Sefer HaSichos (the Rebbe)
משיחות יום ב' דר"ח, ליל שבת חוהמ"ס, — ליל ויום שמח"ח, ה'תשנ"ב
משיחות יום ב' דר"ח, ליל שבת חוהמ"ס,
ליל ויום שמח"ח, ה'תשנ"ב
א. בהקדמתו לחיבורו כותב ה־(שהובאו להלכה בספרו של הרמב"םג)
רמב"ם: „כל המצוות שניתנו לו למשה ש"כל ספרי הנביאים וכל הכתובים
בסיני בפירושן ניתנו, שנאמרא ואחנה לך עתידין ליבטל לימות המשיח"ד, משא"כ
את לוחות האבן והתורה והמצוה, תורה „הלכותה של תורה שבעל פה שאינן
זו תורה שבכתב, והמצוה זו פירושה . . בטלין לעולם", כ"חמשה חומשי תורה".
תורה שבעל פה", ומבאר בארוכה סדר[כלומר: בנצחיות התורה — „דבר
מסירת התורה שבעל פה ופירושי' ע"י ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה
גדולי ישראל מדור לדור עד לזמנו, עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה
ומסיים, „וראיתי לחבר דברים המתבר־לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת כו'"ב —
רים . . בעניז האסור והמותר הטמא וה־ נכללים „הלכות של תורה שבעל פה",
טהור עם שאר דיני התורה . . עד שתהא פירוש המצוות, שעל ידם יודעים אופן
תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכל קיום מצוות התורה', משא"כ ספרי הנבי־
בלא קושיא ולא פירוק („הלכות הלכות") אים* והכתובים, שכיון שאינם הוספה
. . כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור וחידוש על דברי התורה (שהרי אין נביא
אחר בעולם בדין מדיני ישראל, אלא רשאי לחדש דבר), אלא „לצוות על
יהא חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו
כולה . . לפיכך קראתי שם חיבור זה עלי', כמו שאמר האחרון שבהן זכרו'
משנה תורה, לפי שאדם קורא בתורה ש־תורת משה עבדי"י, ועאכו"כ השקו"ט
בכתב תחלה ואחר כך קורא בזה ויודע בתורה שבע"פ בנוגע לאופן הלימוד
ממנו תורה שבעל פה כולה ואינו צריך
ואף שחיבורו של הרמב"ם הוא „תורה שבעל פה", „משנה תורה" („משנה" לתורה שבכתב), מ"מ, להיותו „דברים המתבררים . . בלא קושיא ולא פירוק", „הלכות של תורה שבעל פה", יש בו חשיבות מיוחדת (לא רק לגבי שאר חלקי תורה שבעל פה, אלא גם לגבי ספרי הנביאים והכתובים) שהיא כמו החשיבות דתורה שבכתב („התורה והמצוה", תושב"כ ופירושה בהלכות התורה שבמשנה תורה) — כמובן מדברי חז"לבג סוף הלכית מגילה.
5) הלכות ד"קא, משא"כ השקו"ט שבתורה שבעל סה, במכ"ש וק"ו מכל ספרי הנביאים וכל הכתובים.
7) שהרי „כל מצות שבתורה ביז מ"ע ביז מצות ל"ת אנן נליות וידועות ומפפרשות אלא ע" תורה שבע"פ", הלכטח התורה, שבהם נתנלה רצונו של הקב"ה, ולכן נקרש ההלכות בשם חבא וכתרה של תורה (ראה בארוכה תניא אגה"ק סכ"ט).
8) להעיר נם מהחילוקים בהלכה ביז הנדר דנבואה להנדר דתורה (ראה בארוכה לקו"ש חי"ט ע' 177 א"לך. וש").
