ערשט אָן אַן אריכות הפרטים וועגן דער עבודה דער סיפור פון יעקב מיט עשו, אַז (פון די אבות) אין וועלט — לערנט תורה „וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו — תורה מלשון הוראהד הוראה לדורות אחיו ארצה שעיר שדה אדום""ג, מיט די — אַז די תכלית העבודה פון אַ אידן איז אַלע פרטים בפ' וישלח (און ערשט נאָך צו אויפטאָן אין וועלט, און לערנט אים פ' וישלח, קערט זיך אום די תורה דער־ אויך דער סדר העבודה בזה בפרטיות: ציילן אַז „וישב יעקב בארץ מגורי„ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה"
באַדייט, בכללות, די ירידת הנשמה וואָס לכאורה, האָט דאָך דער עיקר בגוףמה. די נשמה פון יעדער איד — סיפור וועגן עבודת יעקב אבינו — אַלס „נשמה שנתת בי טהורה היא"244) — גיט איינער פון „האבות הן הן המרכבה"מא, אַרויס פון „באר שבע", ספירת הבינה ואדרבה — „בחור שבאבות"מב — גע־ (מקור (באר) פון די שבע מדות דאצידאַרפט זיין וועגן עבודתו בקדושה אין לות), און איז יורד אין מלכותמז, „חרנה", ארץ ישראל (און נאָר בקיצור — אויב ביז די ירידה (פון מלכות) אין עולמות בכלל — וועגן זיינע ענינים און „גע־ בי"עמא, „אתה בראתה אתה יצרתה אתה שעפטן" מיט לבן הארמי און עשו נפחתה בי'מד, ביז אין עולם הזה הגשמי הרשע), אַזוי ווי דאָס איז בנוגע צו דעם והחומרי, „חרון אף של מקום", וועלכער סיפור בתורה וועגן עבודת אברהם איז „מלא קליפות וסט"א"מ, וועלכע ויצחק (אַז עיקר הסיפור איז וועגן זייער זיינען מעלים ומסתיר אויף אלקות, און
אויף דער קדושה ורוחניות פון דער
נשמה, ביז נאָכמער — זיי קענען ר"ל
מזיק זיין אַ אידן (ווי יעקב האָט מורא
ע"פ הידוע אַז „מעשה אבות סימן געהאַט*5)).
לבנים"מג, איז מובן, אַז דער סיפורדי כוונה אין דער ירידה גדולה איז א אז ז אא אאז אר מר ר אא בעבודתם הם.
מיט דעם סיפור בתורה וועגן יעקבמד ראה וד"ק לתהליט ט, ח. ועוד.
אבינו („ויצא יעקב" און „וישלח יעקב")מה אוה"ח פרשתנו כח, יד. הובא ונת' — וואָס דאָס איז דער ערשטער מאָל אין בקורים והערות לויא ע' מ. 7"ה רצא תר"י (ע'
כט ואילך).
46) נוסח ברכות השחר.
47) כפירוש הא' בפסוק ויצא יעקב גו' — ראה
בארוכה ד"ה ושבתי בשלום תשל"ח (סה"ש מלוקט
ח"ב ע' קנח ואילך). וש"נ.
42) שם רפע"ו. וראה גם זח"א קיט, ב. שערמח כפי' הב' בפסוק זה — שם.
43) ראה תנחומא לך לך ט. ב"ר ס"מ, ו. רמב"זנ ב"ר פרשחנו 0ס"ח, יא. הובא במרש" שם לך לך יב, ו. וראה לקו"ש חט" ע' 76. וש"נ.
13ירך חרנה": דוקא דורך חרנה" ב ו. פגע במום ילז שם כי באה
ירידת הנשמה למטה — ווערט געטאָן שמש, ויקח מאבני המקום וישם מראשו־
און אויפגעטאָן „וילך" אין דער נשמה תיו וישכב במקום ההוא"נה:
עצמה, כמ"שנב „ונתתי לך מהלכים בין בשעת די נשמה פון אַ אידן איז יורד
העומדים". און נאָכמער — עס שטייט למטה להתלבש בגוף גשמי בעולם הזה
„וילך חרנה" און ניט „לחרן" — ווייל די הגשמי, „עולם" מלשון „העלם"נו — איז
עבודה למטה טוט אויף דעם ענין גלייך דאָ דער „כי בא השמש", אַ העלם
ההליכה („וילך") אויך אין דער מציאות אויף דעם גילוי פון „שמש ומגן הוי'
פון „חרנה" („חרון אף של מקום") עצמה. אלקים"נז, וואָס אַלס תוצאה דערפון
און דעריבער שטייט ניט „וילך לחרן", ווערט „וישכב במקום ההוא" — וואָס
וואָס דאָס וואָלט געמיינט נאָר אַז יעקב איז געגאַנגען צו חרן (אָבער די הליכה און חרן בלייבן צוויי באַזונדערע זאַכן), נאָר — „וילך חרנה", וואָס איז מרמז אַז די הליכה (רוחנית) באַציט זיך אויך צו דער מציאות און אין דער מציאות פון חרן עצמה.נג מנחות כט, ב.
54) להעיר מהידוע (ראה ע"ח ש"נ ס"אמאו"א מערכת אַ סכ"ד) שד' עולסות אבי"ע הם כנגד דצח"מ. ועס"ז מובן, שגילוי כח הפועל בנפעל דעולם העשי' (שיש בו כל הד' ענינים דדצח"מ), כולל, נוסף על כח הפועל (דעולם העשי'), גם כח הנוצר וכח הבורא וכח האצילות.
ועפ"ז נמצא, שע"י בירור וזיכוך הגשמיות, מתגלה בו נוסף על כח העצמות (שהוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאיז — אגה"ק ס"כ), כדלקמן, גם (במילא) כל הגילויים דעולמות אבי"ע.
