Sefer HaSichos (the Rebbe)
משיחות ש"פ וישלח, ט"ז כסלו ה'תשנ"ב
154הטוב . . .) — וועלכע זיינען אינגאַנצן צום „מקדש אד' כוננו ידיך"קעד], איז
ש אד' כוננו ידיך געוואָרן מיט אור החסי־קדש הקדשים, וואו עס געפינט זיך דער
דות וקדושת הנשמה (כנ"ל), „ושכנתי אבן השתי', שממנהקעה הושתת העולם,
בתוכם"קעב — אין ארצנו הקדושה, איןועוד והוא העיקר — תיכף ומיד ממש.
ירושלים עיר הקוד בבית המקדש השלי מקדש מעט און די ב קודש, להר הקודש,
173) ראה לקמן ח"ב ע' 467 ואילך. וש"נ.
174) בשלח טו, יז.
175) יומא נד, ב.
155א. מהענינים המיוחדים דיום הש"ק לימי השבוע) שייך פסוק זה לשיעור
זה: התחלתו — ערב שבת, שבו נעשית דיום השלישי), ובמילא, חל יום הש"ק
ה"אכילה" דיום השבת, כמארז"לא „מי שלפניו בט"ז כסלו, וערב שבת בט"ו
שטרח בערב שבת יאכל בשבת" — ביום ט"ו כסלו, שבו „קיימא סיהרא באשלמותא"ב, השלימות דחודש כסלו; וסיומו — הגמר דמוצאי שבת, שנמשך עד יום השלישי בשבועג — ביום י"ט כסלו, חג הגאולהד של רבינו הזקןה, חג החגיםו, ראש השנה לתורת החסידות'.
ומעלה מיוחדת בקביעות זו שמתאימה להקביעות די"ט כסלו בפעם הראשונה (בשנת תקנ"ט) — כדברי רבינו הזקן במכתבו הידועה שגאולתו היתה ב"יום י"ט כסלו, יום ג' שהוכפל בו כי טוב . . כשקריתי בס' תהלים בפסוק פדה בשלום נפשי" (שע"פ חלוקת ספר תהלים כסלו.
וכיון שכל הענינים (ועאכו"כ ענין הכי כללי ועיקרי כי"ט כסלו, ראש השנה לתורת החסידות) הם בהשגחה פרטית, ובתכלית הדיוק, מסתבר לומר שיש קשר ושייכות ביניהם — שהברכה והנתינתדי"ט כסלו (שנמשכת מיום השבת שלפניוי, לאחרי וע"י הטירחא דערב שבת) היא מט"ו כסלו, שבו „קיימא סיהרא (דחודש כסלו) באשלמותא", כדלקמן. ב. ובהקדם שאלה ותמיהה בנוגע לחג הגאולה י"ט כסלו, חג החגים — שיש בו שינוי לגבי שאר החגים:
פסח וסוכות — נקבעו ביום חמשה עשר בחודש (פסח בט"ו בניסן וסוכות בט"ו בתשרי) שבו „קיימא סיהרא באשלמותא". ושבועות — נוסף לכך ש"הכתוב לא תלה חג הזה . . בכמה ימים לחודש רק בחמישים לעומר"י, הרי, קביעותו בימי החודש („פעמים חמשה פעמים ששה פעמים שבעה"יא) היא בחציו הראשון של החודש, כשהלבנה (ודוגמתה בישראל ש"דומין ללבנה" ו"מונין ללבנה"יב) הולכת וגדלה מיום ליום.156אינו בט"ו בחודש, כש"קיימא סיהרא ב־ חציו השני של החודש אינו פוחת והולך, אשלמותא", אלא יתירה מזה, שהוא ב־ אלא אדרבה, שמוסיף והולך כהמנין גם חציו השני של החודש, כשהלבנה הולכת לגבי השלימות דיום הט"ו — שמנין היום
שלאחרי ט"ו (שבו נחסר מהשלימות ד־
ג. ויש לבאר תחילה תוכן הענין ד־ממספר ט"ו!
