ברכת כ"ק אדמו"ר שליט"א

א. בנוגע צו עניני דין אין תורה — וואָס איז ספּעציעל גילטיק אין די איצטיקע טעג וועלכע ווערן אָנגערופן ימי הדין^א, (אָנהויבנדיק פון דעם יום הדין פון ראש השנה^ב) — איז אַ פסק־דין פון דעם אויבערשטן אין תורה^ג, אַז דער דין דאַרף זיין אין אַן אופן פון „(ושפטו העדה גו') והצילו העדה"^ד, ד.ה. אַז דער גאַנצער דין איז נאָר בכדי עס זאָל זיין נאָכמער „והצילו"^ה [ביז די שלימות פון „והצילו" בגאולה האמיתית והשלימה, כדלקמן ס"ג].

ווי עס שטייט אין טור^ד אַלס פסק־ין (אע"פ וואָס ער ברענגט עס פון מדרש^ז) ערב ראש השנה ה'תשנ"ב

עה"פ) „מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו": „איזה אומה כאומה זו שיודעת אופי' של אלקי' . . שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין . . אינו יודע איך יצא דינו, אבל ישראל אינן כן, לובשים לבנים ומתעטפים לבנים . . ואוכלין ושותין ושמחים בר"ה לפי שיודעים שהקב"ה יעשה להם נס כו'", „ומוציאי דינם לכף זכות וקורע להם גזר דינם".

דאָס הייסט, אַז אידן זיינען אַזאַ „אומה" — אַ פאָלק וואָס זייער טבע בהנהגתם בחיי יום יום (אויך בזמן הגלות) איז אַזאַ — וואָס נאָך איידער ס'איז דאָ דער פס־דין בפועל ווייסן זיי שוין זיכער אַז דער דין וועט זיין לזכות („והצילו העדה"), ביז אַז די זיכערקייט דריקט זיך אויס און פועל'ט אַ שינוי אין זייערע לבושים און מאכלים ומשקאות בראש השנה („אכלו משמנים ושתו ממתקים"^י).

ב. ולהוסיף, אַז דער ענין איז אויך אונטערשטראָכן אין דער פרשת השבוע פון דעם שבת פון וועלכן עס ווערט געבענטשט ראש השנה — פ' נצבים^יא:

„אתם^יב נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם" גייט^יג אויף אידן — די אַלע עשר מדרגות שבכלל ישראל (ווי אויס־4גערעכנט אין המשך הכתוב^יד) און אין יעדער אידן בפרט^טו (כנגד די עשר ספירות, ווי זיי שטייען בגלוי אין יעדער איד^טז אַלס נשמה בגוף) — ווי זיי שטייען אין דעם יום הדין פון ראש השנה^יז („היום"^יח), אַז הגם דאָס איז אַ יום הדין — שטייען זיי באופן פון „נצבים", „קיימים ועומדים, דהיינו שזוכים בדין"^יט — „והצילו העדה".

ויש לומר אַז דאָס איז אויך פאַרבונדן מיט דעם פירוש^כ אין „נצבים" מלשון „נצב מלך"^כא, אַז יעדער איד שטייט (בראש השנה) ווי אַ מלך^כב, אַ מלך אויף כל המציאות אַרום אים, ביז אַ מלך אויפן גאַנצן סדר השתלשלות — וואָרום יעדער איד, ווי ער איז — איז ער אַ מלך, איז ער מקבל פון מלך מלכי המלכים הקב"ה, וועלכער ווערט געקרוינט בראש השנה („תמליכוני עליכם^כג); וכפס"ד הנ"ל פון טור, אַז אידן ווייסן פאָראויס אַז זוכים בדין, וואָרום זיי זיינען אַ „גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו" (און דעריבער ווייסן זיי „אופי' של אלקי'"), און זיינען בדרגת מלך, און דעריבער באַקומען זיי — דורך דעם וואָס זיי זיינען מקבל פון מלך מלכי המלכים הקב"ה — אַלע המשכות והשפעות ווי עס קומט אַ מלך אָן קיין השתדלות מצדו. ואדרבה: אַ מלך טאָר גאָר ניט טאָן קיין מלאכה^כד, בשעת איינער פון אנשי המלוכה קען עס פאַר אים טאָן, עאכו"כ ווען ס'איז „ברוב עם", וואָס „ברוב עם הדרת מלך"^כה.

ג. דער עיקר און שלימות פון „והצילו העדה" איז די הצלה פון דעם איצטיקן מעמד ומצב פון גלות, בגאולה האמיתית והשלימה — וואָרום אפילו די וואָס האָבן — אויך איצטער (אין גלות) — הרחבה אין פרנסה רוחנית און הרחבה אין פרנסה גשמית, און אפילו די וואָס געפינען זיך אין ארץ הקודש אויפן הר הקודש, און דאָרטן גופא — אין דעם מקום הכי קרוב צו דעם מקום קדש הקדשים — זאָגן זיי אָבער דאָרטן אויך^כו „מפני חטאינו גלינו מארצנו", וואָרום מ'האָט נאָך ניט דעם „מקדש אד' כוננו ידיך"^כז, און ס'איז נאָך ניט דער מצב פון „כל יושבי' עלי'"^כח, וואָס דוקא דעמולט האָט מען בשלימות אַלע ענינים, כולל — מצות יובל^כח, וואָס איז במיוחד פאַרבונדן מיט שחרור וגאולה^כט, כמ"ש^ל „ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל5משפחתו תשובו" (בשנת היובל) אפילו אַזאַ וואָס זאָגט^לא „אהבתי את אדוני" און גייט ניט אַרויס בשביעית^לב.

