Sefer HaSichos (the Rebbe)
משיחות ש"פ וירא, ח"י מר־חשון ה'תשנ"ב
ארצות — איז פאַרשטאַנדיק, אַז דאָסאון אויך באַ אוה"ע — „לא יהי' עסק דאַרף זיך לכל לראש אָפּשפיגלען אין כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד"קיב, דער עבודה מעין זה פון אידן, דורך „והיתה לה' המלוכה", און עד"ז אין אַלע דעם וואָס ער איז מוסיף אין לימוד חלקי העולם — דומם צומח חי — ווערט התורה, ניט נאָר לויט זיינע ג' מוחין ה־נתגלה דער כח הפועל בנפעל, ביז אַז שייכים למדות, נאָר אויך ג' מוחין ב־„אבן מקיר תזעק"קיג, ועד"ז תאנהקיד עצם. וואָס דאָס איז במיוחד — דורך (צומח), ועד"ז חי, ועאכו"כ מדבר — מוסיף זיין אין לימוד פנימיות התורה „וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל (כולל בביאור ענינים אלו דעבודת המו־יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר חיןקי), כולל — בעניני הגאולה ומשיח נשמה באפו"קטו, אַז די גאַנצע וועלט
ווערט אַ דירה לו יתברך בתחתונים, און אז אא א ר אמ ממ „לך לך מארצך גו'", „קבץ נדחנו מארבע און פון „לך לך" קומט מען גלייך צו כנפות הארץ"קיא, און מ'גייט אַלע „אל פ' „וירא אליו ה'", ושלימותה בגאולה הארץ אשר אראך", „לארכה ולרחבה", האמיתית והשלימה — „והיו עיניך רואות כולל — אין ארץ קיני קניזי וקדמוני את מוריך"קיז, נשמות בגופים בתכלית (וועלכע מ'באַקומט בדרכי שלום פון הבריאות והשלימות,
ועוד והוא העיקר — תיכף ומיד ממש.
און צוזאַמען דערמיט — האָט מען די
שלימות פון אַלע עשר כחות הנפש — די
ז' מדות און די ג' מוחין, צוזאַמען וג"ז
ר במ דם ז מרה ח מאמ מא בא ממ ממ א א מ
114) ראה מדרש תהלים עג בסופו. יל"ש ירמי'
רמז שטו בסופו.
115) נוסח תפלת ר"ה.
110) ראה גם שיחת ח' חשון שנה ו.
111) נוסח ברכת החודש.
0
13א. ידוע שנוסף לכך שכל עניני ה־ב. ובהקדם הסיפור הידוע) אודות
תורה הם הוראות (תורה מלשון הוראהא) בעל יום ההולדת דכ"ף מרחשון בשיי־
לכאו"א מישראל בכל המקומות ובכל כות לפרשת וירא:
הזמנים, יש הדגשה מיוחדת על הלימוד בהיותו בן ד' או ה' שנים, נכנס אל
וההוראה מעניני התורה שבפרשת ה־זקנו הצ"צ בש"ק פ' וירא, והתחיל לב־
שבועב, השייכים במיוחד לזמן זהג, כות, באמרו: מפני מה נראה ה' אל
וממנו נמשכים על ובכל השנה כולה.אברהם אבינו ולנו אינו נראה. ויענהו
זאת ועוד: כיון שכל עניני התורה הם הצ"צ: כשיהודי צדיק, מחליט בגיל
בתכלית הדיוק, מסתבר לומר, שנוסף תשעים ותשע שנים שצריך למול את
על השייכות הכללית דפרשת השבוע ל־עצמו, ראוי הוא שה' יראה אליו.