באז זאר א מז ב" אא אר זא מו דר ד
ובהקדמה — שכיון שבחציו הראשון מודגש העילוי גם בהגימטריא והרמזים של החודש מוסיף והולך אור הלבנה מ־שבהם, ולדוגמא: מספר י"ז — הגימטריא יום ליום, ובחציו השני של החודש פוחת ד"טוב", מספר י"ח — „חי", מספר י"ט — והולך אור הלבנה מיום ליום, הי' צ"ל הגימטריא ד"בטוב", מספר כ — יו"ד בלכאורה גם המנין ללבנה באופן שבחציו מילואו, מספר כ"א — „אך טוב לישרהראשון של החודש יהי' מנין הימים אל"טז, מספר כ"ב — „בך יברך ישרמוסיף והולך (יום א' יום ב' וכו' עד יום אל"יז, מספר כ"ג — הגימטריא דטובו, ט"ו), ובחציו השני של החודש יהי' מנין מספר כ"ד — „ושמתי כדכד שמשוהימים פוחת והולך (יום ט"ו יום י"ד וכו' תיך"י, מספר כ"ה — „כה תברכו את בני
ישראל"יט, כ"ו — מספר שם המפורש —
הוי'כ, כ"ז — בגימט' ז"ך, כ"ח — מספר
13) ושייך גם לחג הגאולה י"ש כסלו — כח, כ"ט — ימי החודש, שלשים חודש ששלימות הגשלה די"ט כסלו היתה רק כשחזר מלא, וכיו"ב.
רבינו הזקן מפטרבורג לוויסבסק (שאז חשיב „חזר
לבבריו'" לענין ברכת הגומל (ראה סדר ברכת וטעם הדבר — כיון שישנו ציווי והוהגהניז לאדה"ז פי"2 ה"ה)) — ביום ב' דחנוכה־ ראה ונתינת־כח „מעלין בקודש ו(עאכו"כ
ש)אין מורידין"כא, שהוא בתקפו בכל ימי
14) להעיר שבכמה ענינים שוים חנוכה ופורים החודש, גם (בחציו השני של החודש) (ראה ס' השיחות תש"נ ח"א ע' 184. וש"נ).
15) להעיר שמילוי ושלימות הלבנה — „חציטז תהלים עג, א.
כ"ס י"ב תש"ג" (כ"" או"ח סתכ"ו) — הוא ביז "דיז ויחי מח, ב.
לט"ו (וראה לקמז הערהכז.
*) נוסף על הגאולה ממאסרו השני בנר נ' (ונרכ סוטה לח, א. 0נהדריז ס, א. רמב"ם הל' ה') דחנוכה (ראה ס' השיחות תשמ"ח ח"א ע' 156 יסוה"ת פ"ו ה"ב.
21) ברכות כח, א. וש"נ.
157מעטת מיום ליום — שלכאורה ה"ז היפך ה. ביאור הדברים*:
מרוד ד "ר גן ר מת אז ר שר ר
לבנה וחמה הם מקבל ומשפיע, שהלבנה „לית לה מגרמה כלום"כב, ומקבלת אורה מהחמה, ואופן ההשפעה הוא שבתחלה מקבלת רק מעט אור, מולד הלבנה — נקודה בלבד, ומיום ליום מוסיף והולך בהאור שמקבלת מהחמה, עד ליום הט"ו ש"נתמלא דיסקוס של לבנה"כג, „קיימא סיהרא באשלמותא"כד, שנתמלא ונשלם האור שמקבלת הלבנה מהחמה.
אבל, כיון שגם כשנתמלא ונשלם אור הלבנה ה"ה עדיין בבחי' מקבל, אין זה תכלית השלימות דהלבנה שנעשית כמו החמה ואינה צריכה לקבל אור מהחמה, כמ"שכה „והי' אור הלבנה כאור החמה", כמו שהיתה קודם מיעוטה, שהיו „שני המאורות הגדולים"כו.