ויש לומר אַז די שייכות פון יום הדין פון ראש השנה מיט דער גאולה („והצילו העדה") איז אויך אונטערשטראָכן אין דעם וואָס בראש השנה איז די עבודה פון קבלת מלכותו ית', צו ממלא זיין די בקשה פון דעם אויבערשטן „תמליכוני עליכם" [ווי די גמרא זאָגט אין תלמוד בבלי^לג, וואָס איז פאַרבונדן מיט גלות, „במחשכים הושיבני"^לג], וואָס מלכותו ית' איז פאַרבונדן און ווערט נתגלה בשלימותה דורך דוד מלכא משיחא (וואָס ענינו איז ספירת המלכות^לד).

דערפון איז פאַרשטאַנדיק, אַז שטייענדיק איצטער אין די לעצטע רגעים פאַר דער גאולה (לויט אַלע סימנים, כנ"ל^לה) — דאַרף דער דין אין די טעג (ימי הדין) ברענגען דער עיקר ושלימות פון „והצילו" — די גאולה האמיתית והשלימה.

ותיכף ומיד ממש — ניט אַריינגייענדיק אין אַ שקו"ט בזה — ס'איז אויף דעם קיין צייט ניטאָ, וואָרום מ'דאַרף גלייך גיין מקבל פנים זיין די גאולה האמיתית והשלימה און דוד מלכא משיחא, און כ"ק מו"ח אדמו"ר בראשנו — איז פאַרשטאַנדיק, אַז מיט יעדער רגע שנעלער וואָס מ'פאַרענדיקט די ענינים שקודם לזה, איז דאָס אַ רגע פריער פון דער גאולה האמיתית והשלימה.

ד. ולהוסיף, אַז די שייכות פון „והצילו" בראש השנה מיט דער גאולה איז אויך מודגש אין דער פרשה פון דער וואָך — פ' וילך וואָס קומט בהמשך צו פ' נצבים:

שטייענדיק „נצבים . . לפני ה' אלקיכם", באופן פון „נצב מלך" (כנ"ל ס"ב) — האָבן אידן בכח אַז באַ זיי זאָל דערנאָך גלייך ווערן „וילך" — לכל לראש די הליכה פון גלות אין גאולה, וואָס דאָס איז כולל די הליכה פון ארצות הגלות אין ארץ הגאולה (ארץ ישראל), ובפרט ווי זי ווערט תיכף ומיד אין אַ מצב פון „כל יושבי' עלי'", און דערנאָך אין גאולה עצמה — „וילך", „ילכו מחיל אל חיל", ביז „יראה אל אלקים בציון"^לו.

און עס ווערט באַ יעדער אידן „היום מלאו ימי ושנותי" (כדברי משה בהמשך צו „וילך משה"^לז) — אַז יעדער איד האָט ימים ושנים מלאים בתורה ומצוות, און דער כח אויף דעם באַקומט ער פון דעם וואָס אַזוי איז געווען באַ משה רבינו, און דערפון ווערט עס נמשך אין יעדער אידן דורך בחי' משה שבו וואָס פועל'ט אויף אים ביז אין מעשה בפועל (ווי דער אַלטער רבי איז מבאר אין תניא^לח, ובתוספות ביאורים בזה פון דעם צמחצדק).

ה. די שייכות הנ"ל פון יום הדין ראש השנה מיט „והצילו העדה", כולל ובעיקר די גאולה — הויבט זיך שוין אָן אין ערב ראש השנה, וואָס אַן ערב והכנה איז אַ מעין פון דעם וואָס דאָס גרייט צו. ועאכו"כ בנוגע צו ערב ראש השנה, וואָס דעמולט האָט מען שוין דעם „והצילו העדה" פון ראש השנה — ווי6דער פס"ד הנ"ל פון טור, אַז שוין בערב ראש השנה ווייסן אידן אַז זוכים בדין, און דעמולט הויבן זיך שוין אָן די הכנות צו ראש השנה^לט — וכידוע אַז שבת און יו"ט דאַרפן האָבן אַ הכנה מיוחדת^מ, ועאכו"כ די הכנה ערב ראש השנה צו ראש השנה, וועלכער איז משפיע אויף כל ימי השנה (אַזוי ווי אַ ראש איז משפיע אויף אַלע חלקי הגוף)^מא.

ו. ויש לומר אַז די שייכות פון ערב ראש השנה מיט דער גאולה (זוכים בדין) איז אַרויס נאָכמער בגלוי בדורות האחרונים — דורך דעם יום הולדת פון דעם צמח־צדק ביום זה (בשנת תקנ"ט)

דער נאָמען פון צמח־צדק [ווי ער ווערט אָנגערופן על שם תורתו] איז שמו של משיח צדקנו, שנקרא „צמח" און נקרא „צדק"^מב.

