Sefer HaSichos (the Rebbe)
משיחות ליל ג' (כ"ח מרחשון), ליל ה' (אדר"ח כסלו),
113ענינים אלו, איז דאָס נאָכמער ממהר דיאון ער פירט אַלע אידן אין ארץ
ביז באופן אַז נקבה תסובב גבר, דער הקו אויבערשטער אַליין כביכול דאַנקט אָפּ והה. (קודש, ירושלים עיר הקודש, להר קודש, לבית המקדש השלישי, ועוד הוא העיקר — תיכף ומיד ממש.
114ויום הש"ק (ב' כסלו) פרשת תולדות ה'תשנ"ב
א. דובר כמ"פא אודות השמות שבהם וכיון שנקבע ונתפשט מנהג ישראל נקראים פרשיות התורה — שאף שב־ (כמודפס בכל החומשים, ועד"ז בהלופשטות נקבעו שמות אלו ע"ש התחלת חות) שקורין הראשונה בשם „נח" והשני' הסדרהב, הרי, כיון שנקבעו ע"פ מנהג בשם „תולדות", מוכח, שקריאת השמות ישראל ש"תורה היא"), ה"ה בודאי בתכ־היא (לא ע"ש התיבה הראשונה, או ה־
תיבה הראשונה שמבדילה אותה מפרשה ומההוכחות לזה — משמה של פרשת אחרת, אלא) באופן שיהי' השם בדיוק השבוע, פרשת תולדות:
מא א ר ר מאא שיות מתחילות באותן תיבות, „(ו)אלה התוכן ד"אלה תולדות נח" הוא (לא תולדות", הרי, כדי לקרותן (ע"ש התחל־ סיפור לידת בניו (תולדות כפשוטו) של תם) בשמות שיבדילו ביניהם, מתאים נח), שכבר נאמר בס"פ בראשית, ונכפל לקרות הראשונה ע"ש התיבה הכי קרו־ כאן כפרט בתוכנה של הפרשה) — בה להתחלת הפרשה — „תולדות"ד, וה־ סיפור המאורעות של נח, ולכן נקראת שני' — כדי להבדילה מהראשונה ב־(על שמו) „נח"י; והתוכן ד"אלה תולדות קריאת שם שונה מהשם שניתן כבר יצחק" הוא (לא סיפור המאורעות של
יצחק, שהרי כו"כ מאורעות, ומאורעות
2) תיבה ראשונה ממש, כמו „בראשית", או
תיבה ראשונה שמייחדת פרשה זו משאר פרשיותו לקו"ש ח"ה ע' 354 ואילך. וראה גם לקו"ש שהתחלתן דומה, וכדלקמן בפנים.
3) שו"ע אדה"ז או"ח סו"ס ק0. סתצ"ד סט"ז.ז וכידוע ש"שמו אשר יקרא לו כלשון הקודש
הוא כלי לחיות כו'", ולכן, מורה גם על תוכנו
4) לאחרי התיבה הראשונה, „אלה", שכיון ומחט של הדבר שנקרא בשם זה (ראה תולדות שאינה מבסאת תוכן הענין, אלא הקדמה לתיבה יעקב וסף פ' שמות קרוב לסוסה. צר תורה להה"מ
ד, ג. לקרא ח, ד. תניא שעהוה"א 0"א. ועוד).
5) או לקרות הראשונה בשם „תולדות נח'ח כמ"ש בפסוק שלאח"ז ויולד נח שלשה והשני' בשם „תולדות יצחק" — כבסדר תפלות בנים".
9) ויומחק יותר שהשם נח", ע"ש „זה ינחמנו"
(בראשית ה, כט), מורה על מנוחה ונחת, „נייחא
) ולא מפנ. שיש עוו פרשיות שהתחלתן דרוחא" (תו"א ר"פ נח. וראה זח"א ס, א) — בהתאם בחיבה זז, כי, טעם זה שייך להפרשה השני' שמח־ להמסופר בפרשה אודות קורות חייו: טהרת הארץ חילה בתיבה זו, שאותה צריכים להבדיל מהפרשה ע"י המבול (שנקראים „מי נח"), פעולת „ריח
הניחוח" דקרבן נח והכריתת ברית על קיום העולם.