57) תהלים סד, יב.14דעם „רגל" האדם (המטה שבו) [כדלקמן יותר באין ערוך אויך אין דער נשמה, סעיף ז], דורך דעם העלם והסתר פון כדלקמן.
דמשיחא, ווען מ'שטייט אין אַ מצב של לכאורה, ווי קומט עס אַז דוקא שינה ושכיכה, וואו די כחות גלויים „במקום ההוא" — דער מקום המקדש — שטייען בהעלם, ובמילא איז דער ראש האָט זיך יעקבמד געלייגט שלאָפןסה?
דאע"פ אַז „שקעה לו חמה פתאום שלא אָבער דוקא דורך דער ירידה ווערט לא שכב", און דוקא נעכטנדיק במקום אויפגעטאָן גילוי והתגברות הרוחניות ביהמ"ק האָט זיך יעקב געלייגט (הנשמה) אויך אין גשמיות הגוף, אַז אויך שלאָפן*7)!
אין אַ מצב ירוד פון „וילן שם כי בא
השמש גו' וישכב", אַז זיין ראש איז
בהשוואה עם גופו, איז ער ממשיךסג דברי דוד להס"ז שם.
קדושת הנשמה אויך אין זיין גוף, אוןסד אף שיעקב עבמו לאַ ידע ע"ד קדושת נאָכמער, אַז עס ווערט „וישכב" ל־ המשם, כמ"ש יקמו (כח,י ואני לא ידעת", מעליותא, אַז דער גוף הגשמי ווערט ממלר שעפנם עא ער נ שבת מז שכז
תהי' הנהגת יעקב בפועל.
ראה גמ מרזב כר מב א ממ: ר"ז מרא בע מבר רררז זעב זה מן מררז מרבה
הוא שישכב שם. אבל להעיר מפרש"י שבהערהנט כידוע ש"ויצא יעקב גו'" מרמז על נלות עם הקודמת.
ישראל (ראה ב"ר פרשתנו פס"ח, ינ. זהר פרשתנוסו פרש" עה"9 ד"ה כי בא השמש.
קמט, ב. של"ה רצב, ב). וראה לקו"ש חכ"ה ס"עסז ב"ר פרשתנו שבהערה 50.
68) פי' שלא הי' ישן מושכב אלא מתנמנם
שינת עראי . . ראשו ביז ברכיו" (נחלת יעקב
לפרש"י כאן. וראה גם משכיל לדוד שם. דבריסב פרש" עה"פ (ד"ה וישם מראשותיו).
69) פרש"י עה"פ ד"ה וישכב במקום ההוא. *) אנרת־קודש כ"ק אדמו"ר שיט"א ח"ב ע'ע שינת קבע, שהיא באופן דשכיבה דוקא
(ראה דברי מהרי"א שם).
15איז (אויך) אַן ענין למעליותא, ואדרבה פון מעלה און מטה, זיינען זיי ביידע
— אַן ענין הכי נעלה; און דער ענין לגבי עם בהשוואה גמורה ממש. וע"ד
קומט בגלוי דוקא אין דעם מקום ה־הידועעג אַז די פשיטות פון אַן איש
מקדשעא.
ויש לומר הביאור בזה:
דער אונטערשייד בגשמיות צווישן עמידה וישיבה און שכיבה, איז: באַ עמידה און (אפילו) ישיבה איז ניכר בגלוי דער חילוק צווישן דעם חלק העליון (דער ראש ואמצע) של האדם און חלקו התחתון (דער רגל), אַז דאָס איז „עליון" וועלכער פירט אָן מיט דעם „תחתון"; משא"כ בשעת אַ מענטש שלאָפט, איז זיין חלק העליון און חלק התחתון בהשוואהעב.
וברוחניות הענינים: דער חלק העליון פון דעם מענטש באַדייט דער רוחניות'דיקער תוכן ומהות זיינער: דער חלק התחתון שלו, באַדייט בעיקר זיין גשמיות. פון דעם איז מובן, אַז אע"פ וואָס בפשטות ובגלוי איז דער ענין השכיבה — וואו „מעלה" (רוחניות) גלייכט זיך אויס מיט „מטה" (גשמיות) — אַ ירידה גדולה ביותר (בבחי' הגילויים), פונדעסטוועגן — איז, בשרש ובפנימיות הענין, פאַראַן אין דעם אַן עילוי גדול ביותר, אַז דוקא אין דעם מצב שטייט דער „מעלה" צוזאַמען מיט דעם „מטה" בהשוואה גמורה, וואָס דאָס קומט מצד גילוי עצמותו ומהותו ית', וואָס זייענדיק פשוט (וואָס ביי אים איז ניט מאיר דער שכל שבראש) איז פאַרבונדן מיט פשיטות העצמות.
און דאָס ווערט דערנאָך נמשך אויך בשעת ער שטייט אויף פון מצב השכיבה, אַז אויך דאָרטן וואו עס הערן זיך אָן די גדרים און חילוקים צווישן מעלה און מטה (אַז דאָס איז „מעלה" און דאָס איז „מטה") — ווערט נמשך ונתגלה עצמותו ית'; וואָס דעמאָלט באַשטייט דער חילוק צווישן מעלה און מטה נאָר אין זייער „ציור", אָבער אין „מהות" זיינען זיי איין און איינציקער ענין — גילוי עצמותו ית'.