זמן זה, יש גם לימוד והוראה מהקביעותסיפור זה מדגיש, לכאורה, ש"וירא
דיום השבת — שבו קורין בציבור פרשת אליו ה'" שייך רק ליהודי צדיק שבגיל
ובנוגע ליום הש"ק זה: לכל לראש — לימוד והוראה מפרשת וירא, וגם — לימוד והוראה מהקביעות דשבת פרשת וירא ביום ח"י מרחשון, שנוסף על מעלתו מצ"ע, ה"ה גם תוך ג' ימים (שנחשבים בכמה ענינים למציאות אחתד) לכ"ף מרחשון, יום ההולדת של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"עה, כדלקמן. צ"ט שנה מחליט שצריך למול את עצמו, כלומר, אפילו צדיק (ע"ד הרגיל) אינו שייך להגילוי ד"וירא אליו ה'" [שלכן הי' זה מענה לאדנ"ע שגם בקטנותו הי' צדיק, כמארז"לז „בוצין בוצין מקטפי* ידיע", כמובן גם מסיפור זה עצמו, שהי' איכפת לו עד כדי בכי' שה' אינו נראה אליו כמו שנראה לאברהם אבינו], כי אם צדיק שבגיל צ"ט שנה החליט שצריך למול את עצמו.
וצריך להבין: מהו הלימוד וההוראה מ"וירא אליז ה'" לכאו"א מישראל, גם מי שלא הגיע לדרגת צדיק (בפועל ובגלוי), ועאכו"כ שאינו צדיק שבגיל צ"ט שנה מחליט למול את עצמוזז
ג. ויש לבאר זה בהקדם הביאור ב־14אלקים), ודרגא נעלית בשם הוי'יז (למע־ד. והטעם שענין זה (דרגא נעלית לה משם הוי' שנזכר בפ' לך לך)יד, (ב) יותר באלקות שנמשכת ומתגלה וחודרת בההתגלות לאברהם — „וירא אליו הוי'" בפנימיות) נעשה ע"י מצות מילה — לפי — שהגילוי היותר נעלה נתגלה אליו שבמצות מילה ישנם ב' קצוות אלו:
נכרתו שלש עשרה בריתות"כ, וביחד עם
זה, ה"ה (המצוה היחידה ש)נמשכת ומת־
גלה וחודרת בגוף הגשמי ממש, „בריתיט ראה ב"ר ריש פרשתנו: „אמר אברהם אחר בבשרכם לברית עולם"כא, היינו, שההתשמלתי עצמי . . מבשרי אחזה אלקה, אילולי קשרות עם הקב"ה שלמעלה מטעם שעשיתי כן מהיכן הי' הקב"ה נגלה עלי'. וראה ודעת, שזהו"ע הברית, מתגלה וחודרת ספורנו ואוה"ח ריש פרשתנו (נעתקו לקמן בהערה בבשר הגשמיכב.
10) ראה זח"א 0ח, 0ע"ב אילך. 8א, א. ז, וחידוש גדול יותר במצות מילה, ש־
11) יב, ז. יז, א.
12) ע"ד ובדוגמת המעלה דמתן־תורה לגבי
המעמד ומצב שלפני מתן־תורה — כיון שההכנהטז פרש"י עה"פ.
למתן תורה התחילה ע"י המילה דאברהם אבינו,יז ראה לק"ש חי"ח ע' 310. וש"נ.
המצוה היחידה שלפני מ"ת הי' שייך בה נקיטתיח ראה יל"ש ריש פרשתנו: „עכשיו שנמול חפץ, ע"ד ובדוגמת המצוות שלאחרי מתןתורה, הוא יושב ואני עומד".
כמדובר בארוכה בהתוועדות שלפנ"ז (ראה לע"ל ע'יט ולמעלה משם הוי' — כמרומז במ"ש „מי
יעלה לנו השמימה" ר"ת מילה וס"ת הוי', שהמילה
13) ראה אוה"ח ריש פרשתנו: „באומרו וירא היא בראשי תיבות, ושם הוי' הוא בסופי תיבות (תר"א אליז ה' ולא אמר וירא ה' אליו, נתכוון לומר כי מה ס"פ לך לך).