115ש"תולדות" הוא (לא הענין הראשון, ב) ועיקר — ביאור הלימוד וההוראה
בפעם הראשונה שיכולים להשתמש בשם מ"נח" שלפני „תולדות" ומ"תולדות"
זה, אלא הענין השני) לאחרי „נח".
ובהקדמה — שבפירוש השמות „נח" ו"תולדות" (לא בשייכות לתוכן הענין והפרשה, אלא השמות עצמם) בשייכות להלימוד וההוראה בעבודת האדם, קאי „תולדות" על „(עיקר תולדותיהם של צדיקים) מעשים טובים"יב, ו"נח", שם האדם שמורה על עצמותו, שייך ללידת המציאות (ע"ד „תולדות" כפשוטו), שאז נקרא בשם.
א) ההתאמה (בפנימיות הענינים) דפירוש השמות כשלעצמם עם פירוש הענין שלאחרי „נח":
בנוגע ל"נח" — כיון ששם האדם שנקרא בלידתו אינו שייך (לכאורה) לעבודתו ב"מעשים טובים" („תולדותיהם של צדיקים") — מהו הענין ד"נח" (לפני תולדות) בעבודת האדם?
ובנוגע ל"תולדות" — כיון שבא לאחרי „נח" (ועוד כמה פרשיות שבינתיים), עכצ"ל, שאין הכוונה ל"(תולדותיהם של צדיקים) מעשים טובים" (סתם) שבהתחלת העבודה, אלא לדרגא נעלית ב"מעשים טובים" שבאה לאחרי ההקדמה ד"נח" (ושאר הפרשיות שבינתיים), וצריך לבאר תוכנה וענינה של דרגא זו בעבודת האדם.
לכאורה אפשר לומר ש"נח" מורה על מצב של מנוחה (מנוחת הנפש ומנוחת הגוףיד) כדי שתהי' העבודה דקיום התומ"צ כדבעי, ע"ד מ"ש הרמב"םטו אודות היעודים הגשמיים שבתורה כדי ש"נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות116ד"נח" (מנוחה). אבל, מסתבר יותר לומראיתא בתנא דבי אליהוכ „שני דברים שהקדימה ד"נח" ל"תולדות" היא לא רק קדמו לעולם, תורה וישראל, ואיני יודע (בזמן) בגלל ההכרח שבדבר, אלא איזה מהם קודם, כשהוא אומר צו את קדימה אמיתית (בתורה), קדימה במעלה. בנ"י דבר אל בנ"י אומר אני ישראל
קדמו" — שקדימה זו היא בעיקר במעג. ויש לומר נקודת הביאור בזה:לה, היינו, שמעלתם של ישראל גדולה החילוק שבין פרשת נח לפרשת יותר ממעלת התורה.
תולדות הוא ע"ד החילוק בין לפני מתן אבל, כדי שמעלתם של ישראל תבוא תורה ולאחרי מתן תורה — כידועיז שה־ בפועל ובגלוי צ"ל קיום התורה — כדהכנה וההתחלה דמתן היתה ע"י עבודתו איתא בתדבא"רכא „משל למלך ב"ו שיש של אברהם, וכפרט ע"י המילה, ולאח"ז לו בנים בתוך ביתו ויש לו עבד זקן היתה לידת יצחק (שנולד מטיפה קדו־ ביניהם שהוא מלמד את בניו דרכים שהטז), ונמצא, שבפרשת תולדות, „ואלה נאים ומעשים טובים . . כך דברי תורה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד . . מכריעין את ישראל לכף זכות, מחנאת יצחק" (הראשון שכל מציאותו ותול־ כין אותן במצוות ומביאין אותן לחיי הדותיו לאחרי ההכנה וההתחלה דמ"ת), עולם הבא", היינו, שע"י התורה באה מתחילה העבודה הקשורה עם מתן מעלתם של ישראל בפועל ובגלוי.