דאָס הייסט, אַז אין דער עבודה פון אַ אידן ביציאתו מבאר שבע גייענדיק „חרנה" זיינען פאַראַן צוויי ענינים: (א) נוסף אויף דער התגברות פון גילוי הרוחניות אויף העלם הגשמיות, אין אַן אופן אַז גשמיות איז ניט מעלים נאָר זי איז אַ „כלי" צו רוחניות [וואָס דעמאָלט איז די גשמיות ווי זי שטייט בגדרי מציאותה פאָרט אַ העלם והסתר אויף רוחניות], ווערט אויפגעטאָן (ב) די השתוות והתאחדות צווישן גשמיות און רוחניות (אויך בגדרי מציאותם) על ידי גילוי העצמות שלמעלה משניהם.
ח. עפ"ז וועט מען פאַרשטיין הנהגת יעקב פון „וישכב במקום ההוא" — וואָרום אדרבה: דוקא מצד דעם וואָס דאָס איז מקום המקדש, וואָס דאָרטן איז (דערנאָך געווען) תכלית ושלימות
16ביי יעקב'ן דעם נדר ביז סיומו — „כל ויש לומר, אַז דאָס איז אויך דער אשר תתן לי עשר אעשרנו לך"פב: דורך ביאור בפנימיות הענינים וואָס בשעת גילוי העצמות ווערט נתגלה אַז „כל „וייקץ יעקב משנתו" איז „ויאמר אכן יש אשר תתן לי" — גשמיות ורוחניות גם הוי' במקום הזה ואנכי לא ידעתי"עז — אַז יחד — איז בבחי' „עשר אעשרנו", ספירת דער גילוי פון „הוי'" (שם העצםעח) איז הכתרפג, און נאָכמער — „לך" לעצמותך,
וויבאַלד אַז די גאַנצע מציאות פון „כל
אשר תתן לי" איז נאָר ווי „לך", גילויעה שהרי נם אפן שכיבתו של יעקב היתה עצמותו ית"ח.
בהשואה בין הראש והרגל, מכיון שלא שם אבן תחת
ראשו, כדיוק לשון רש" עה"פ „עשאן כמין מרזב
(כפ' הב') משכל לדוד, גרא, דברי מהר"א ועוד,פ רשמב שב' ז)
לפרש" שם. אבל בחדא7נ מהרש"א חוליז א, ב,פא ראה המשך תרס"ז 0"ע 1. וב"ם — סמנ) בנחלת יעקב, ובבאר בשדה לפרש" שם פירשו בס"ט מלוס ח"ב ע רמא הערהלב
83) ראה ת"א רשתנו כב, ד. ובכמ.
84) ע"ז "ל עוד פירוש ביצא עקב מבאר א א א אז אמ ממ מא מ
המלכות או בחי' הבינה (באר שבע) לבחי' הכתר *) ובפרש שמשנה מלשון הסדרש (ב"ר ועד לעצומ"ה (שלמעלה מבאר שבע ומחרנה). פרשתנו שבהערהנ נתן תחת ראשו". — ולהעיר שמניעים לזה דוקא ע" „וילך חרנה".
שגם בפרש"י לב"ר שם משמע שהפירוש במדרש ויש לומר שב' פירושים אלו הם בהתאם לב' הוא סביב ראשו (אבל ראה חדא"ג שבפניס ה־ הענינים שבפנים: בתחלה העבודה למטה (חרנה)
היא בדרך מלמעלה למטה, גילוי הנשמה בהגוף,
17שטיין דאָס וואָס „ויקח מאבני המקום בפרש"י) מדגיש „וישם מראשותיו"2י? ב)
וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא": בגוף הענין: אין וואָס באַשטייט די
מאא מא א א מא אא א מ
בות זו את זו זאת אומרת עלי יניח צדיק יו"ד. וי"ל הביאור בזה — על דרך
את ראשו וזאת אומרת עלי יניח, מיד החסידות4י:
עשאן הקב"ה אבן אחת כו''פט.
אע"פ אַז לכאורה „מה מועיל המרזב סביב לראשו הלא יוכלו חיות רעות לשלוט בשאר גופו"יז — זיינען מפרשים מסבירכח, אַז אין אמת'ן איז כוונת רש"י אַז יעקב האָט מקיף געווען זיין גאַנצן גוף מיט אבנים, וואָס דעריבער איז ער מדייק בלשונומה „מרזב", וואָס דאָס איז*8) „שם" צינור קטן שיוצא מן המזחילה . . לא שייך מרזב אלא כשיש שם מזחילה"אי.
מען דאַרף נאָך אָבער פאַרשטיין: א) פעולת יעקב פון „ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו" איז געווען אַן עבודה רוחנית — אַז ער האָט ממשיך און מגלה געווען במציאותו הגשמית דעם אור הנשמה בתוקף גדול, וואָס דאָס איז דער ענין האבנים (תוקף). און בשעת עס ווערט נתגלה אין מציאות הגשמיות איר אמת'ע מציאות (די נשמה), האָט דער העלם והסתר פון גשמיות קיין תפיסת מקום ניט, ובמילא קענען חיות רעות ניט מזיק זיין יעקב'ן5י.
און היות אַז „מקום משכן נפש האלקית הוא במוחין שבראש, ומשם מתפשטת לכל האיברים"לו — דעריבער איז דער עיקר גילוי פון תוקף הנשמה והרוחניות — „אבנים" — דוקא „במוחין שבראש", „מראשותיו".