ויש לומר, שכשנתמלא אור הלבנה שמקבלת מהחמה, נעשית שלימות נעלית יותר שהלבנה היא כמו החמהכז („והי' הלבנה, לחציו השני של החודש, שמיום ליום פוחת והולך אור הלבנה, היא, מפני שבחציו הראשון של החודש הולכת ומתרחקת הלבנה מהחמה, וככל שמתרחקת מהחמה מיום ליום הולך וגדל אורה, ובחציו השני הולכת ומתקרבת אל החמה, וככל שמתקרבת יותר אל החמה מיום ליום הולך ומתמעט אורה.
וטעם הדבר — לפי שהיחס שבין המשפיע (חמה) והמקבל (לבנה) הוא באופן שכאשר המקבל הוא בקירוב אל המשפיע אין המקבל יכול להשפיע ולהאיר (מצד הביטול שלו לקבל ההשפעה), וככל שמתרחק מן המשפיע מתחיל גם הוא להשפיע ולהאיר (האור שמקבל מהמשפיע).158שלמעלה מגילוי), ורק הארה מהעצם חודש כסלו הוא חודש השלישי במתגלה באור, ולכן, מיעוט האור מיום חדשי החורף, המכוון לחודש השלישי ליום מורה שמיום ליום הולך וגדל בחדשי הקיץ — החודש דמתן תורה, הקירוב להעצם שלמעלה מהאור (העלם „ירחא תליתאי"לג, ודוגמתו בחודש כסלו, שלמעלה מגילוי), שעי"ז נעשית הלבנה החודש דמתן תורה דתורת החסידות, כמו החמה, ועד — כתר אחד לשניהם. בי"ט כסלו, שהוא ראש השנה ומתן
תורהלד דתורת החסידותכה.
ולהעצם „העלם" (חושך); אבל ביחס לה־
גב דאם זא אאר אמ אמ מר ממ אר ממו א מ ומזה מובן שהצורך במיעוט האור ושליכות העניז דוהי' שר הלבנה כאור החמה", כדי להתקרב להעצם אינו אלא כל זמן שהמקבל נעשה כמו המשפיע ממש (שאז העצם הוא שנשאר בגדר של מציאות בפ"ע (זולת) בהתגיות), הוא, בישראל דוקא, שישראל (לבנה) שאינו יכול לקבל את העצם (שנשאר וקב"ה (חמה) טלא חד (כזלקמז בפנים).
ב"העלם"), אבל, כשמתאחד עם המשפיע אל, שגם בישראל צ"ל עניז הביטול (התוכ1 אם ז מר מממע ממר מא מאמא *) שניהם שוים („והי' אור הלבנה כאורלד להער מהשיכות דמ"ת לר"ה — שבתפלת
מוסף דר"ה (בפסוקי שופרות) מזכירים השופר
35) ראה לקוטי לוי"צ אנ"ק ע' רה. ריז.
159היא כשהקב"ה וכנס"י נעשים חד ממש בעיקר הגילוי ד"שמש הוי'" (חמה),
כביכול, שכנס"י אינה צריכה כביכול מלמעלה למטה, משא"כ בחדשי החורף
לקבל מהקב"ה, כיון שמתגלה ש"ישר־ מודגשת בעיקר עבודתם של ישראל
ומרומז גם ב"חודש השלישי" — כידועלז ש"שלישי" מורה על החיבור והיחוד דעליון (אחד) ותחתון (שנים) כפי שנעשים מציאות אחת.
ועפ"ז י"ל, שבמילוי ושלימות הלבנה בי"ד וט"ומ דחודש השלישי, החודש דמתן תורה, „יום חתונתו", נעשית תכלית השלימות דהנישואין דהקב"ה וכנס"י — „והי' אור הלבנה כאור החמה", שהלבנה (כנס"י) אינה צריכה לקבל מהחמה (הקב"ה, „שמש הוי'"מא), כיון שנעשית בעצמה כמו החמה, שזהו"ע ד"ישראל (לבנה) וקוב"ה (חמה) כולא חד".