10) רמב"ם שם ה"ב.28(ואז יתגלו טעמי תורה, „סוד טעמי' דלכאורה צריך להבין:
ומסתר צפונותי'"יב, „תורה חדשה מאתי ידועיח שהכלל ש"הלכה כבית הלל",
ועד ש"בית שמאי במקום בית הלל אינה ויש לומר, שענין זה מרומז בסיום משנה"יז, אינו אלא בזמן הזה, משא"כ וחותםיד ספר ההלכות דהרמב"ם (שני לעתיד לבוא תהי' הלכה כבית שמאי פרקים האחרונים ד"הלכות מלכים (וכמשנ"ת במק"אכ ששינוי ההלכה יהי' ומלחמות ומלך המשיח"טו) בענין ביאת עי"ז שב"ד הגדול שיחזור לירושלים המשיח וימות המשיחטז — כיון שבימות יעמדו למנין, ודעת הרוב אז תהי' כדברי המשיח תתגלה השלימות דהלכות של ב"ש).
תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם ועפ"ז, יבטלו לעתיד לבוא כו"כ (כחמשה חומשי תורה), שזהו תוכן ספרו הלכות של תורה שבעל פה — כל של הרמב"ם, שמקבץ כל ההלכות של ההלכות שנפסקו בתורה (כולל גם בחיתורה שבעל פה (משנה תורה, בהמשך בורו של הרמב"ם) כדעת ב"ה, שהלכות
אלו יבטלו, ובמקומן יפסקו הלכותיא ראה גם פי' מראה הסנים ירושימי שם: חדשות, כדעת ב"של
„אמתת הדבר כך הוא . . ליכא מידי דכתיבי ויתירה מזה — והוא העיקרכא:
מ מ אא מא אא אר מא ר א מא מ כל דבר מהכתובים . . וכל זה הוא עכשיו, אבל (בתקופה השני' דימות המשיח, משא"כ לעתיד דכתיב ומלאה הארז דעה ונו', ולא יצטרכו בתקופה הראשונה דימות המשיח, לפני ילמוד זה מזה, כולם ידעו וישכילו לכל הנרמז תחיית המתיםכד, שאז יהי' קיום המצוות בהתצרה מהנב'אים והכתובים כו'".
18) מק"ם לזח"א יז, ב. הובא בלק"ת קרח נד,יד „הכל הולך אחר החיתום" (ברכות יב, א). רע"ג.
15) כ"ה לשון הכותרת בדסוס וינציאה רפד.יט ברכות לו, ריש ע"ב. וש"נ.
20) סה"ש תנש"א ח"ב ע' 72 570.
16) נוסף על הטעם הסשוט — שבימות המשיחכא כי, בנוגע להלכות דב"ה, יש לתרץ (בדוחק (ש"חוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, עכ"פ) שאין זה חשיב ביסול חלכות של תורה, כיון סקריביז קרבנות ועשין שמיטיז ויובלות ככל מצותה שנשארת הלכה בתורה בענין זה, אלא שההלכה האשורה בתורה' — הל' מלכים רפי"א) יהי' הקיום היא כב"ש.
דכל הלכות התורה (תוכן ספרו של הרמב"ם)כב ראה בספרים שנסמנו בשד"ח כללים מ'
ס"ק ריח (ח"ג תקסא, ג ואילך). דברי חכמים סנ"גיז ועפ"ז י"ל, שע"י לימוד הרמב"ם (הלכות (ח"ס א'תתקסב, סע"ב וא"לך).
פסוקות) ממהרים ומזרזים את הזמן דימות המשיחכג הגהזת יעב"ז לר"ה ל, א. תניא אגה"ק (ע"ד מאר"ל (ויק"ר פ"ז, ג) „איז כל הגליות הללו סכ"ו (קמה, סע"א).