און דאָס איז וואָס רש"י איז ממשיך — „התחילו מריבות זו את זו זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו וזאת אומרת עלי יניח":
18און היות אַז דער חידוש ווערט אויפושלימות החיבור וההתאחדות פון ולהוסיף, אַז ע"פ הנ"ל איז מובן דער „מעלה" ו"מטה" בתור „אבן אחת", על דיוק לשון חז"לנא „מטתו שלימה" (און ידי גילוי העצמות, וואָס דעמאָלט איז ניט „תולדותיו" וכיו"ב) — אויך מלשון געוואָרן „וישכב במקום ההוא", השתוות וענין „מטה" (תחתון), אַז אויך דער הראש והרגל. [ופשיטא אַז דעמאָלט איז „מטה" (תחתון) איז בשלימות, ביז נאָכניטאָ קיין נתינת מקום כלל להיזק מער — אַז אויך אין דעם מצב השכיבה
(על המטה), וואָס דעמולט איז ראשו רופט אַרויס המשכת וגילוי העצמות און „מעשה אבות סימן לבנים" — די וועלכער איז ניט מוגדר אין די גדרים השתוות צווישן חלקו העליון און חלקו פון העלם וגילוי], דעריבער ווערט דער התחתון, אַזוי אַז אויך דער „מטה" — איז אמת'ער תוקף הקדושה (גילוי העצמות) (בלשון הכתוב**1) בנוגע משה) „מטה אויפגעטאָן דורך אבנים, בחי' „דומם".
און דאָס ווערט דערנאָך אַ „מצבה"
„והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי' ביתצט ויש להמתיק זה — עפמשנ"ת לעיל ס"ט
שזהו"ע התאחדות האבנים יחד — כדאיתא במדרש
(תנחומא עה"פ) „כיון שהשכים בבוקר מצא (יעקב)צז משכיל לדוד שם (וראה במפרשי רש"י את האבנים כטלם אבן אחת, נתבשר שמטתו שלימה
. . כשם שהאבנים האלו נעשו כולן אחת כך בניךצח ולהעיר מהיעוד דלע"ל .ונר זאב עם כבש כולם צדיקים". וראה גם ב"ר שבהערה 50. פדר"א גו' לא ירעו ולא ישחיתו גו' כ מלאה הארץ דעה את פל"ה (הובא ברמב"ן פרשתנו כח, יז).
19יב. וויבאַלד אַז עיקר עבודת יעקב געווען מוכן; וואָס דאָס איז דוקא בזמן
בחרן המסופר בפ' ויצא איז געווען גאולה האמיתית והשלימה, כמ"שקז „עד
בנוגע לעצמו — גילוי והתאחדות הנשמה אשר אבוא אל אדוני שעירה" — „ואימתי
והגוף, „מטתו שלימה" — און עס דאַרף ילך בימי המשיח שנאמרקמא ועלו מושי־
דאָך זיין די פעולה האמורה בשלימות עים בהר ציון לשפוט את הר עשו"י,
אויך בנוגע צו וועלטטו — קומט מען וכדלקמן סעיף יח].
דערנאָך צו פרשת „וישלח יעקב יג. די צוויי פרשיות הנ"ל (ויצא און
מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה וישלח) אין עבודת יעקב אבינו — וואָס
שעיר שדה אדום", וואָס רעדט בעיקר זיי זיינען די ערשטע ערטער אין תורה
וועגן בירור העולם (עשו) ע" יעקב:וואו עס ווערט ערקלערט דער סדר
ס'איז מבואר אין חסידותקמו, אַז יעקב העבודה למטה — גיבן אַרויס דער תוכן
איז בחי' תיקון און עשו איז בחי' תהו, ותכלית פון כללות העבודה בתומ"צ
און יעקב האָט געשיקט מלאכים צו עשו (ובפרט לאחרי מתן תורה): צו מברר
וויבאַלד אַז ער האָט גערעכנט אַז עשו ומזכך זיין גשמיות הגוף והעולם, און
איז שוין נתברר געוואָרען, ובמילא קען מאַכן איר אַ „כלי" צו רוחניות הנשמה,
101) ראה ת"א וארא נז, ב ואילך. בשלח סד, ב. יתרו עא, ג ואילך. ובכ".
104) שיחת ש"פ תולדות (לעיל ע' 116 וא"לך.קה ראה אוה"ת ר"פ וישלח (רלא, א), שבירור לבן (בפ' ויצא) הוא ק"נ, ובירור עשו (בס' וישלח) — גקה"ט. וראה סד"ה וישלח תרס"ו. תרע"ג. ד"ה עם לבז גרתי תשמ"ב.
106) תו"א ר"פ וישלח. ובארוכה — תו"ח שם. ובכ"ם. ביז אַז די גשמיות אַליין איז מגלה דעם כח הפועל בנפעל און ווערט איין זאַך און איין המשך פון רוחניות, ביז — אַ דירה לו יתברך בתחתונים, לו לעצמותו. ווי ס'וועט זיך אויפטאָן בשלימות הגילוי בגאולה האמיתית והשלימה, „שאז יזדכך גשמיות הגוף והעולם ויוכלו
20חיבור פון סתים דקוב"ה מיט סתים
דישראלקג, און דאָס גיט דעם כח צו
אויך איבערמאַכן דעם מטה פון גשמיותקיב חבוק ב, יא. וראה תענית אַ, א. חגינה העולם, אַז זי זאָל ווערן אַ כלי צו גילוי
אלקות, פון גליא דקוב"ה, און אויך פון רמר ב — אף בעות או בברה תים דב"ה
הטדמת התוכן הוא בעניז בלתי רצוי, הרי מובן ובמיוחד — דורך גילוי תורת חסידות במכ"ש וק"ו שמרובה מדה סוכה (ראה סוטה יא, א. חב"ד [וואָס דאָס איז מגלה עצם פנימיות ועד) — בגילר כח הפועל בנסעל ורצון ה' לטוב. התורהקיט], וואָס ברענגט אלקות אין אַקיד וראה מדרש תהלים שם שלפני דרשה זו התלבשות בהבנה והשגה פון חכמה בינה
ודעת, באופן פון „יתפרנסון מיני'"קכ,קטו ועד אב7 עשית בית אלקים" כנ'ל פאַרשטאַנדיק אויך בשכל האדם (הנברא מ ע "ר 1 רד ער) ("7 20 הוצר והנגעל) ביז אויך איז שכל ון חזקי' פניו אל הקיר ויתפלל אל ה'" (ישעי' לח, ב.