ז. ובעומק יותר — מודגש ענין זה בה"קיימא סיהרא באשלמותא" דחודש כסלו (חודש השלישי דחדשי החורף) יותר מבחודש סיון (חודש השלישי דחדשי הקיץ):
החילוק שבין חדשי הקיץ לחדשי החורףמב — שבחדשי הקיץ מאיר אור וחום השמש (חמה) בתוקף ובגילוי יותר מאשר בחדשי החורף, שקיץ הוא זמן החום, והימים („ויקרא אלקים לאור יום"מב) ארוכים מהלילות, וחורף הוא זמן הקור, והלילות ארוכים מהימים, בעיקר ותמצית כל הארצותמד, ארץ הקודש. (לבנה), מלמטה למעלהמה.
ולכן: בה"קיימא סיהרא באשלמותא" דחודש השלישי בחדשי הקיץ — כיון שעיקרו מצד הגילוי ד"שמש הוי'", ולא (כ"כ) מצד עבודתם של ישראל (לבנה), ניכר עדיין החילוק דמשפיע (חמה) ומקבל (ולבנה), ובמילא ה"ז עדיין שלימות הלבנה כפי שמקבלת מן החמה; ובה„קיימא סיהרא באשלמותא" דחודש השלישי בחדשי החורף — כיון שעיקרו מצד עבודתם של ישראל (לבנה), מודגשת בזה תכלית השלימות דהנישואין (מ"ת), שאין זה באופן של משפיע ומקבל, אלא באופן שהמקבל נעשה כמו המשפיע („והי' אור הלבנה כאור החמה"), „ישראל וקוב"ה כולא חד".
ח. ויש להוסיף, שענין זה מרומז גם בהשם „כסלו"מו — שמו המיוחד של חודש השלישי דחדשי החורף:
„כסלו" — כולל ב' התיבות „כס" „לו"מז: „כס" — מלשון כיסוי, העלם, ו"לו" — שמספרו ל"ו, הגימטריא ד"אלה" — מורה על הגילוי, ששה פעמים ששה. וחיבור שניהם בתיבה אחת — „כסלו" — מורה על חיבור ההעלם והגילוי, היינו, שהעצם (שהוא בהעלם אצל המקבל) בא בהתגלות, כיון שאין זה באופן של משפיע ומקבל, אלא באופן שנעשים חד ממש (כנ"ל ס"ה).
160הולך ומתמעט מיום ליום, מודגש בו וכתב לה מתנות מועטות, כיון שבא
בפועל ובגלוי הענין ד"מוסיף והולך", לקחתה כתב לה מתנות רבות כבעל, כך
„יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך העולם הזה אירוסין היונה, שנאמרנו
מוסיף והולך"מח, שמיום ליום הולך וארשתיך לי לעולם, ולא מסר להם אלא
וניתוסף באור — שבזה מודגש שהמיעוט הלבנה בלבד, שנאמרנז החודש הזה
דאור הלבנה אינו אלא מיעוט בדרגא לכם, אבל לימות המשיח יהיו נישואין,
של „אור" (הארה בלבד) מפני הקירוב שנאמרנח כי בועליך עושיך, באותה שעה
להעצם שלמעלה מהארה, אבל, לא מוסר להם את הכל, שנאמריה והמשכי־
מיעוט בההתגלות, שהרי מיום ליום לים יזהירו כזהר הרקיע* ומצדיקי
הולך ומאיר יותר ויותר, שני נרות, שלש הרבים ככוכבים לעולם ועד" — שעיקר
נרות וכו', שהולך וניתוסף בהתגלות ושלימות היחוד דכנס"י עם הקב"ה ש־
ט. עפ"ז יש לבאר הטעם שהקביעות דראש השנה לתורת החסידות, חג החגים, היא (לא כהקביעות דשאר החגים הקשורים עם מילוי ושלימות הלבנה, אלא) לאחרי מילוי ושלימות הלבנה: המעלה המיוחדת דראש השנה ומתן תורה דתורת החסידות, חג החגים — שבו מתחילה ההתגלות דתורתו של משיח, טעמי תורה („סוד טעמי' ומסתר צפונותי'"יד), „תורה חדשה מאתי תצא"נ, באין־ערוך להתגלות שהיתה במתןתורהנא, כמארז"לנב „תורה שאדם למד בעוה"ז הבל היא לפני תורתו של משיח"נג. נעשים חד ממש (נישואין) הוא „לימות המשיח", שאז יקויים היעוד „והי' אור הלבנה כאור החמה", שישראל הם לא רק כמו לבנה שמקבלת מהחמה („לא מסר להם אלא הלבנה בלבד"), אלא שהם כמו החמה („מוסר להם את הכל", גם החמהמא), כיון שמתגלה ש"ישראל וקוב"ה כולא חד".