שהגיע מהראי' אליו הוא כל בחינת הוי' שםכ רמב"ם סוף הל' מילה — מנדרים לא, ב.
21) לך לך יז, יג.
14) ראה סה"מ תקס"ח ע' תפא ואילך. ביאוה"זכב ועפ"ז יומתק לשון המדרש (שבהערהט להצ"צ (כרך ב) פרשתנו ע' תרלו. ד"ה וירא אליו „אחר שמלתי עצמי . . מבשרי אחזה אלקה". —
ולהעיר מזח"א צד, א: „מבשרי אחזה אלקה . .
15) פרש" לך לך יז, ג. וראה לקמן הערה 18. מבשרי ממש . . והיתה בריתי בבשרכם".87וההסברה בזה — ע"פ הידועכו שתכלית הבריאה כולה הוא מפני שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים, כלומר, לא רק שגילוי אלקות נמשך בכל סדר ההשתלשלות עד שנמשך ומתגלה גם בתחתונים, אלא אדרבה, שהדירה לו ית' בתחתונים דוקא, כי, דרגת האלקות שמתגלית בעולמות העליונים היא בחי' הגילויים, ואילו התגלות העצם ממש (שלמעלה מבחי' הגילויים), מהותו ועצמותו ית', הוא בתחתונים דוקא, ששם נעשית דירה לו ית', דירה לעצמותו, שמתגלה בה בכל עצמותוכז. ו. עפ"ז מובן שהענין ד"וירא אליו ה'" (דרגא נעלית באלקות שמתגלה וחודרת בפנימיותו) שנעשה ע"י מצות מילה — ישנו גם בכאו"א מישראללג: במצות מילה כתיבלד „ואתה את ברי־88א נפש הקדושה, נפש האלקית, היא גדול בישראל „אני מתפלל לדעת זה דרגא נעלית באלקות — „חלק אלקה התינוק"מז, שכיון שאינו שייך להבנה וממעל ממש"לח, והעצם כשאתה תופס השגה בעניני הספירות (בחי' הגילויים), בחלקו אתה תופס בכולולז, שתופס אזי התפלה שלו היא למהותו ועצמותו בהעצם דאלקה ממש.
[ולהעיר מדיוק הלשון „תופס", ש־ועוד ועיקר — לא רק בנוגע לענינים „תפיסה" שייכת לקנין שעל ידו נעשה רוחניים, תפלה להקב"ה, אלא גם בבעה"ב על הדבר הנקנה, היינו, שכאו"א ענינים הגשמיים, כמו אכילה ושתי', מישראל תופס וקונה ונעשה בעה"ב כמודגש גם אצל קטנים שמחנכים אותם
בברכת המזוןמח (הברכה שחיובה מן והדרגא הנעלית ד"חלק אלקה ממעל
ממש" — מתלבשת ונכנסת (בפנימיות)מג ראה זח"ג ע, ריש 7"ב. שו"2 אדה"ז א אמורת מורא מרא את עד א אא א אד א אא ר שאמיתת החיות דהגוף הגשמי היא מנפש ע"א. , כ. סח, כ. א, .
האלקיתמב, שלכן, הגוף הגשמי דכאו"אמו תר"א פרשתנו יד, ריש ע"ב.
47) 0ו"ת הריב"ש סקנ"ז. הובא בסהמ "ב
להב"צ שרש מצות התסלה פ"ח.
48) להעיר מהש"כות דבכרכת המזון לברית
מילה — ש"צריך שזכור בה ברית", „בברכת
הארז", ע" ברית נתנה לאברהם בפרשת מילה,מ דנמא לדבר — מכרתי לכם תורתי ונתתי לך ולזרער אחרי את ארץ מגוריך (ברככת כביכול נמכרתי עמה" (שמו" רפל'א נאחוני בני מח, ב וברש")
*) ובזה מודנשת גם השייכות להמשכת
הקדושה (לא רק במזון הנוף, אלא) גם במציאותמב ראה סה"מ תרנ"ז ס"ע שיט. לקו"ש ח"י ע' הארץ (כולל נם בחו"ל שעושים ממנה ארץ ישראל,
כדלקמן בפנים).