ועד"ז במלכים־ב' כ, ב), הקשור עם גילוי המשיח
(ש"ביקש הקב"ה לעשות חזקי' משיח")(סנהדריןקטז ירמי' לא, כא.
צד, א), ותפלת חזקי' היתה ג' ימים לפני מפלתקיז ראה תענית וחגיגה שם ש"אבריו של סנחריב (רש"י ומצו"ד מלכים וישעי' שם)), וקיר" אדם" מעידים על האדם. וע"פ המבואר בפנים הוא בגימטריא ש"י — שע"י קיר הגשמי (יש הגשמי (ובהערהקיג שלע"ל תגלה גשמיות בכלל רצוז שמתאחד עם יש האמיתי) נמשכות כל ההמשכות העליון, יש לתווך זה עם הפירוש ש"אבני ביתו של הרוחני"ם בהש"י עולמות, „שי" גם מלשון מתנה, אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו". — ולהעיר, הינו ההמשכות הכי נעלות שבאים מלמעלה בדרך שהובא שם עוד ב' דיעות: „מלאכי השרת המלוין לו
לאדם", „נשמתו של האדם".
118) המשך וככה תרל"ז פ"א־ב. וראה גם ס'
) ובקשתו ורצונו של הקב"ה (שמחשבתו השיחות תורת שלום ס"ע 127 ואילך. סה"ם חשיבא מעשה) בודאי מתקיימת בפועל, עי"ז שחזקי' קונטרסים ח"ב תיג, ב. ובכ"מ.
מתחבר ומתאחד עם דוד מלכא משיחא (שהוא הי'קיט דברי כ"ק אדנ"ע י"ש כסלו עטר"ת. הובא מז7 עו). — ולהעיר ממה שאמר חזקי' אני ישן על ונת' בד"ה פדה בשלום תרפ"ה (ע' עט).
מטת־ (איכ"ר פתיחתא ל. שם 9"ד, טו. וראה גםקכ ל' התקו"ז ת"ו בסופו. וראה הקדמת
המק"ם לספרו. כסא מלך לתקו"ז שם. ועוד.
147דער חודש השלישי פון חדשי הקיץ, דער ביאור אין דעם (השייכות פון
וואָס שלישי איז פאַרבונדן מיט מתן כסלו צו גילוי פנימיות התורה):
תורהקכד: חודש סיון (ירחא תליתאי*) דער אונטערשייד צווישן חודש כסלו
איז דער זמן פון מתן תורה, גילוי תורת (השלישי בחדשי החורף) און סיון
הנגלה, און חודש כסלו (השלישי בחורף) (השלישי בחדשי החורף), איז*12: חדשי
איז דער זמן פון גילוי פנימיות התורה, החורף זיינען די ימי הגשמים (ווען
— אין דעם חודש זיינען פאַראַן כמה מ'זאָגט „משיב הרוח ומוריד הגשם"),
ימים מיוחדים אין דברי ימי החסידות: וואָס גשמים זיינען פאַרבונדןקל מיט
י"ט כסלו, דער חג הגאולה פון דעם עבודת האדם למטה, וכמ"שקלא „כי לא
אַלטן רבי'ן, דער מייסד פון תורת המטיר ה' אלקים על הארץ ואדם אין
חסידות חב"ד (נוסף אויף דעם וואָס דאָס לעבוד את האדמה, ואד יעלה מן הארץ
איז דער יום ההילולא פון דעם מגיד), והשקה את כל פני האדמה", משא"כ
איז דער „ראש השנה לחסידות"קכה, חדשי הקיץ (וואָס קומען נאָך די ימי
כידועקכו אַז דעמולט („נאָך פּעטער־ הגשמים) זיינען פאַרבונדן בעיקר מיט
121) משלי ה, טז. אגה"ק דהבעש"ס — נדפסה בכתר שם טוב בתחלתו. ובכ"מ.
122) ראה לקו"ש ח"ה ע' 432. ח"י ע'קו ואילך. חט"ו ע' 283. וראה לקו"ש ח"ד ע' 1119 ואילך. ועוד.
123) ראה שיחת י"ט כסלו (ליל ב') תרס"ט. לקוטי לוי"צ אב"ק ע' רה. ע' רז. ועוד.
125) מכתב כ"ק אדנ"ע (אגרות קודש שלו ח"א ע' רנט, וש"נ. „היום יום" בתחלתו). וראה לקו"ד ח"ד תשנט, ב ואילך.
126) ס' השיחות תורת שלום ס"ע 112 א"לך. ענין הטל, וואָס קומט מלמעלה, טלקלב לא מיעצרקלג.148באַווייזט אַז דאָס איז פאַרבונדן און מצ"ע (קומענדיק פון סתים דקוב"ה) בערך צו גדרי התחתון, „והשקה את כל ווערן נתגלה למטה אין „לו" (בגימטריא פני האדמה", מלמעלה למטה, די גשמים „אלה", וואָס ווייזט אויף שלימות הגילוי) זיינען יורד מעני שמיא (למעלה), אָבער — אין די מדות האדם, וועלכע טיילן זיך באופן פון „והשקה את כל פני האדמה", אויף ששה פעמים ששה, שלימות הגילוי זיי פאַרטרינקען דאָס גאַנצע לאַנד, די המדות בפרטיות (ששה פעמים ששה — גאַנצע גשמיות (און אויך „פני האדמה"לו).