תורה, ובפרשיות שלפנ"ז, ובפרט פרשת
נח, ש(רק) בסיומה וחותמה (רק) נולד וההסברה בזה:
מעלתם העיקרית של ישראל בעצם וענינו בעבודתם של ישראל (לאחרי מציאותם, „ישראל וקוב"ה כולא חד"כב, מ"ת) — ש"נח" קאי על מציאותם של
ישראליט שלפני (וקודמת ל)תורה, ו"תול־כ כ"ה הלשוז בכמה מקוסות בדרושי חסידות דות" קאי על עבודתם של ישראל בקיום (ראה ידונמא סה"מ ה'ש"ת ע' 61. ועוד) — אף התת"צ, שע"ז באה מביאותם האמיתית נ" בר ( נ" רא ממ"1 ד ראר ה
ראשית תבואתה", היינו, שישראל הם כמו ביכורים
שקודמים לתרומה, תורה מ'), וראי' זו הובאה בב"רטז ובהלכה ב' — בנוגע לימות המשיח — (פ"א, ד: מחשבתו של ישראל קדמה לכל דבר שינוחו ממלכיות שאינן סניחות להן לעסוק בתורה . . אילולי . . ישראל עתידים לקבל את התורה לא
הי' כותב בתורה צו את בנ"י דבר אל בנ"י" (וראהיז ראה בארוכה — לע"ל ע' 70 וא"לך. וש"נ. לקמז הערהכד.
19) כידוע בענין „וגם את נח באהבה זכרת"כב ראה זח"ג עג, א.
שאומרים בברכת זכרונות בר"ה), שהזכרון דנח הוא
„מצד עצם מעלת נש"" (המשך תער"ב ח"א פר").) וע"ז בשמו"ר (9מ"ז,): כל התורה שנתת
לי היא וידבר ה' אל משה דבר אל בנ"" צו את בנ"י,
*) ונס ביוהכ"פ דשנת היובל (ר"ה כו, ב).
117ומעשים טובים", כבמשל דמלך ב"ו שיש למטה להתלבש בגוף, עכצ"ל, שהגוף
לו בנים, שהאהבה לבנים היא אהבה קודםכד, ובשבילו נבראתכה הנשמה
עצמית גם כשאין להם „דרכים נאים (ועאכו"כ כל סדר ההשתלשלות).
ומעשים טובים" (ואדרבה: בבנים שיש וההסברה בזה — ע"פ הידועכו שבחי
להם „דרכים נאים ומעשים טובים", רת העצמות היא בהגוף הגשמיכז דוקא:
עררת כ"כ אהבה המצר ת). אבל, יש מעלה בבבחירה" גם גבי ב ").
מעלה עצמית זו מתייחסת לעצמותו ית'כד רש לומר, שמטעם זה הובאה בדרושי
(שישראל הם חד עם עצמותו ית'), ולא חסידות ראי' ממ"ש ו את בנ" דכר אל נ
(כ"כ) להמציאות דישראל עצמם, מעלה (כבב"ר), ולא מהפסוק „קדש ישראל לה' ראשית
ועי"ז שישראל מקיימים התומ"צ, שרואים המעלה שלהם ב"דרכים נאים ומעשים טובים" — באה המעלה שמצד העצם („בנים") גם בבחי' הגילויים („דרכים נאים ומעשים טובים"), היינו, שבמעלה שלהם שמצד בחי' הגילויים, נמשך וחודר העצם.
[ואף שהעצם הוא באין־ערוך להגילוי, ובודאי שהעדר הגילוי אינו גורע בהעצם, ואדרבה, העצם הוא בהעלם כיון שגילויים אינם כלים להעצם, הרי לאידך, כיון שהעצם אינו מוגדר בשום דבר, לא יתכן שיהי' מוכרח להיות בהעלם דוקא, אלא בודאי יכול לבא גם בגילוי, ולכן, אמיתת הענין דגילוי העצם הוא בהמשכה בפועל ובגלוי דוקאכג].
ה. ועד"ז במציאותם של ישראל גופא — נשמה בגוף:
כשם שבנוגע לתורה וישראל מוכיחים ממש"נ בתורה צו את בנ"י דבר אל בנ"י (שהתורה היא בשביל ישראל, ציווי לישראל) שישראל קדמו, יש להוכיח מזה גם בנוגע לנשמה וגוף, שכיון שציווי התורה אינם שייכים לנשמה תבואתה" (כבתדבא"ר) — כדי לרמז שהקדימה דישראל היא לא רק בנוגע לנשמה עצמה, עלי' נאמר „קדש ישראל לה' ראשית תבואתה", אלא גם (ובעיקר) כנונע להתלבשותה בגוף, שעד"נ צו את בנ"י דבר אל בנ"". ואעס"כ הובא כללות המאמר מתנא זב' אליהו, ולא מב"ר, כי, בב"ר יש לפרש שהקדימה דישראל היא בנלל שמקיימים תומ"צ, היינו, שתומ"צ הס למעלה מישראל, משא"כ בתנא דבי אליהו מודנשת מעלתם העצמית של ישראל* שלמעלה מהתורה, שהם „ראשית תבואתה", כמו ביכורים שקודמים לתרומה, אלא שמעלה זו היא גם (בעיקר) בנוגע להתלבשות הנשמה בג*, כנ"ל. ואכ"ם.