ולהוסיף אין דער שייכות פון צמחצדק מיט משיח צדקנו: דער צמח־צדק — דער נשיא השלישי פון נשיאי חב"ד^מג — איז כולל אין זיך אַלע נשיאים, ווי מ'זעט עס אין זיין תורה וועלכע איז כולל די תורה פון אַלע נשיאים שלפנ"ז, און אויך פון די נשיאים שלאח"ז, ביז כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו. והיות אַז רבותינו נשיאינו, און כללות הענין פון גילוי פנימיות התורה והפצת המעינות חוצה דורך רבותינו נשיאינו, איז פאַרבונדן מיטן גילוי פון משיח צדקנו, ובמיוחד כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו כמרומז בשמו „יוסף יצחק" על שם „יוסף אד' שנית ידו"^מד — איז פאַרשטאַנדיק אַז דאָס (די שייכות פון די רביים מיט משיח) שטייט בהדגשה באַם צמחצדק וועלכער איז כולל אַלע נשיאים.

דערפון איז מובן, אַז ביום הולדת של הצמח־צדק (בערב ראש השנה), וואָס דעמולט איז „מזלו גובר"^מה — איז גובר דער ענין פון שמו של משיח, אַז דער בעל יום ההולדת טוט כל התלוי בו — ובמילא איז זיכער אַז דאָס איז פועל פעולתו — אַז עס זאָל זיין דער גילוי פון שמו של משיח, און נאָכמער — דער גילוי פון משיח אַליין (ווי ער איז העכער פאַר שמו).

ע"ד ווי דאָס איז בנוגע צו דער נשמה וואָס „חמשה שמות נקראו לה"^מו (נפש רוח נשמה חי'), ביז דעם שם החמישי — יחידה, ביז דער עצם הנשמה (וואָס „חמשה שמות נקראו לה"^מז),

אַזוי אויך י"ל בנוגע צו משיח — אַז נוסף צו גילוי פון שמו של משיח, ביז ווי ער איז פאַרבונדן מיט יחידה (יחידה הכללית^מט), האָט מען אויך די עצמות פון משיח צדקנו, וואָס דאָס איז איין זאַך7מיט עצמות א"ס^מט, און דעריבער איז דער גילוי פון משיח (בערב ראש השנה) פאַרבונדן מיט קבלת מלכותו ית' בראש השנה*5) כנ"ל, און דער גילוי פון ענין המלכות („נצב מלך") אין יעדער אידן, כמובן אויך פון פס"ד הטור בנוגע צו ערב ר"ה כנ"ל.

[ולהעיר אַז דער טור איז דער יסוד פון בית יוסף, וועלכער איז דער יסוד פון שולחן ערוך בית יוסף, וואָס ער איז דער יסוד פון דעם אַלטן רבין'ס שולחן ערוך, אויף וועלכן עס זיינען פאַראַן כמה תשובות וביאורים פון צ"צ].

ז. ויש לקשר זה מיט דעם ענין פון „וילך משה" (די הליכה פון גלות אין גאולה כנ"ל ס"ד) — ע"פ המדובר לאחרונה^נא די ראשי־תיבות [וואָס איז נוגע במיוחד צו חסידי חב"ד, און דורך זיי — צו כלל ישראל בכל הדורות] פון „מיד" — „מיד הן נגאלין"^נב — משה, ישראל (הבעש"ט), דוד (מלכא משיחא):

די אַלע דריי (משה, ישראל הבעש"ט און דוד מלכא משיחא) זיינען פאַרבונדן מיט „מיד הן נגאלין": משה הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון^נג. ישראל הבעש"ט — ווי משיח האָט אים געענטפערט אויף זיין שאלה „אימתי אתי מר" — „כשיפוצו מעינותיך (פון בעש"ט) חוצה"^נד. און דוד מלכא משיחא — וואָס דורך אים קומט די גאולה האמיתית והשלימה בפועל.

און אין דעם וואָרט „מיד" שטייען אַלע דריי צוזאַמען אין אַן איין און איינציקן וואָרט, און אַ וואָרט וואָס פירושו איז „מיד" (גלייך), אין איין און איינציקער רגע — באַווייזט דאָס אַז אַלע דריי זיינען אַן איין און איינציקע נקודה: די נקודה פון גאולה מיד.

און די נקודה טיילט זיך אויף דריי פרטים, און דוקא אין דעם סדר פון משה, ישראל הבעש"ט און דוד מלכא משיחא: דער כח אויף גאולה קומט פון משיח גואל ראשון הוא גואל אחרון, און משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו'^נה, וואָס דאָס איז כולל כל התורה כולה, כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש^נו, כולל — אויך דער גילוי פון פנימיות התורה באופן פון הפצת המעינות חוצה דורך דעם בעש"ט, וואָס דורך דעם איז „אתי מר" דוד מלכא משיחא.