מתכנסות אלא בזכות משניות", הלכות פסוקות)כד כלומר, לפני תחה"ם דכל בנ"י, משא"כ שאז תתנלה מעלת ההלכות שאינן בטליז לעולם. צדיקים שקמים לתחי' בהתחלת ימות המשיח (ראה
29אא א א א מא א ממ מ מ א
ועפ"ז, יבטלו לעתיד לבוא (בתקופה השני' דימות המשיח, כשיחיו המתים) כל ההלכות של תורה שבעל פה, דכיון ש„מצוות בטלות", בטלים בדרך ממילא כל ההלכות שהם משפטי מצוות אלו? ג. ויש להקדים תחילה ביאור הענין ד"מצות בטלות לעתיד לבוא" — דלכאורה, ה"ז בסתירה לנצחיות התורה, ש"דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים . . שכל דברי התורה מצווין אנו לעשותן עד עולם"?
לכאורה אפשר לומר שהענין ד"מצות בטלות לעתיד לבוא" אינו בסתירה לנצחיות התורה, כיון שהגדר דנצחיות התורה („שכל דברי התורה מצווין אנו לעשותן עד עולם") הוא מלכתחילה בנוגע לכל משך הזמן ד"היום לעשותם"כז, ולא בנוגע לזמן ד"למחר (לעולם ולעולמי עולמים", הוא, להיותן רצונו של הקב"הל, היינו, שהרצון דמצוות אינו בשביל מטרה ותכלית אחרת, לברר ולזכך את האדם והעולם שיהיו בשלימות [שאז יש מקום לומר שכשהאדם והעולם מתעלים לדרגא נעלית יותר יצטרכו מצוות אחרותלא, או שלא יצטרכו למצוות כלל], אלא רצון מצד עצמולב, שלכן, אין בו שינוי, גרעון או הוספה.
[וזהו החילוק שבין מצוות התורה30לא מבעי בציווי „בדברי הרשות, כגון שאבד בו כלאים . . עושה ממנו תכריכין לכו למקום פלוני או אל תלכו"י, אלא למת, אמר רב יוסף זאת אומרת מצוות גם בציווי בעניני התורה, שהמכוון בטלות לעתיד לבוא, א"ל אביי ואי תימא והתכלית (אינו בציווי זה עצמו, אלא) רב דימי, והא א"ר מני א"ר ינאי לא שנו „לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם אלא לספדו אבל לקוברו אסור, א"ל שלא יעברו עלי'"י, ולכן ציוויים אלו לאו אתמר עלה א"ר יוחנן אפילו אינם אלא לפי שעהלד, משא"כ מצוות לקוברו, ור' יוחנן לטעמי' דא"ר יוחנן התורה הם נצחיים, „מצוה עומדת לעולם מאי דכתיבלו במתים חפשי, כיון שמת ולעולמי עולמים", להיותם רצונו של אדם נעשה חפשי מן המצוות" — דלכ־
אורה תמוה:
ומזה מובן שאין לומר שהנצחיות טעמו של ר' יוחנן „כיון שמת אדם דמצוות התורה היא רק במשך הזמן נעשה חפשי מן המצוות", מהני שכל זמן ד"היום לעשותם", כשיש צורך בעבודתם שהוא מת אין עליו משום איסור כלאים, של ישראל בבירור העולם, ולאחרי זה אבל לא מהני לזמן שלאחרי התחי', („למחר לקבל שכרם") מתבטלת מציאות כשיעמוד במלבושיו שנקבר בהן, שאז המצוות — כיון שרצונו הנ"ל של הקב"ה יחול עליו איסור כלאים, וכיון שכן, אין הו"ע נצחי שאינו תלוי ואינו משתנה הזמן דטעמו של ר' יוחנן ד"במתים", בהתאם לשינויים במצב האדם והעולם. שייך להזמן שבו צריך טעמו של רב ועפ"ז: כיון ש"דבר ברור ומפורש יוסף שמצוות בטלות לעתיד לבוא.
בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ועוד ועיקר:
ולעולמי עולמים", איך יתכן ש"מצוותבסוניא דתחיית המתים בסנהדריןלז
„אמר ר' יוחנן מניין לתחיית המתים מן
התורה שנאמרלח ונתתם ממנו את תרומת
35) להעיר מהמבואר בהמשך תער"ב (ח"א וישראל נותנין לו תרומה", שמזה מוכח פקב"א ש הרצון דמצוות הוא רצון עצמי שאינו שס"ל לר' יוחנן שאין מצוות בטלות משתנה כ', ומדש מצות בטלות לעתיד, איז הכוונה לעתיד לבוא (שיקיימו מצות תרומה שיתבטלו ח"ו, כ"א שיתבטלו בבחי' העדר תפיסת לאחרי תחה"מ). וא"כ איך אמר ר' יוחנן מקום לגבי האור העצמי דלעתיד . . כמו שרגא אפילו לקוברו, הרי כשיעמוד במלבושיו מת מ א גה רששת מ" (ר7 ה' לברש בלאים"
קבורה בכלאים אע"פ שלעתיד יעמוד במלכושיולו תהלים ח, ו.
שנקבר בהם כיון שמצוות בטלות, היינו, שתתבטללז 8, ב.
מצות כלאים כפשוטה" (וראה לקמן הערהמו.
39) כקושיית הסדרי טהרה לנדה שם (ועיי"ש
*) וגם באגה"ק (שבהערהכג משמע שבעולם שתירוצו עולה רק לגירסת הרא"ש שלא גרס ר'
ינאי, משא"כ לפי ספרים דידן דגרסי ר' ינאי).
31לבוא" אינו אלא בנוגע להציווי להאדם דנתינת תרומה תהי' גם לאחרי תחה"מ,
(„מצוות" דייקא, שגדרם הוא ציווי אבל לא בגדר של ציווי לאדם שנעשה
לאדם), ש"כיון שמת אדם (לאחרי גמר חפשי מן המצוות (חפשי למעליותא,
עבודתו בקיום המצוות) נעשה (האדם) שאינו זקוק לציווי, כיון שאינו מציאות
חפשי מן המצוות", היינו, שגם בעולם בפ"ע, אלא מציאות אחת עם הקב"ה),
התחי' (לאחרי גמר מעשינו ועבודתינו ולכן מותר לקוברו בכלאים, כי כש־
בקיום המצוות במשך הזמן ד"היום יעמוד לעתיד לא יהי' עליו הציווי
לעשותם") אין עליו ציווי דקיום המצוות, דאיסור כלאיםמג, אף שבודאי לא ישאר
אבל מציאות המצוות כשלעצמה היא לבוש בכלאיםד (לאחרי רגע התחי'5*),
רדרר אררבר א בדר אאר אם ממ א בד אבר אר אבה אל
הגדר ד"מצוות", ציווי להאדם — שייך רק כשהאדם הוא מציאות בפ"ע, שאז נופל עליו גדר של ציווי הקב"ה להתנהג ע"פ רצונו של הקב"ה. אבל לאחרי שנשלמת עבודתו של האדם בקיום המצוות, שכל מציאותו (כל הפרטים שבו) חדורה ברצונו של הקב"ה, ונעשה במעמד ומצב של צוותא (מצוה מלשון צוותא*4)) וחיבור עם הקב"ה, עד שנעשים מציאות אחת, „ישראל (ע"י אורייתא) וקוב"ה כולא חד"מא, כפי שיהי' בפועל ובגלוי לעתיד לבוא — לא שייך הגדר דציווי לאדם (כיון שאינו מציאות בפ"ע), כי אם, שהוא מציאות רצונו של הקב"ה, שבודאי מתקיים בפועל (בדרך ממילא) ע"י המציאות דהמצוותמב. (שמתגלה ומתבטא ע"י האיסור ד)כלאיםמו.