— די פנימיות פון דעם גשמיות'דיקן
לאַנד), ווי דער טבע פון משקה (מים) טו. אין גילוי תורת החסידות בחודש איז, אַז די מציאות וועלכע זי רירט אָן כסלו עצמו — ווערט דער חיבור פון ווערט אינגאַנצן דורכגעזאַפּט און פאַר־ רוחניות וגשמיות אויפגעטאָן במיוחד
דורך דעם אופן הגילוי החסידות פון וואָס אין דעם באַשטייט דער אויפטו דעם מיטעלן רבי'ן:
פון (אין מים אלא תורהקלד בכלל, ס'איז ידועקמ אַז גילוי תורת חסידות ובמיוחד) גילוי תורת החסידות (בחודש חב"ד איז געווען באופן מסודר, און כסלו), צו דורכנעמען שכל האדם יעדערער פון רבותינו נשיאינו האָט (הנברא) און מציאות גשמיות העולם מיט מגלה געווען און אויפגעטאָן נאָך אַ אלקות, „מי הדעת הטהור"קלה, „דע את שלב ודרך אין דעם גילוי, בהתאם ווי אלקי אביך"קלו, ביז אין אַן אופן פון דער סדר התגלות פון אַ שכל חדש „כולה משקה"*13), אַז די גאַנצע וועלט [אע"פ וואָס מיהו זה ואיזהו צו זיך (גשמיות) איז אינגאַנצן דורכגענומען און אַריינלאַזן און מחלק זיין אין די מאורות דורכגעזאָפּט מיט אלקות (רוחניות), החסידות, האָבן אָבער רבותינו נשיאינו „מלאה הארץ דיעה את ה' כמים לים אַליין מגלה געווען די דרגות]: דער
אַלטער רבי איז דרגת החכמה פון תורת
החסידות — ער האָט מגלה געווען די השליש מניסן, שענינו — עבודה מלמעלה למטה ענינים אין חסידות איז אַן אופן פון אַ (ע"ד עבודת הצדיקים). וכסלו הוא חודש השלישי
מתשרי, שענינו — עבודה בדרך מלמטה למעלה
(ע"ד עבודת התשובה) — לקוטי לוי"צ שם.
138) ישעי' יא, ט. רמב"ם בסיום וחותם ספרו.
139) לקוטי לוי"צ שם ע' רה. ע' רכב. וראהקלו דה"א כח, ט. תניא קו"א ד"ה להבין מ"ש לעיל ע' 15.
140) בהבא להלן, ראה לקו"ש חכ"ה ע' 349.קלז תורת אדה"ז — המשך וככה תרל"ז פמ"ו. וש"נ.
149— דרגת הבינה — אַרויסגעבראַכט די חסידות", ד.ה. אַז זיין חיים גשמיים —
נקודה (נקודת החכמה) בביאור רחב אין זיינע בלוט, „הדם הוא הנפש"קמד עצמו —
הבנה והשגה, ביז מיט די התפשסות איז געווען חסידות (רוחניות)]יד.
והתרחבות, „רחובות הנהר", פון בינהקמא. ויש לומר, אַז דער טעם אויף דעם
בדוגמא ווי די מי הנהר (בינה) וואָס איז ווייל די „רחובות הנהר" פון בינה
ווערן נמשך פון מעין (חכמה), אָבער איז (זיינען ניט נאָר אַ התפשטות ולמטה פון
נהר ווערן ז" נתרחב ונתפשט. ווי מ'זעט נקודת החכמה, נאָר וו"ל זי) נעמען זיך
עס אין זיינע דרושי חסידות, אַז די עניני פון שרש הבינה (שלמעלה מחכמה), ב
חסידות פון דעם אַלטן רבי'ן קומען ביי מרחב העצמי, דעריבער האָט עס בכח
אים אַרויס בגילוי רב, בהתפשסות צו מחבר זיין רוחניות וגשמיות זייענדיק
ובהתרחבותקמב.
בכדי אויפטאָן בשלימות דעם יחוד השכל מיט דעם מושכל, ובנדו"ד — דער יחוד שכל האדם מיט „דיעה את ה'" דורך לימוד תורת החסידות — פאָדערט זיך אַז נוסף צו דער השגה אין נקודת החכמה זאָל מען אויך האָבן די הבנה פון בינה באופן של התרחבות.
ועד"ז איז אויך מובן בנוגע צו דער יחוד פון רוחניות וגשמיות (אלקות און וועלט) וואָס ווערט אויפגעטאָן דורך חסידות, אַז די שלימות דערפון ווערט אויפגעטאָן דורך דעם וואָס נוסף צו חכמה האָט מען אויך בינה [ווי עס האָט זיך אויך אויסגעדריקט אין חיים בשרים פון דעם לעבן פון דעם מיטעלן רבי'ן — כידועקמג דברי הצ"צ וועגן אים: „אַז מען וואָלט שניידן ביי דעם שווער אַ פינגער, למעלה משניהם. [ואדרבה: דער גילוי פון דעם מרחב העצמי, קומט דוקא דורך דער עבודה למטה „מן המיצר קראתי יה ענני במרחב יה", כנ"ל. ויש לומר, אַז דאָס איז אויך דער רמז אין זיין שם התואר — „דער מיטעלער רבי": מיטעלער באַדייט אַז ער קומט בינתיים פון אַ ראשון ושלישי, און איז זיי ביידע מחבר. דער מיטעלער רבי — זייענדיק בדרגת הבינה — איז מחבר דער נשיא שלפניו ונשיא שלאחריו, דער אַלטער רבי (חכמה) און דעם צמח־צדק (דעת), אַזוי אַז אין אים איז כלול די ג' ראשי ואבות החסידות (כנגד חב"ד). וואָרום אין אים גיט זיך אַרויס כללות הפעולה פון גילוי חסידות חב"ד צו מחבר זיין אלקות מיט עולם.150שלו (שנקבע לחג בשנה הראשונה זיין עליון ותחתון (ע"ד דער אויפטו פון תקפ"ח אַ אָג גאָר דער הסתלקות "") מן ל רא) ר ן לה י רה בנני אַקמו משא"כ הבעש"ט שנולד בח"י אלול ביז נאָכמער — אַז די גאולה פון יו"ד נסתיק ביום א' דחגה"ש ובטנע להרב הפניד לא כסלו ווערט אַ התחלה והקדמה צו דער ידוע יום הולדתו, ויום ההילולא שלו הוא בי"ש גאולה פון י"ט כסלו, „ראש השנה כסלו), ואדה"ז שנולד בח"י אלול ונסתלק בכ"ד לחסידות"קמט.