ובפרטיות יותר: משה און דוד (מלכא משיחא) זיינען דער ראשון ואחרון — גואל ראשון הוא גואל אחרון, און צווישן זיי איז דער אות י' ר"ת ישראל (הבעש"ט), וואָס גייט אויף דער פּינטעלע איד (נקודת היהדות)^נז, ווי זי שטייט בגלוי ביז זי באַקומט אַ צורת אות (י'), ואדרבה: דוקא דער י' איז מחבר די צוויי אותיות מ' און ד' וועלכע האָבן אַ התפשטות שלא בערך מער ווי התפשטות הי' — וואָרום די פּינטעלע איד פאַרבינדט זיך מיט דעם אויבערשטן אַליין, און דעריבער שטייט אַ איד אין אַ מצב פון „נצב מלך" (כנ"ל)8און „וילך", און דוקא ער האָט בכח צו ברענגען דעם גואל ראשון הוא גואל אחרון (משה און דוד מלכא משיחא).

און דער כח אויף מגלה זיין דעם י' (נקודת היהדות) — יחידה שבנפש (ניצוץ משיח שבכל א' מישראל^נח) ביז עצם הנפש — אין אַ אידן, איז געקומען במיוחד דורך ישראל הבעש"ט, ע"י גילוי תורת החסידות — וואָס דאָס גייט בכללות אויף גאַנץ תורת החסידות פון אַלע רבותינו נשיאינו (וואָס איז פאַרבונדן מיט משיח), ובמיוחד — שטייט דאָס בגלוי באַ דעם צ"צ, וועלכער איז כולל אַלע רבותינו נשיאינו, כנ"ל (ס"ו).

ח. די שייכות הנ"ל פון ערב ראש השנה מיט דער גאולה שטייט נאָכמער בהדגשה בערב ראש השנה בקביעות שנה זו — הן בימי השבוע, אַז דאָס קומט אויס ביום ראשון בשבוע, און הן בכללות השנה — שנת ה'תשנ"ב:

ווען ערב ראש השנה איז ביום ראשון בשבוע, קומט אויס אַז ער איז צווישן צוויי ימי סגולה — צווישן יום השבת קודש און ראש השנה. וע"פ הידוע אַז אַלע ענינים אין קדושה זיינען בדיוק, איז מובן אַז דער טאָג פון ערב ר"ה האָט בכח צו מחבר זיין די צוויי קצוות פון שבת און ראש השנה: שבת איז „מיקדשא וקיימא"י^ה מלמעלה, משא"כ ראש השנה ווערט נתקדש דורך אידן (ישראל דקדשינהו לזמנים*4)). און דורך דעם טאָג פון ערב ראש השנה בינתיים ווערט דער חיבור פון ביידע ענינים, אַז די קדושה פון שבת וואָס איז למעלה מכל העולמות (מיקדשא וקיימא מלמעלה) ווערט נמשך כמו שהיא אין ראש השנה; און אַזוי אויך לאידך גיסא, ווערט נתגלה ווי יעדער איד איז אַ „בעה"ב" (זייענדיק בדרגת מלך כנ"ל) אויף שבת און איז משפיע אין שבת, ביז — ווי יעדער איד ווערט בעה"ב אויף (ברענגען דעם) „יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"^מא.

ובפרטיות יותר: בקביעות שנה זו האָט מען די מעלה, אַז ראש השנה קומט אין אַ המשך פון דריי ספּעציעלע טעג נאָכאַנאַנד^סב: (א) יום השבת קודש, פאַרבונדן מיט „יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים". (ב) ערב ראש השנה — ביום ראשון בשבוע, וועלכער ווערט אָנגערופן בתורה^מג „יום אחד", על שם וואָס הקב"ה הי' יחיד בעולמו^סד. וענין זה פון יום ראשון דמעשה בראשית חזר'ט זיך איבער בכל יום ראשון^סה, ווי מ'זעט עס אין שירו של יום וואָס מ'זאָגט דעמולט „לה' הארץ ומלואה"^סו. ובהדגשה יתירה ווען דער יום ראשון איז ערב ראש השנה, וואָס דעמולט איז „זה^מז היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון"^סח. (ג) ראש השנה, ביום שני בשבוע, וואָס ביום זה נבראת מחלוקת^מט — מחלוקת למעליותא, מחלוקת לשם שמים (ווי מחלוקת שמאי והלל) וואָס „סופה להתקיים"*7), סיי די9מעלה פון שמאי (גבורה^עא) און סיי די מעלה פון הלל (חסד^עא) — „ושפטו העדה (דין) גו' והצילו העדה" (חסד), דורך אַ כח נעלה משניהם וואָס איז זיי מחבר^עב — דער כח פון משה, ר"ת משה שמאי הלל, וואָס הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון.

וואָס דאָס איז נוסף אויף דער מעלה משולשת פון דער שנה חדשה — שנה תמימה (שנת העיבור), שנה שלימה (חשון וכסלו מלא), און „תמימות" בשלימות פון „שבע שבתות תמימות", ווי גערעדט פריער^עג.

ט. די ראשי־תיבות פון דעם מספר השנה ה'תשנ"ב האָבן אידן קובע געווען — הי' תהא שנת נפלאות בכל:

„נפלאות בכל" מיינט בפשטות, אַז עס וועלן זיין (הי' תהא — לשון הבטחה ולשון ציווי ונתינת כח) נפלאות אין אַלץ, אין אַלע ענינים פון דעם יאָר. וואָס דאָס איז דורך דעם וואָס עס קומט תיכף ומיד די גאולה האמיתית והשלימה, האָט מען דעמולט „נפלאות בכל".