ו. ולתוספת ביאור — ה"ז מודגש ב־32סותרים זל"ז — „מצוות בטלות לעתיד לעולם" — כי, לעתיד לבוא יתעלה לבוא", ו"הלכות של תורה . . אינן בטלין האדם והעולם לדרגא שלמעלה מה־
עולם, ולכן, המצוות שמתייחסים לעולם מת אא א אאזז ממא אא) האדם והעולם, והמצוות הם ציווי איךויש לומר, שהפירוש ד"למחר לקבל יהיו האדם והעולם [ונמצא, שאף שכרם", הוא, שיתגלה באדם (ישראל) שהמצוות אינם בשביל תועלת האדם שמקיים המצוות (ועל ידו גם בעולם) והעולם (להיותם רצונו של הקב"ה), מ"מ, ענינם האמיתי של המצוות („שכר מצוה מתייחסים הם להאדם והעולם, שהרצון היא מצוה עצמה"נב) כפי שהם בתורה הוא בנוגע להאדם והעולם]. משא"כ שלמעלה מהעולם, וכל מציאותו של תורה היא „חמודה גנוזה . . קודם העולם הוא שבו מתקיים רצון זה שנברא העולם"מז, ו"הלכות של תורה" בפועל.
אינם להורות להאדם והעולם (שהריז. ויש להוסיף, שענין זה מודגש גם דרגא זו היא „קודם שנברא העולם"), בדרשת חז"ל ש"הלכות של תורה . . אלא רצונו ית' כפי שהוא בעצמותו אינן בסלין לעולם" — „אףנט . . הלכות ממש, „אנא נפש כתבית יהבית"מ, שאינו אינן עתידין ליבטל . . הליכותנד עולם
לו", „אלנה תקרי הליכות אלא הלכות
בסגנון אחר: בהדרגא דמצוות — ה־(לעולם יהיו)":
מצוות הם בשביל העולם, היינו, שה־ידוענו הכלל שהלימוד ד"אל תקרי עולם יתנהג כפי רצונו. אבל בהדרגא כו' אלא כו'", אינו שולל הפירוש דתורה — ה"ה קדמה לעולם, ובריאת הפשוט, אלא מוסיף עוד פירוש, ושניהם העולם היא „בשביל התורה"נ, כדי אמת. ועד"ז בנדו"ד, שהלימוד "אל תקרי שרצון זה (שאינו מתייחס לעולם) יהי' הליכות אלא הלכות" הוא בהוספה על
הענין ד"הליכות עולם לו", ומזה מובן
ועפ"ז מובן ש"מצוות בטלות לעתיד שבהלכות התורה ישנם ב' ענינים־
33מציאות והנהגת (הליכות) העולם, ופעו־ובהקדם הביאור בדברי המשנה*3
לת הלכות התורה היא שיהיו „הליכות „כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה
עולם לו", שהעולם יתנהג ע"פ רצונו של להתקיים . . זו מחלוקת שמאי והלל" —
הקב"ה, שיהי' ניכר בפועל ובגלוי „שכל ש"הקשו על זה איך ראוי לומר על
מהלכו של עולם שלו (דהקב"ה) הוא"נז. מחלוקת שיתקיים, והרי אי אפשר ל־
מר" ב אמד דרבת מר זדמה מחרעת ברת הי אדד מר
ועפ"ז יש לבאר תוכן הדרשה „אל תקרי הליכות אלא הלכות (ולכן) לעולם יהיו" — שמצד הדרגא ד"הליכות עולם לו", שישנו מציאות העולם, וענינם של ההלכות הוא לפעול בעולם, הרי, כשנשלמת פעולת ההלכות בעולם עתידין ליבטל; אבל מצד הדרגא ד"אל תקרי הליכות אלא הלכות", שענינם האמיתי הוא רצונו של הקב"ה — „לעולם יהיו", שנשארת המציאות דהלכות התורה בעולםנח, לא באופן של פעולה (ציווי) בעולם, אלא (בדרך ממילא) מצד רצונו של הקב"ה שמתגלה במציאות דהלכות התורה שבעולם.