25) כלומר, שנעשית בבחי' מציאות ובפרט ע"י ירידתה למטה.
26) ראה תניא סמ"ט: „ובנו בחרת מכל עם ולשון הוא הנוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אמות העולם" (וראה סה"ש תורת שלום ע'קכ ואילך).
27) שהתהוותו ממהותו ועצחותו . . (ש)הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאיז ואפס המוחלט ממש בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה(תניא אנה"ק ס"כ).
28) ראה גם לקו"ש חי"א ע' 5 ואילך. חי"ח ע' .40916שיש בה תפיסת מקום דהבן האהוב בגוף להחיותו ולבררו ולזככו ע"י קיום (המעלה דבן), ולא מעצמותו ית' ממש, התומ"צ, נעשה עילוי גם בהגוף, שמשא"כ בחירה, אין בה תפיסת מקום מתגלה בו בחירת העצמותלד באופן דהדבר הנבחר כלל, כי אם, שכך בחר שמתייחסת אליו ומתגלה בולה.
בבחירה חפשית שהיא מעצמותו ממש.
ודוגמתו בהחילוק שבין הנשמה לה־בהגוף (ע"י התלבשות הנשמה לברר גוף — שהנשמה היא „חלק אלקה ממעל ולזכך הגוף ע"י קיום התומ"צ), אזי ממש"כט, חלק שעל ידו תופסים בה־מתגלה גם בהנשמה (ע"י הגוף) שהיא לא עצםל, וכמ"שלא „בנים אתם לה' אלקי־רק „בן", אלא יש בה בחירת העצמותלו. כם", כמו הבן שהוא חלק מעצם האב, ה[ועפ"ז יש לבאר תוכן הענין שלעתיד התקשרותה עם הקב"ה היא ממדרגה לבוא הנשמה ניזונית מן הגוףלז — שבזמן שיש בה תפיסת מקום להמעלה דבן, ולא
מעצמותו ית' ממש, משא"כ הגוף, שמצד —
עצמו אין בו עילוי („גוף *לא החומרי הנדמהלג ועד"ז כח העצמות שמהוה את הגוף הגשמי בחומריותו לגופי אוה"ע"), אלא שהקב"ה מיז ואפס המוחלט — שמתייחס להעצסות, ולא בחר בו בבחירה חפשית שהיא מעצמותו יהיש הגשמי, שמצד עצמו הוא איז ואפס ממש. ית', הרי, ההתקשרות היא מצד עצמותולד ועפ"ז יומתק שהבחירה בישראל („ובנו
במחז זרר ומאר באר בזרת זרר מז ומרה
(שר"ע אדה"ז א"ח ס"ס ס"ד). וראה לקמז הערה 36. בחירת העצמות היא גם בהנשמה, כי,לה ועד"ז מתגלה בו כח העצמות שבהתהוות זה גופא שהנשמה היא בן להקב"ה הוא היש הגשמי (משא"כ בנוטי אוה"ע וכל הדכרים אז ב מר א מ רה א א ממ א א מ א א ניכר בה בחירת העצמות, וע"י ירידתהלו ועפ"ז "ל שגם בחירת העצמות בהנשמה והתלבשותה בגוף (שאין בו עילוי, כי נתגלתה במתן תורה — כיון שהתבלות הבחירה אם בחירת העצמות) מתגלה בהנשמה בהנשמה היא ע" ולאחרי התגלות הבחירה בהגוף בחירת העצמותלב.