ובביאור הדברים: „בכל" באַווייזט אויף תכלית שלימות הברכה כולל די שלימות פון גאולה האמיתית והשלימה — ווי חז"ל זאָגן^עד אַז „שלשה הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין העולם הבא, אלו הן אברהם יצחק ויעקב, אברהם דכתיב בי'^עה בכל יצחק^עו דכתיב בי'^עז מכל ויעקב דכתיב בי'^עח כל". דאָס הייסט, אַז „בכל" איז פאַרבונדן מיט דער שלימות פון עולם הבאי^ז, די גאולה האמיתית והשלימה, וואָס דעמולט וועט מען האָבן „כל" — אַלץ בשלימות.

ובשרש הענינים: „כל" גייט אויף די ה' ספירות (וואָס זיינען כולל אַלע ספירות) פון חסד ביז הוד, ווי זיי שטייען בשלימות (כל א' כלול מעשר) — איז דאָס בגימטריא כל (חמשים). און „בכל מכל כל" איז ווי די שלימות פון „כל" (גאולה) ווערט נמשך אין אַלע ג' קוים (כנגד די ג' אבות), וועלכע זיינען כולל אַלע פרטים.

וויבאַלד אַז יעדער איד — אנשים נשים וטף — איז אַ יורש פון אַלע און יעדערן פון די ג' אבות, און יעדער איד האָט אין זיך אַלע דריי אבות*8), איז פאַרשטאַנדיק אַז יעדער איד באַקומט בפשטות „בכל מכל כל", ווי יעדערער זאָגט אין סיום פון ברכת המזון: „כמו שברך את אבותינו אברהם יצחק ויעקב בכל מכל כל כן יברך אותנו כולנו יחד בברכה שלימה",

ובפשטות — אַז יעדער איד באַקומט „בכל מכל כל" ברוחניות, און „בכל מכל כל" בגשמיות, מיט אַלע פירושים שבדבר, אָנהויבנדיק פון דעם פירוש העיקרי — אַז נאָך אין די לעצטע רגעים פון גלות זאָל יעדער איד האָבן „בכל מכל כל", אַז אַלע זיינע ענינים זאָלן זיין באופן הכי טוב והכי מושלם („לא חסרו שום טובה"^פא),

ועוד ועיקר — אַז דאָס ברענגט גלייך10תכלית השלימות פון „בכל מכל כל" — די גאולה האמיתית והשלימה, ובפשטות ובגשמיות — בהתאם צו ברכת המזון פון אידן^ב (וואו מ'בעט „בכל מכל כל"): „ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך"^פג — אַז מ'באַקומט ארץ ישראל בפשטות, ותיכף באופן של ירושה וכיבוש וחלוקת הארץ, און אַלע אידן געפינען זיך דאָרט „איש תחת גפנו ותחת תאנתו"^פד, בגאולה האמיתית והשלימה,

ובאופן אַז דאָס פועל'ט אויך אויפן עבר, אַז אע"פ וואָס ברגע זה ממש איז משיח עדיין לא באַ, איז בשעת ער וועט קומען ברגע לאחרי זה — וועט ער איבערמאַכן (דורך אַריינשטעלן דעם אל"ף פון אלופו של עולם^פה) אויך די רגעים שלפני זה (פון „גולה") אַז זיי זאָלן זיין אַ חלק פון גאולה.

י. ולסיכום:

שטייענדיק אין דעם יום סגולה פון ערב ראש השנה ה'תשנ"ב, הי' תהא שנת נפלאות בכל — וואָס ער איז אויך דער יום הולדת פון דעם צמח־צדק — ובסיום וחותם פון חודש אלול ר"ת „אני לדודי ודודי לי"^פו, מיט די אַלע פינף ראשי תיבות פון אלול כנגד די ג' קוים ועמודים פון תורה עבודה וגמילות חסדים, און תשובה וגאולה^פז — איז אַ זיכערע זאַך אַז שטייענדיק אין אַ מצב פון „ודודי לי" בענטשט דער אויבערשטער יעדער איד און אַלע אידן נאָך אין חודש אלול מיט „בכל מכל כל", „מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"^פח, סיי ברוחניות און סיי בגשמיות, און סיי שניהם יחד, ביז אין אַן אופן אַז זיי ווערן איין זאַך.

וע"פ פס"ד הטור הנ"ל אַז שוין בערב ראש השנה זיינען אידן „לובשים לבנים ומתעטפים לבנים" — איז מובן אַז נאָך בערב ראש השנה באַקומט מען שוין די התחלה פון אַלע המשכות והשפעות ואורות, ועאכו"כ — אַלע כחות, סיי ברוחניות סיי בגשמיות.