אא: אברר ב"א (2 "2 ,יז. ולהוסיף, אַז איז דעם קומט נו אדמו"ר מהר"ש — ב' אי־"ג תשרי, אדמו"ר
ארר"ב ב מעמר ר זב י, כ"ל " בה ראשנה במור" דוז אבי בשניס ויש לומר, שכיון שרבותינו נשיאינו הם המשך שלאחרי זה, חגיגת הגאולה (כירה כסלו) היא בכל ושלשלת אחת, ועד שהם בבחי' מאור" (שבזה לא השסורעם, ובפרט שהיא באה למחרת ס' כסלו, יום שייך שלשלת — ראה שיחת ש"פ ויצא, ט' כסלו ההולדת ויום ההילולא שלו.
תשי'א), ה"נו שהם מציאות אחת (ובפרט שכל נשאקמח תנחומא וארא טו. שמו"ר פ"ב, 4. ועוד. נקרא ממלא מקומו" של הנשיא שלפניו, ה"נוקמט כידוע הפתנם, שיו"ד כסלו הוא יוס שהוא ממלא כל המקום והמעלה שלו, נוסף על ההולדת של חסיד* , וי"ט כסלו הוא יום הברית ההוספה משלו מצד מעלין בקודש", וגם ההוססה (לקו"ד ח"נ תסח, ב. וראה לקו"ש ח"ג ע' 799 של עבודת כל נשיא המיוחדת לו ולדורו) — הרי ואילך). וראה שיחת "ש כסלו תש"ד (ע'מט שו"ד השלימות באחד מהנשיאים נמשכת בכולם, אלא כסלו הוא ע"ד יום א' דחג הסוכות י"ט כסלו הוא שבנלוי ה"ז בנשיא ההוא וממנו נמשך לכולם. ע"ד ע"ד שמחת תורה.
הידוע בנוגע לענין ד"מצוה דהוי זהיר בי' ספי",
שמצוה זו היא ה"שער" שע"י עולים שאר המצוות.
147) אלא שבגלל ההסתלקות לא חגנו הגאולה כסלו), יום ההולדת של אדהאמ"צ.
151אכילה ושתי' ושינה, דורך דעם וואָס ושנים, ביז די עבודה פון כ"ק מו"ח
מצוה לענגו בענג אכילה ושתי'*15, אדמו"ר נשיא דורנו — האָס מען שוין
ושינה בשבת תענוגקנא. ביז אַז די נשמה פאַרענדיקט אַלע בירורים,
יתירה וואָס ווערט נמשך בשבתקנב כולל אויך — דעם בירור פון „עשו
פועל'ט אַ שינוי אויך אין דער טבע פון הוא אדום"קנז, ובמכ"ש וק"ו וואָס אפילו
נפש הבהמיתקנג, ביז אין דער טבע אין בזמן יעקב האָט יעקב שוין געהאַלטן
דעם גוףקנד הגשמיקנה, און אויך אין און געטראַכט אַז עשו כבר נתברר (און
יח. כל האמור לעיל איז שייך ונוגע צו אַלע דורות פון אידן. על אחת כמה וכמה בדורנו זה ובזמננו זה — וואָס לויט די סימנים אין חז"ל (אין מס' סנהדרין, אין מדרשים ובכ"מ) האַלט מען שוין באַ דער גאולה ממש,
וכמדובר כמ"פ לאחרונה, אַז נאָך דעם ריבוי מופלג פון מעשינו ועבודתינו במשך כל הדורות, ובפרט נאָך דער מצד דרגת יעקב איז אַזוי טאַקע געווען), כנ"ל, עאכו"כ לאחרי ריבוי העבודה זינט דעמולט, איז עשו שוין אינגאַנצן נתברר געוואָרן, ווי מ'זעט עס אויך אין דער הנהגה בזמן הזה (בגלות אדום) פון די אוה"ע וואָס שטאַמען פון „עשו הוא אדום", בדרך מלכות של חסד (און אַזוי ווערט נתפשט די הנהגה אין נאָך מדינות, ווי מ'האָט געזען און מ'זעט בפרט לאחרונה) —
איז דאָך פאַרשטאַנדיק, אַז איצטער האַלט מען שוין באַ דעם מצב אַז דער גוף הגשמי און אפילו גשמיות העולם איז שוין אינגאַנצן נתברר ונזדכך געוואָרן, און איז אַ „כלי" מוכן אויף אַלע אורות וענינים רוחניים, כולל ובעיקר — אורוקנא של משיח צדקנו, אור הגאולה האמיתית והשלימה, ביז אויך — אויף גילוי פשיטות העצמות פון עצמות ומהות ית', ווי עס ווערט נתגלה אין פשיטות העצמות פון משיח צדקנו (שלמעלה מבחי' יחידה ומכל השמות ודרגות והשפעות כו'), און דורך דעם — ווערט
152פאַרשטיין, זען און הערן בפשטות ממש אא מאאא אא אא א א אזר דבר " ממז רז אן א ענעז ד אג אע מז ע ד זיצן שוין באָם טיש — „שולחן אביהם"קס יט. ובאותיות פשוטות בנוגע למעשה (מלך מלכי המלכים הקב"ה), צוזאַמען בפועל:
לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע"קסב; ולכל לראש בענין שהזמן גרמא — לימוד התורה וקיום המצוות בכלל און דער לימוד בזה איז שייך צו (רמ"ח מ"ע כנגד רמ"ח אבריםקמג ושס"ה אַלע אידן, אנשים ונשים (כמדובר כמ"פ מל"ת כנגד שס"ה גידיםקסד) — אויף אַז לימוד החסידות והפצת המעינות לימוד פנימיות התורה כפי שנתגלתה חוצה איז שייך בפשטות אויך צו נשי בתורת החסידות וקיום הוראות רבותינו ובנות ישראל, ובפרט אַז דורך דעם איז נשיאינו, כולל — לערנען וועגן עניני אתי מר דא מלכא משיחא).