ויש לומר, שענין זה מרומז גם בהקביעות דר"ה ומ"ת דתורת החסידות (התחלת גילוי הנישואין לימות המשיח) לאחרי מילוי ושלימות הלבנהמב — שבזה161הלבנה כאור החמה.
ובפרטיות יותר — הקביעות היא ביום השלישי שמתברך מיום השבת שחל בט"זמג כסלו שבו מתחילה התקרבות הלבנה אל החמה להיות כמותהמד, לאחרי וע"י ההכנה דמילוי ושלימות הלבנה בערב שבת (בין י"ד לט"ו כסלו), והמשכו ביום הרביעיה — כי: ביום השלישי נה) שנעשים מציאות אחת, וביום הרביעי נבראו וניתלו „שני המאורות הגדולים", שהלבנה אינה מקבלת מהחמה, אלא שניהם שוים, כתרמב אחד לשניהם. וביום החמישי — יום הברכה לכל החייו, יום הששי — שנאמר בוע „כי טוב" ו"טוב מאד".
י. ויש לקשר זה עם פרשת השבוע — הפרשה דערב שבת ודיום השבת, פרשת וישלח, והפרשה דיום השלישי ויום הרביעי (י"ט וכ"ף כסלו), פרשת וישב (שמתחילין לקרותה במנחה שבת פרשת וישלח):
החידוש שבעבודתו של יעקב בפרשיות וישלח (וישלח יעקב) וישב (וישב יעקב) לגבי עבודתו בפרשיות ויצא (ויצא יעקב) ותולדות („אלה תולדות יצחק" („יעקב ועשו האמורים בפרשה"יא)), שפרשיות וישלח וישב הם בגמר עבודת הבירורים (הן הבירורים דלבן והן הבירורים דעשו), ועד כדי כך שיעקב מוכן כבר להמעמד ומצב דימות המשיח, שלכן: (א) „וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר"עב, ששלח להודיעו ש"נגמר ונשלם . . בתכלית השלימות . . הבחי' ומדרגות . .162ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר יעקב כשעוסק בעבודת הבירורים למעעשו והיתה לה' המלוכה"עז, (ב) „וישב מדו ומצבו בגמר עבודת הבירורים (שיעקב", „ביקש יעקב לישב בשלוה"עח — מוכן לימות המשיח), הוא, ע"ד ובדוגמת וישב בשלוה בפועל עד שקפץ עליו החילוק בין מעמדה ומצבה של הלבנה רוגזו של יוסף, ועוה"פ בשלוה בארץ כפי שמקבלת מהחמה למעמדה ומצבה מצרים (קל"א — קמ"ז לחייו), ועד דזמן כששניהם שוים:
וע"פ הידוע שמיעוט הלבנה („לכיעג תר"א ריש פרשתנו. ובארוכה תו"ח שם. ומעטי את עצמך"ד להיות „מאור הקטן")
הוא מפני שבירת הכלים דתוהו שנפלועד וי"ל שזהו א' הטעמים ששלח „מלאכים ניצוצות הקדושה למטה, ולכן נעשית ממש(פרש"י ריש פרשתנו), מבלי להתחשב הירידה דספירת המלכות (לבנה) להיות בכבודם של המלאכים (שלא להטריחם), ועוד בבחי' מקבל, לירד לבי"ע כדי לברר ועיקר, מבלי להתחשב בכר שבשעה שהולכים הניצוצות דתוהו — נמצא, שמעמדה ומבשליחותו (שי יעקב) אינם יכולים ימלא שליחותו צבה של הלבנה שצריכה לקבל מהחמה של הקב"ה (כיון ש"איז מלאד אחד עושה שתי הוא לצורך עבודת הבירורים, אבל שליחויות" (רש" וירא ח, ב)) — מני גודל בגמר עבודת הבירורים, לא תהי' הלבנה מז מא אמת מ מת מעה פרשתנו לג, יד.