ועוד והוא העיקר — אַז תיכף ומיד ממש בערב ראש השנה זה, יום הולדת פון צמח־צדק — ווערט נתגלה משיח צדקנו, באופן פון „מראה באצבעו ואומר זה"^פט: אָט איז משיח ווי ער ווערט אָנגערופן „צמח", אָט איז משיח ווי ער וועט אָנגערופן „צדק", אָט איז משיח ווי ער ווערט אָנגערופן „יוסף יצחק" (דער נאָמען פון כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו), ועוד ועיקר — אָט איז משיח ווי ער ווערט אָנגערופן „דוד מלכא משיחא", צוזאַמען מיט משה רבינו — „גואל ראשון הוא גואל אחרון", צוזאַמען מיט ישראל הבעש"ט און אַלע רבותינו נשיאינו — ובאופן פון „מיד" (כנ"ל ס"ז), תיכף ומיד ממש.

ובפשטות — אַז „וילך" יעדער איד

ב. ב"ג המלך:

מעלת הקביעות דר"ה ביום שני — ובפרטיות יותר:

ידוע*2) ביאור הטעם ש"זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון" קאי על ר"ה (א' בתשרי), אף שבכ"ה באלול נברא העולם^כא וא' בתשרי הוא יום הששי לברה"ע — להיותו יום ברוא אדה"ר, עיקר ותכלית ומטרת הבריאה כולה,14כולה, כמבואר במדרשי חז"ל^כב שאדה"ר בריאת האדם) ע"י הקב"ה, כדלקמן.

ועפ"ז י"ל, שבקביעות דר"ה בסמיכות שלימות נעלית יותר משלימות הבריאה הכי גדולה ליום ראשון מודגשת ע"י הקב"ה.

ברמח) כבר שה א בם ד מצב יום והעניד בה

ראשון שנקרא „יום אחד"^כו, „שהי' לאחרי גמר וסיום הבריאה כולה הקב"ה יחיד בעולמו"^כז, היינו, שגם בבריאת האדם ביום הששי נאמר^לו „אשר לאחרי שנבראו כל הנבראים שבעולם ברא אלקים לעשות", שפירושו „לתקון"^לא, מאיר ומתגלה בעולם ש"הקב"ה יחיד היינו, שלאחרי שלימות בריאתו של

הקב"ה, „אשר ברא אלקים", צ"ל

בסיון שקבלו ישראל התורה . . נחשב

כאילו נברא העולם עתה"^לד, ומדגישים

22) זהר ח"א רכ, ב. ח"ג קז, ב. וראה פרדר"א בפסוקי שופרות דר"ה הענין דמתן

תורה, כיון שבריאת העולם בר"ה היא

ד. ויש להוסיף, ששני ענינים אלו (שלימות העולם מצד הבריאה, והשלימות היתירה שנעשית ע"י עבודת האדם) מרומזים גם בפרקי אבות שלומדים16בלימוד ה"משנה"^נ הקשורה עם ענין ואולי יש להעיר מהרמז בצירוף הגאולה^נא, נעשית גאולה מהמדידה הפרקים חמישי וששי ביחד — שצירוף וההגבלה דבריאת העולם^נב „בעשרה מספריהם עולה אחד עשר, כידוע^נה מאמרות", ע"י גילוי כבודו ומלכותו של שמורה על בחי' „אנת הוא חד ולא

בחושבן"^נו, למעלה מעשר ספירות, ול־

מעלה מ"עשרה מאמרות" שכנגד העשר^מו כי, נוסף יכר שמיום השבת מתברכים כל ספירות^נז, ולמעלה גם מעשרת הדברות ימי השבוע (ראה זח"ב 10, ב. ח,^ח יש ברכה שבתורה הקשורים עם עשרה מאמרות58, מזחדת בשבת שלפני ר"ה — להיותו גם שבת שבחי' זו נמשכת ומתגלה ע"י עבודתם מא מאממא מאא מאא א א אמא במ מר ר אא זר^מז כדי לס"ם הלימוד דפרץ אבות (גם) בכל שבמתן־תורה ב"חורב" ניתנו עשרת

הדברות (דרגת התורה השייכת לעולם^מח כנגד יום ששי דמעשה בראשית וששי בסיוז שנברא בעשרה מאמרות), ו"מחורב"

(כשהולכים מחורב^מח) מתחילה עבודתם^מט ישעי' נד, יג.

50) כולל גם בריתות, שאף שמצד עצמם אינם^נג ישעי' מג, ז.

משנה, מצסרפים גם הם למשנה ע"ז ש"שנו חכמים^נד בשלח טו, יח.

55) ראה רשימות הצ"צ לתהלים (יהל אור) ע' ארא ת ממרא מד ר זז מרמז ממ ממ אז ברם ר ר"ז) בנוים עתה אקבצם" (ויק"ר פ"ז,^א.

52) ומרומז גם בענין ה"הלכות" (תוכבם וענינם^נז ראה מדרש שמואל כאן (ד"ה והחסיד "ל של המשניות) — כדרשת חז"ל על הפסוק „הליכות — בסופו).

עולם לו", א"ת הליכות אלא הלכמת" (מנילה כח,^נח כדרשת חז"ל על המסוק „עשרה עשרה סע"ב. וש"נ), שע"י „הלכות" נעשה „הליכות" הכף בשקל הודש" (ח"נ יא, סע"ב).

בעולם, שהעולם מתעלה ועד באופן שבאין־ ערוך^נט דברים א, ב.