ח. וע"פ האמור שהקיום דהלכות התורה לעתיד לבוא (ש"אינן בטלין לעולם") הוא (לא בתור ציווי להאדם, אלא) כפי שהם מצד התורה, רצונו של הקב"ה — יש לבאר שגם ההלכות כבית הלל (בענינים שנחלקו ב"ש וב"ה, ואכן האריז"ל פי' שלעתיד בזמן המשיח תהי' הלכה כב"ש . . וזהו סופה להתקיים ממש"סא.
גם לפי' האריז"ל „שלעתיד בזמן המשיח תהי' הלכה כב"ש . . וזהו סופה להתקיים ממש" — הרי, הפירוש ד"סופה להתקיים" קאי על דעת ב"ש (שלעתיד תהי' הלכה כמותם), ולא על „מחלוקת שמאי והלל", כי, כשתתקיים דעת ב"ש עי"ז שתפסק הלכה כמותם, תתבטל ההלכה כב"ה.
ועוד ועיקר: איך יתכן שתתבטל ההלכה כב"ה לאחרי הנהגת בנ"י כדעת ב"ה במשך כל הדורות (מאז שנפסקה הלכה כמותם) — ה"ז ירידה הכי גדולה לדעת ב"ה, היפך בתכלית מהכללב* „מעליז בקודש", ודוקא בזמן המשיח! ואולי יש לומר, שמ"ש האריז"ל שלעתיד בזמן המשיח תהי' הלכה כב"ש, קאי על התקופה הראשונה דימות ה־34לעתיד לבוא, אזי תתקיים „מחלוקת כב"ש), ובזמן התחי' (הלכה כב"ש וב"ה שמאי והלל", שתהי' הלכה כשמאי והלל גם יחד):
בזמן ד"היום לעשותם", שכולל זמן
הזה, וגם התקופה הראשונה דימות הומצד גדרי הבריאה ישנם ב' תנועות כב"ש, ודעת ב"ה היא ברוחניות.
הפכיות דחסד וגבורה, לכן גם ברצונו אבל לאחרי הזמן ד"היום לעשותם",
„למחר לקבל שכרם", בעולם התחי', אבל מצד הלכות התורה כפי שהם ש"מצוות בטלות לעתיד לבוא", שבטל לאמיתתם, שאינם באים לפעול בעולם, גדר הציווי להאדם, ונשאר רק ענינם אלא הם רצונו של הקב"ה כפי שהוא האמיתי שהם רצונו של הקב"ה, „הלכות מצד עצמו („אל תקרי הליכות אלא של תורה . . שאינן בטלין לעולם" — הלכות") — גם חילוקי הדעות שבהלכות תה' ההלכה כב"ש וב"ה יחדיו, כיון התורה (ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים") שיתגלה בעולם רצונו של הקב"ה כמו הם „תורה אחת", „כולם ניתנו מרועה שהוא בעצמותו ית', „נמנע הנמנעות". אחד"3*), שלהיותו נושא הכל, יש בו ב' י. ויש לקשר ענין זה עם מ"ש הדעות דחיוב ושלילה, ושניהם כאחד, הרמב"ם אודות ימות המשיח בסיום ע"ד מ"שמה „אחת דבר אלקים שתים זו וחותם ספר ההלכות:
שמעתי", ומצדו ית' יכולים לבוא ולה־
תגלות במציאות העולם כמו שהם ב־ובהקדם ביאור הטעם לסדר וחלוקת עצמותו ית', חיוב ושלילה ביחד, להיותו ההלכות בפרק האחרון, שלאחרי שה־
המשיח (בג' הלכות ראשונות), ומסיים ובזה תלוי החילוק בפסק ההלכה הענין (בהלכה ד') ש"לא נתאוו החכמים
והנביאים ימות המשיח . . אלא כדי
שיהיו פנויין בתורה וחכמתה . . כדי
שיזכו לחיי העולם הבא", מוסיף (בהלכה
א אם א רעב רא מממר א זארסו ראה שו"ת הרשב"א ח"א סת"ח. הובא ונת' ותחרות, שהטובה תהי' מושפעת הרבה