בתיובתא" (ראה זח"ג קנג, ב), כי, עבודת התשובה
עיקרה מצד עבודתם של ישראל (לבנה), ובזה
מודגש יותר הענין ד"ישראל וקוב"ה כולא חד'
79) ומודגש ביותר ביום השלישי דפרשת וישב („והי' אור הלבנה כאור החמה"), ע"ד האמור לעיל כיון שהססוק „פדה בשלום נפש־ הוא בשיעור (ס"ז) במעלת חודש השלישי דחדשי החורף לגבי תהלים דיום השלישי כפי שנחלק לימי השבוע חודש השלישי דחדשי הקיץ.
(כנ"ל ס"א). ולהעיר, ש"שלישי" הו"ע השלום, כיוןפא וי"ל, שבזמן דוד ושלמה, דור הי"ד והט"ו שעל ידו נעשה החיבור והיחוד דעליון ותחתון (כנ"לשבו נתמלא דיסקוס של לבנה (שמו"ר שבהערהב,
מודגש בעיקר מילוי ושלימות אור הלבנה שמקבלת
80) ד"ה פדה בשלום נפשי בשערי תשובה מהחמה, ובימות המשיח תהי' שלימות הלבנה כמו (ח"א פי"א — נה, ד). — ויש לומר, שהביאור החמה, ששניהם שוים.
ב"שערי תשובה" רומז על השייכות דימות המשיחפב עמוס ז, ב־ה. וראה חולין ס, ב.
לעבודת התשובה, „הבטיחה תורה שסוף ישראלפג ב"ר שבהערה 12.
לעשות תשובה . . ומיד הן נגאלין" (רמב"ם הל'פד חוליז שם.
תשובה פ"ז ה"ה), ו"משיח אתא לאתבא צדיקייאפה ראה גם סה"מ פר"ת ע' קסז.
ואילך.
93) ראה גם ס' השיחות תשמ"ט ח"ב ע' 570 101) ראה לקרש חט"ו ע' 368 הערה 16. וש"נ.
102) זח"א רסא, ב.
165באשלמותא" דחודש השלישי (שלימות ובשנה תמימה (הוספת חודש העיבור*1)
של ג' חדשים, „בתלת זימני הוי חז־ מודגשת שלימות הלבנה שנעשית כמו ה־
קה"קמה), ועומדים בסמיכות ליום השלישי חמה, כיון שע"י חודש העיבור משתווית
בחודש השלישי, מתן תורה דתורת ה־ שנת הלבנה לשנת החמה, מעין ודוגמת
חסידותקמו, התחלת הגילוי דתורתו של „והי' אור הלבנה כאור החמה"].
משיח, שאז יהיו הנישואין דהקב"ה ויש לקשר זה עם דרושי חתונה ש־
וכנס"י באופן ש"והי' אור הלבנה כאור אמרם כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנוקי
[ולהעיר, שענין זה מודגש גם בכך ששנה זו היא שנה שלימה, שחשון וכסלו שניהם שלמים (ג' חדשים שלמים בהמשך אחד), ושנה תמימה (תמימות יתירהקז), שניתוסף בה חודש העיבורקמח (שנדפסו מחדש ובתוספת ביאור כו'קיא) — דרושים בתורת החסידות השייכים לחתונה — שבזה מודגשת ביותר השייכות לחתונה דכנס"י עם הקב"ה לימות המשיח, שאז יהי' עיקר ושלימות הגילוי ד"תורה חדשה מאתי תצא".