60) וההתחלה בזה בחורב עצמו — כמארז"ל

(שבת פח, ב) „על כל דיבור ודיבור שיצא מפי

*) וע"פ המבואר לקמן בפנים שעבודת האדס הקב"ה פרחה נשמתן", היינו, שלאחרי התגלות קשורה עם בחי' „אחד עשר" י"א), יומתק דיוק עשרת הדברות (הקשורים עם עשרה מאמרות שבהם הלשון שישראל מכרכים את החדשים י"א פעמים נברא העולם) ע" הקב"ה, התחילה עבודתם של בשנה" (אף שבשנת העיבור מכרכיס ישראל י"ב ישראל באופן שלמעלה מ(המדידה והגבלה ד)עשר

„פרחה נשמתו" (אלא שהחזירה להם הקב"ה בטל17בחושבן")^סא.

שעתיד להחיות בו את המתים (שבת שם), כיון ששלימות העבודה היא באופן דנשמות בגופים דוקא, כמודגש בהציווי דאחרי מות שני בני אהר(שקורין ביוהכ"פ) שהכניסה אל הקודש צ"ל באיפן דנכנס בשלום ויצא בשלום" דוקא).

61) ועס"ז יש לבאר מ"ש בם' נצבים (ל, יא"יד) „לא נפלאת היא סמך ולא רחוקה היא לא בשמים היא גו' ולא מעבר לים היא גו' כי קרוב אליך הדבר וגו'" — דלכאורה אינו מובן: מאי קמ"ל — לאחרי מתןתורה, ולימודה לבנ" במשך ארבעים שנה — ש"לא בשמים היא": ויש לומר, שהחידוש הוא (לא בנונע לדרנת התורה ששייכת לעלם, אלא) בנונגע לדרגת התורה שלמעלה לגמרי מהעולס*, שאף שמצד עצמה „נפלאת היא" ורחוקה היא", „בשמים יא" ומעבר ים מ"ם, „לא נמלאת היא ממך לה ליום ראשון, שבו מודגשת שלימות הבריאה כולה (בכל ששת ימי בראשית) כמו שהיא ב"יום אחד", „הקב"ה יחיד בעולמו" (כנ"ל ס"ב) — מודגשת השלימות שמצד בריאת העולם ע"י הקב"ה (לפני עבודת האדם); והעילוי שניתוסף ע"י עבודת האדם — מרומז בשלילת אפשרות הקביעות דר"ה ביום ראשון עצמו („לא אד"ו ראש")^סב, כי אם בימים שלאחריו, ובמיוחד ביום שני וביום שלישי, „ב"ג המלך".

והביאור בזה:

מבואר במדרשי חז"ל^מג שביום שני נבראת מחלוקת, וביום שלישי בטלה המחלוקת ונעשה שלום.

וענינו בעבודת האדם:

ה"מחלוקת" דיום שני היא מפני ההעלם וההסתר דמציאות העולם (עולם מלשון העלם^מד) על אלקות, כי, המעמד ומצב ד"יום אחד", ש"הי' הקב"ה יחיד18(„הקב"ה יחיד בעולמו", עולם שלו), אבל ולכן כוללת שניהם ביחד, היינו, שע"י העולם (הנברא) מצד עצמו הוא במעמד עבודתם של ישראל בלימוד וקיום הומצב של „מחלוקת" (שני); והחידוש ד־תורה נמשכת ומתגלה (בתורה שירדה יום השלישי — שבטלה המחלוקת ונעשה בעולם, ועל ידה גם בעולם) לא רק שלום בין העולם לאלקות באופן שה־ דרגת התורה השייכת לעולם (שלכן יש עולם גם מצד עצמו „מסכים" (כביכול) בה התחלקות דב' קוין), אלא גם דרגת

התורה שלמעלה מהעולם, ועד לדרגת א אמר תליתאי . . לעם תליתאי"^סג, שלישי ועפ"ז מובן שבהקביעות דר"ה (בסמיהמכריע בין החולקים, עי"ז ש"כולל ב' כות ליום ראשון, „תחלת מעשיך . . יום הדעות ושניהם מסכימים לדעת ה־ ראשון", אבל לא ביום ראשון עצמו, מכריע"^סו — כמארז"ל שישראל נקראים אלא) ביום שני וביום שלישי (ב"ג), „שולמית, אומה שעשתה שלום ביני ובין מודגש ענינו העיקרי של ר"ה (המלך) — עולמי"^סז, ע"י עבודתם בקיום התורה החידוש שנעשה ע"י עבודת האדם

בהוספה על שלימות הבריאה ע" הקב"ה

בה מר זהא חד בר' רא

הכוונה ב"מחלוקת" (דיום שני) היא באופן של מחלוקת „מסכים" עם אלקות, גם (ובעיקר) ל"מחלוקת" דקדושה, ולא רק עם דרגת האלקות שבערך ובלשון המשנה (בפרק חמישי דאבות) העולם („יחיד בעולמו", ע"ד „יחידו של שלומדים בשבת שלפני ר"ה) „מחלוקת עולם"), אלא גם דרגת האלקות שבאיןשהיא לשם שמים (ש)סופה להתקיים . . ערוך לגמרי להעולם, ועד למעלה מגדר זו מחלוקת הלל ושמאי" — מחלוקת התחלקות (בחי' „אנת הוא חד ולא בתורה, מצד ההתחלקות (מחלוקת מלשון בחושבן").