35עסק כל העולם אלא לדעת את ה' ויש לומר הביאור בזה:
בלבד, שנאמרסז כי מלאה הארץ דעה בתקופה הראשונה דימות המשיח, ב־
את ה' כמים לים מכסים" — דיש לומר, זמן ד"היום לעשותם" בתכלית השלימות
שבהלכה האחרונה מוסיף (בקיצור (שאודותה מדבר בהלכה ד') — כיון
וברמז) גם ע"ד התקופה השני' דימות שישנו ציווי להאדם, מודגשת בעיקר
המשיח שיהי' שינוי מנהגו של עולם, התועלת של האדם ע"י קיום המצוות,
החל מהשינוי העיקרי דתחיית המתים, מתן שכרן של מצוות, „כדי שיזכו לחיי
כמשנ"ת בארוכה במק"אמא.
וע"פ המבואר לעיל החילוק שבין ימות המשיח לתחיית המתים, שבימות המשיח תהי' שלימות העבודה דקיום המצוות, ציווי להאדם, ובתחיית המתים יבטל הציווי להאדם („מצוות בטלות"), ויתגלה ענינם האמיתי שהם רצונו של הקב"ה („הלכות של תורה") — יש לומר, שענין זה מרומז גם בהחילוק בלשון הרמב"ם בב' ההלכות האחרונות:
בהלכה ד' כותב „לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח . . אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה . . כדי שיזכו לחיי העולם הבא כמו שביארנו בהלכות תשובה", ששם מבאר בארוכה שהטובה בעוה"ז, עד לשלימותה בימות המשיח, היא, בשביל שלימות העבודה דקיום התומ"צ, כדי לזכות למתן שכרן של מצוות בעולם הבאיו; משא"כ בהלכה ה', שמוסיף ענין חדש בנוגע ל"אותו הזמן" שיהי' בתקופה השני', אינו כותב שמעמד ומצב זה הוא בשביל איזו מטרה ותכלית, „כדי כו'". העולם הבא".
משא"כ בתקופה השני' דימות המשיח, כשיחיו המתים — כיון שיתבטל הציווי להאדם, ויתגלה ענינם האמיתי שהם רצונו של הקב"ה, ומצד רצונו ית' יהיו האדם והעולם (בדרך ממילא) בתכלית השלימות, „לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד . . כי מלאה הארץ דעה את ה' וגו'", מובן, שמעמד ומצב זה אינו בשביל איזו מסרה ותכלית, „כדי כו'", אלא הוא עצמו המטרה והתכלית.
ועפ"ז י"ל, שגם לדעת הרמב"ם עיקר ושלימות השכר הוא בעולם התחי' (כהפס"ד בתורת החסידות*7)), אלא שלא כתב זה בפירוש, כמו שלא כתב בפירוש אודות התקופה השני' דימות המשיח כשיחיו המתים, כיון שתכלית ומטרת חיבור ספר ההלכות, „שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה ומצוה", נשלמת בסיומה של התקופה ד"היום לעשותם": ואעפ"כ, כיון שענינו האמיתי של חיבורו הוא „הלכות של תורה", כפי שהם מצד רצונו של הקב"ה — לכן, בהלכה האחרונה, שהיא הסיום סהכל דספר ההלכות, רומז הרמב"ם אודות המעמד ומצב דעולם התחי', שאז
Suggest a fixSent for review
Report a problemNo account needed
Embed on another site
About this page
Details
- Volume
- ה'תשנ"ב, חלק א
- Id
- rh-x0rdenp8