ולאידך, מעלת הבחירה בהגוףלז ראה המשר וככה תרי"ז 0ס"ח ואילה. אר מא מבד ר א א אא א א אא מ
*) וי"ל שזהו נם תוכן הביאור בסה"ש תורתל „כשאתה תופס במקצת מן העצם אתה תופס שלום (ע'יב בהחילוק שבין הנוף דבנ"י להנופות
דאוה"ע, שנופי אוה"ע יאבדו, שבירתם זהו תקנתם,
משא"כ הגוף דבנ"י, „דאָ שטייט דער כח העצמות
און ער איז עצמות ית'* — שכח העצמות נעשהלב ראה סה"מ מלוקט ח"ה ע' רנ (וראה גם מציאות הגוף (ע"י עבודת הנשמה בבירור וזיכון לקר"ש חכ"ג ע' 219 הערהסא.
119הזה, זמן העבודה דכירור וזיכוך הגוף, ומדגיש רש"י ש"עיקר תולדותיהם של
עיקר ההדגשה היא שגילוי אור הנשמה צדיקים מעשיס טובים", היינו, שהעיקר
(מעלת הגילויים) יומשך ויחדור בהגוף, הוא שהעצם יומשך ויחדור בבחי' ה־
ולעתיד לבוא, לאחרי גמר הכירורים, גילויים, „מעשים טובים"כ.
תהי' עיקר ההדגשה על התגלות העצם[אלא, שה"מעשים טובים" דנחלט —
שלמעלה מגילויים, שלכן יורגש בה־כיון שעיקרם ברוחניות, בענינים נעלים,
נשמה שהתקשרותה עם הקב"ה היא לא ולא בענינים פשוסים וגשמיים שמצד
(רק) מצד מעלתה, אלא (גם ובעיקר) עצמם אין בהם מעלה, ה"ז בחי' ה־
מצד עצמותו ית' ממש, שרגש זה מקבלת גילויים ולא העצם, והמשכת העצם
הנשמה מהגוף שבו מתגלה בחירת ה־(„אנכי") שמתבטאת בענינים פשוטים
ונמצא, שבמציאות של ישראל, נשמה בגוף, ועבודתם בקיום התומ"צ, מתגלה ההתקשרות דישראל עם הקב"ה בכל האופנים: מצד העצם — בחירת העצמות; מצד הגילויים — המעלה ד"בן", והמעלה ד"דרכים נאים ומעשים טובים"; ומצד שניהם יחד — שבחירת העצמות מתגלה וחודרת במעלה ד"בן" וב"דרכים נאים ומעשים טובים", היינו, שהעצם הוא גם בהתגלות (שבזה מודגש אמיתת ענינו של העצם, שאינו מוגדר בהעלם, אלא בא גם בגילוי, כנ"ל ס"ד).
ו. עפ"ז יש לבאר פרטי הענינים ד„נח" ו"תולדות" בעבודת האדם:
„נח" (שלפני תולדות) — מורה על מעלתם העצמית של ישראל שקדמו לתורה, ההתקשרות דישראל עם הקב"ה מצד העצם ממש שלמעלה מההתקשרות שמצד הגילויים ע"י „דרכים נאים ומעשים טובים". אבל, השלימות האמיתית היא כשהעצם נמשך וחודר ומתגלה גם בבחי' הגילויים — „תולדות" שלאחרי נח, שמורה (לא רק על מעשים טובים סתם, אלא) על מעשים טובים שבאים כתוצאה (לאחרי) מהתגלות העצם ממש.
ויש לומר, שענין זה מרומז גם בכל א' מב' הפרשיות (נח ותולדות) בפ"ע:
ב"נח", שקאי על העצם — מוסיף וגשמיים היא במתן תורהמ, שהתחלתו ב(המעשים טובים שב)פרשת תולדותמא]. וב"תולדות", שקאי על הגילויים („דרכים נאים ומעשים טובים") — מוסיף ומדגיש רש"י הענין דתולדות כפשוטו („יעקב ועשו האמורים בפרשה"), העצם ד"תולדות יצחק" (כפשוטו, לידת המציאות) שלפני ולמעלה מבחי' הגילויים, היינו, שב"מעשים טובים" (תולדות בעבודה) שמצד בחי' הגילויים, חודר ונמשך ומתגלה העצם (תולדות כפשוטו).
ז. ויש להוסיף ולבאר בפרטיות יותר בפרשת תולדות — „ואלה תולדות יצחק", „יעקב ועשו האמורים בפרשה":
ובהקדמה — שכיון שיצחק הוא היהודי הראשון שכל מציאותו ותולדותיו לאחרי ההכנה וההתחלה דמ"ת, מסתבר לומר, שכל עניניו של יצחק, ועאכו"כ120(כידועמב שיעקב ועשו בשרשם הם תיקון ד"בכורה".