התחלקות) דב' קוין ימין ושמאל, חסד

ו. וענין זה מרומז גם בהסימן „פתבג ממא אאת אאא ז ר אמר מ מא אמא מאא אאר

ח. ויש לבאר גם הרמז בסימן „פתבג המלך" (סימן לזכרון חלוקת הפרשיות בהתאם לקביעות השנה, „ב"ג המלך פת וילך") — דכיון שכל עניני התורה הם בתכלית הדיוק, מובן, שבסימנים שבתורה שנקבעו ע"י גדולי ישראל לתועלת הזכרון יש גם תוכן בפ"ע1י: „פתבג^ב המלך" — „הוא שם מאכל המלך בל' כשדים"^ג, ובלשון הכתוב^ב „וימן להם המלך דבר יום ביומו מפתבג המלך ומיין משתיו" (מן היין אשר ישתה הוא4י), היינו, שבר"ה (שנקרא „המלך") מזמין הקב"ה (מלכו של עולם) לכאו"א מישראל כל צרכיו (שנקראים5*) „מאכל") על כל השנה כולה („דבר יום ביומו") בתכלית ההרחבה, משולחן המלך!

וענין זה הוא בהדגשה יתירה בהקביעות דר"ה ביום ב' וביום ג', „ב"ג המלך פת וילך . . שמחלקים נצבים וילך המשנה7' בנוגע לחיוב בעה"ב לפועלים: „אפילו אם אתה עושה להן כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהם שהם בני אברהם יצחק ויעקב", ו"מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל"2"), „מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות"", שהקב"ה צריך ליתן ונותן לכאו"א מישראל „כסעודת שלמה בשעתו", לא רק „די מחסורו אשר יחסר לו"*14), שכולל גם „סוס^קא לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו"^קב, אלא גם „לעשרו", ועד להעשירות דשלמה בשעתו!

ומזה מובן גם בנוגע להדין ומשפט דר"ה שאין מקום לטענה של „משמאילים"^קג — כי, השקו"ט שבין „מיימינים" ל"משמאילים" אינה אלא בנוגע לענין העבודה, אלא, מצד עצם מציאותם של ישראל בודאי ובודאי שלכל הדעות הפס"ד הוא שצ"ל ההנהגה באופן ד"וימן להם המלך דבר יום ביומו מפתבג המלך", ובפרט שגם בנוגע לענין העבודה בודאי שרבו המזכין, כיון ש"כל ישראל בחזקת כשרות"^קמד, ובפרט לאחרי עבודת התשובה דחודש אלול וימי הסליחות ב־22מעלת השלימות שע"י עבודת האדם י. ובכל זה ניתוסף הדגשה יתירה בהוספה על השלימות שמצד הבריאה בשנה זו — שנת ה'תשנ"ב:

עצמה שמודגשת בהקביעות דר"ה ביום הולך ומתקבל ע"י בנ"א הראשישני (ב'), מודגשת גם בהקביעות דחשון תיבות שנקבע ע"י בני ישראל למנין וכסלו ששניהם שלמים (ש'), ובהקביעות השנה — שד' אותיות הראשונים (ה'תש"נ) דר"ח ניסן וחג הפסח ביום השבת (ז'), הם ר"ת „הי' תהא שנת נפלאות" (בהוספה השלימות ד"שבע שבתות תמימות" — כי, על שנת נסים), והאות החמישית^קיג (ב') ב' עניני שלימות שבקביעות השנה היא ראשי־תיבות „בה", שה"נפלאות" מתאימים להשלימות שמצד הבריאה וה־אינם ענין פרטי בהשנה, אלא הם ענינה שלימות היתירה שע"י עבודת האדם: ה־של השנה, וגם ראשי־תיבות „בכל", ש"השלימות דחשון וכסלו (כתוצאה מקיבוץ נפלאות" הם בכל הענינים כולם^קיד, „בשעות וימים מפני החלקים (תשצ"ג

חלקים) שיש בכל חודש וחודש יותר על

חצי היום188)) — שלימות שמצד הבריאה, עשר יום" — שע" עבודתם של ישראל (שמודגשת והשלימות ד"שבע שבתות תמימות" בעיבור השנה) ממשיכים וסגלים בחי' אחד עשר' (שלימות בקיום המצוה דספירת העומר) (כנ"י 0*"^ז.

שלימות בעבודת האדם (הקשורה ופו־^קי רמב"ם שם 0"א ה"ב.

ר את מ א אמ אא א אא מאר אא א א ויש לומר, שענין זה מודגש גם בה־ש"ר 0"ו, ב).

שלימות דשנת העיבור, „שנה תמימה" —^קיב רסב"ם שם רפ"ד.

שאף שמצד הבריאה „יתרה שנת החמה^קיג להעיר מהעילוי ד"חמישית לפרעה", על שנת הלבנה קרוב מאחד עשר „דאתפריעו ואתגלייז מיני' כל נהוריז", דרנא יום"", מ"מ "מוסיפיז חודש אחד ועשין ברת ד' עלו ת ראה מקרת מ"א מממ

ובכ"מ) — ע"ד ובדוגמת העילוי ד"אחד עשר"