ומזה מובן שבימינו אלה ממש צריכים רק לפתוח את העיניים ולראות את המציאות בפועל ממשקיב — היינו שיושבים יחד עם הקב"ה („ישראל וקוב"ה166(כוס של ברכה) וברך, אומר להן, אני במקומות מרכזיים ועיקריים, אלא בכל אברך ולי נאה לברך, שנאמרקיד כוס מקום ומקום כפשוטו, כולל גם שבכל
מקום פרטי תהי' ההתוועדות באופן של
קר", משפיע, מקום רגי וא בבואנו מערב שבת שבו קיימא סיה־„טפל", מקבל), ולא זו בלבד שאין זה רא דחודש כסלו באשלמותא, והמשכו גורע בה"עיקר" שבמקום שני, אלא אדביום הש"ק ומוצאי ש"ק (יום ראשון רבה, שעי"ז ניתוסף יותר בשאר המקו(שנקרא יום אחד, ש"הי' הקב"ה יחיד מות, בבחינת „קנאת סופרים תרבה חכבעולמו"קיז), טו"ב כסלו), ג' ימים רצו־מה"קי, ועד שכולם נעשים בבחינת פים שיש בהם מעלה (קדושה) מיוחדת, „עיקר", ועד ל"עיקר שבעיקר" — שאינו והמשכם בח"י, ערב י"ט כסלו, ועאכו"כ צריך לקבל השפעה ממקום מרכזי בימי הגאולה י"ט וכ"ף כסלו, והמשכם ועיקרי, כיון שנעשה בעצמו כמו המקום בימים שלאח"ז עד לימי חנוכה — יש המרכזי והעיקרי, ע"ד ובדוגמת שלימות
הלבנה שהיא (לא רק בבחי' מקבל, אלא)קיג ובפרט לאחרי שלימות העבודה בכל כמו החמה.
ממא מא ז מר מאא אאז את מר אר ד ב יוצאים ביד רשה", שרומז על הרמ"א, שלאורו תלת זימני הוי חזקה") — עם עצמו (בכל הולכים כל נ"י* עד סוף כל הדורות, ועי"ז יוצאים עשר כחות נפשו*121)), עם בני ביתו, עם
חבריו וידידיו וכיו"ב — כדי להדגיש
עוד יותר שכאו"א הוא גם משפיע (ע"ד
שלימות הלבנה שנעשית כמו החמה),קטז אבות פ"א מי"ז.
117) ב"ר פ"ג, ח. פרש" בראשית א, ה.
118) להעיר מסחגם בעל הגאולה ע"ד גודלא כולל גם אחינו בנ"י הספרדיס — כפי הפעולה דהתוועדות חסידית יותר מפעולתו של שמצינו בנר חנוכה שנם הספרדים (שבדרך כלל מלאך מיכאל (אב"ק אדמ"ר מהור""צ ח"נ ע' תינ. נוהגים כהב"") נוהגים כהרמ"א, וכן לאידך, וש"א.
שהאשכנזים נוהנים כהספרדיס, כמודנש בפסקקיט ב"ב כא, סע"א. כב, רע"א. וראה אוה"ת הרמ"א כדעת הרמב"ם ולא כדעת התוספות (ראה ויצא ריח, ב ואילך.
ט"ז או"ח רס חרעא). — ולהעיר גם מהפטרתקכ אחת בעצמו ושתים ע"י שלוחיו, או פרשת וישלח: נגלות נו' צרפת (אשכנו) וגלות שמשתתף בעצמו בשלשתן כיון שנערכות בזמנים ירושלים אשר בספרד ירשו את ערי הננב", החיבור שונים — בליל י"ס כסלו, ביום "ס כסלו, ובפרט והאיחוד דאשכנזים וספרדים בבירור וירושת אדום, קרוב לסיומו ובאופן שיומשך גם בליל כ' כסלו ששייך לתוכן הענין דהדלקת נרות חנוכה על פתח (כנ"ל הערהסה.
ביתו מבחוץ", כדי להאיר את החושך („משתשקעקכא ראה „התמים" ח"ב ס"ע מה ואילך. לק"ש החמה" עד דכליא רגלא דחרמואי