גאולה, אין אַן אופן אַז דאָס זאָל אויפ־ו"תלמוד גדול שמביא לידי מעשה"166)
— דאָס אַרויסברענגען אין מעשה ועבו־
דה בפועל, און זיך אָפּלערנען פון דעםקנט ראה ברכות לד, ב. ב"ב עה, אַ. ויק"ר מיטעלן רבי'ן וואָס ביי אים איז אַרויס
שלימות עבודתו בתורת החסידות אין
גשמיות הגוף והעולם (בזמן ומקום),
161) 9י' הברסנורא למילת רות. וראה נם „ממלא שנותיהם מיום ליום" — אַז באַ מר זדה מ ע ץ מר ע ד ראה ד"ז יעדער זאָל "ז אַ השתדלות מוחדת וקסב תבוא כט, ג.
166) סגילה כט, א.
153ענינים, און אין זיין זמן ומקום גשמי, די בני ביתקמח, ובפרט צו די קינדער,
זאָל זיך אָנהערן די וואַרעמקייט און אינגעלעך און מיידעלעך. וואָס בשעת
לעבעדיקייט פון זיין אידישקייט און יעדערער איז מקיים דעם מנהג — מיט
חסידישקייט, ביז באופן אַז ס'איז ניטאָ פרסום המתאים — און נאָך בהוספה
קיין פירוד ביניהם כלל, נאָר זיי זיינען ובהרחבה דורך מוסיף זיין אין געבן
נוסף לזה — זאָל מען זען איינאָרדענען בכל מקום ומקום חסיד'ישע פאַרברענגן'ס, אָנהויבנדיק אין דעם חג הגאולה פון יו"ד כסלו, און דאָרטן רעדן און לערנען בתורתו של בעל הגאולה, און אָננעמען החלטות טובות בענינים הנ"ל,
כולל אויך — החלטות צו מאַכן די הכנות מתאימות אויף איינאָרדענען חסידישע פאַרברענגען'ס, והתוועדויות גדולות, כי"ט כסלו, חג הגאולה פון דעם אַלטן רבי'ן, און דאָס זען טאָן בכל מקום ומקום בכל קצוי תבל, ביז אפילו אין אַ פינה נידחת — אַזוי אַז יעדער ווינקעלע אין וועלט (גשמיות העולם) וואו עס געפינען זיך אידן זאָל זיין דורכגענומען מיט די חסיד'ישע ליכטיקייט און וואַרעמקייט פון י"ט כסלו, „ראש השנה לחסידות".
און אַזוי זאָל מען אויך ממשיך זיין די חסידישע פאַרברענגן'ס במשך דעם חודש כסלו, ובפרט אין די ימים מיוחדים פאַרבונדן מיט תורת החסידות ודרכי החסידות,
ביז אויך — בסיום חודש כסלו — מאַכן התוועדויות במשך די ימי חנוכה, און אין דעם גייסט פון באַלייכטן זיך און דעם אַרום מיט די נרות חנוכה „על פתח ביתו מבחוץ", ובאופן דמוסיף והולך ואור מיום ליום*12), „חנוכה־געלט" בריבוי (וואָס דורך דעם קומט צו אין דער שמחה באַ די קינדער) — פאַרבינדט מען זיך נאָכמער (דורך קיום מנהג זה) מיט רבותינו נשיאינו, וואָס דאָס גיט נאָכמער כח צו אַריינברענגען זייער תורה און זייערע הוראות און זייערע מנהגים אין דעם אייגענעם טאג־טעגלעכן לעבן.
כולל ובמיוחד — אויך דעם מנהג ישראל וואָס איז הולך ומתפשט בזמננו זה — צו לערנען עניני גאולה ועניני משיח, בכדי זיך און אַנדערע נאָכמער צוגרייטן צו דעם גילוי פון דער גאולה האמיתית והשלימה, כנ"ל.
כ. ויהי רצון, אַז פון דעם דיבור וקבלת החלטות טובות בענינים אלו איצטער — זאָל דאָס שוין גלייך אַרויסברענגען בגלוי די גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, לעיני בשר פון יעדער איד און אַלע אידן,
ותיכף ומיד ממש גייען אַלע אידן — „ארו עם ענני שמיא"*16) — צוזאַמען מיט אַלע מעשינו ועבודתינו, צוזאַמען מיט אַלע רכושים גשמיים („כספם וזהבם אתם"*17)), צוזאַמען מיט די בתי „מקדש מעט"קעא, און אויך די בתים פרטיים
Suggest a fixSent for review
Report a problemNo account needed
Embed on another site
About this page
Details
- Volume
- ה'תשנ"ב, חלק א
- Id
- rh-ymm8yy1d