ותוהו, מ"ה וב"ן, וגם נשמה וגוף הם מ"הועפ"ז יש לבאר דיוק לשון רש"י „ו־
אלה תולדות יצחק", „יעקב ועשו (יעקב ויש לומר, שהבחירה שמצד העצמות קודם לעשו) האמורים בפרשה" (אף בדבר שמצד עצמו אין בו שום מעלה, שבאמירתם בפרשה קודם עשו ליעקב) מתבטאת בהקדימה דעשו (גוף) ליעקב — כי, התגלות („ואלה") העצם („תולדות") (נשמה), „הראשוןמג גו' עשו"מד (ויש להו־ היא עי"ז שהנשמה („יעקב") מתלבשת סיף, שמעלת עשו מרומזת גם ב"אד־ בגוף („עשו") כדי לבררו ולזככו ע"י מוני"מג, אותיות מאד, בלי גבול, וגם העבודה דקיום התומ"צ („האמורים בב"אדרת שער"מג, שרומז על י"ג תיקוני פרשה"), שעי"ז מתגלה בחירת העצמות
(בהגוף, ועל ידו מתגלה גם הבחירה וכיון שדוקא בהתלבשות הנשמה בהנשמה).
בהגוף לבררו ולזככו ע"י קיום התומ"צ [ובהמשך לזה באים הפרשיות שלנמשכת ומתגלה בחירת העצמות בהגוף אח"ז: פרשת ויצא — „ויצא יעקב מבאר (ולאח"ז גם בהנשמה) גם מצד בחי' ה־שבע וילך חרנה", עבודת יעקב בהבירור גילויים (כנ"ל ס"ה) — לכן, מבקש עשו דלבן, ופרשת וישלח — „וישלח יעקב מיעקב שיתן לו „מן האדם האדם הזה"מה, מלאכים לפניו אל עשו אחיו" — הבירור היינו, שע"י יעקב (נשמה) תתגלה („הזה") דעשו, ועד לפרשת וישב — „וישב בעשו (גוף) מעלת הבלי גבול („האדם יעקב", „לישב בשלוה"מז, שבזה מודגשת האדם", אותיות „מאד" ב"פ) שבבחירת השלימות ד"נח" (מלשון מנוחה) בפועל
ובגלוי בגמר ושלימות העבודה, שזהו"ע מא א אא אמב תו"א ר"פ וישלח. וראה ד"ה ינדלו הנערים ח. וע"פ הידוע שפרשת השבוע
שייכת לתוכן הזמןנ — יש לקשר האמורמג פרשתנו כה, כה.
44) ואולי יש לומר, שענין זה מרומז במ"ש
(בהססרה דפ' תולדות) „הלא אח עשו ליעקב גו'מז פרש" וישב לז, ב.
ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי" (מלאכי א, ב"א —מח אבות פ"ד מ"ב. וראה תניא רפל"ז. שם שהבחירה (בהגוף) היא בדבר שאין בו שום מעלה, סל"ט (נב, ב).
ויתירה מזה, שע"פ טעם ודעת ה"ז באומן ד"שנאתר־מט ראה המשך וככה תרל"ז פי"ב א"לך. (דלא כביעקב, נשמה, שהאהבה היא גם ע"פ טעםנ ראה של"ה חלק תושב"כ ר"פ וישב (רצז, ודעת, בחי' הנילויים), ורק מצד בחירתו החפשית א): „המועדים של כל השנה . . בכולן יש שייכות
השבוע („היום יום" ב' חשון. ובכ"מ).121החסידות, י"ט כסלו ויו"ד כסלו, אשר, ענינו של חודש טבת — „ירח שהגוף הנקודה המשותפת שביניהם היא ענין ה־נהנה מן הגוף"נה, שרומז על ההנאה שמן, נס השמן דחנוכה, שרומז על דהגוף שלמטה (גוף הגשמי) מהגוף פנימיות התורה, בחי' השמן שבתורה, (העצם) שלמעלהנד.
Suggest a fixSent for review
Report a problemNo account needed
Embed on another site
About this page
Details
- Volume
- ה'תשנ"ב, חלק א
- Id
- rh-vpfy1dcb