89הגשמי, כמודגש בסיפור הגמרא*5 אודות בנפשו פנימה, ובביתו הפרטי.
אביי ורבא שישבו בקטנותם לפני רבה, ומהבית נמשך גם בחלקו בעולם וב־
ושאלם „למי מברכין" (ברכת המזון), כל העולם — כמודגש בכך שהמזוזה
„אמרי לי' לרחמנא (ושאלם) ורחמנא היא בפתח הבית ובטפח הסמוך לחוץ*5,
היכא יתיב, רבא אחוי לשמי סללא, אביי להורות שפעולתה גם בחוץ, ובפרט עי"ז
נפק לברא אחוי כלפי שמיא"נא (ובסיום שהאדם יוצא מן הבית לחוץ (כמ"ש „ה'
הענין: „היינו דאמרי אינשי בוצין בוצין ישמר צאתך ובואך"נה) כשהוא חדור ב־
ויתירה מזה — לא רק בנוגע למזון שמחי' את גופם ונעשה דם ובשר כבשרם, אלא גם בנוגע לחפצים הגשמיים שבבית, כמודגש במצות מזוזה [שחביבותה ניכרת אצל כאו"א מישראל גם בקטנותו, כפי שרואים במוחש אצל ילדי ישראל שטבעם מושך אותם לנשק את המזוזה, ומגביהים את גופם למעלה כדי לנשק את המזוזה, וכמ"פ במשך היום, ובפרט בהתחלת היום, תיכף בקומם משנתם, ובסוף היום, קודם השינה], שע"י קביעתה בפתח הבית ובפתח דכל חדר וחדר שבבית, ניכר שכל החפצים שבחדר, כל החדר והבית כולו שייכים ל"ה' אחד", ועד"ז בספרי־קודש וקופת צדקה שבבית [כמדובר כמ"פ שכדאי ונכון ביותר שלכל ילד וילדה יהיו בחדרו ריקודש (חומש סידור וכו') וקופת צדקה השייכים לו], שעי"ז נעשה הבית כולו בית תורה תפלה וגמ"ח, מעין ודוגמת בית המקדש, כמ"שנב „ועשו לי תוכנה של המזוזה, „כל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקב"ה ויזכור אהבתו . . וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם"נו, ומחדיר זה בעבודתו בחלקו בעולם לעשות ממנו „ארץ ישראל", כהפתגם הידוענז „עשה כאן (בחו"ל) ארץ ישראל", ועד שכל העולם נעשה בבחינת „ארץ ישראל", שבארץ כולה ניכר בגלוי שייכותה לישראל ותורה („ישראל" ר"ת „ישנח ששים ריבוא אותיות לתורה"יה), שנעשית דירה לו ית'.
ח. עפ"ז יש לבאר תוכן הסיפור ע"ד בכיית אדנ"ע מפני מה נראה ה' אל אברהם אבינו ולנו אינו נראה, ומענה הצ"צ כשיהודי צדיק, מחליט בגיל תשעים ותשע שנים שצריך למול את עצמו, ראוי הוא שה' יראה אליו — שהשקו"ט אינה בנוגע להמציאות ד"וירא אליו ה'" (הגילוי מלמעלה), אלא בנוגע להראי' בפועל ובגלוי (ע"י המקבל):
90ועי"ז נעשית אצלו הכרה באלקות, ראוי שה' יתגלה אליו, ולכן ראה בגלוי
שנמשכת וחודרת גם בעניניו הגשמיים ש"וירא אליו ה'".
אאא ז מז אא א מז א אז מא א אא
בפועל ובגלוי הופעת השכינה אליו והשראתה בו.
ובכייתו של אדנ"ע „מפני מה נראה ה' אל אברהם אבינו ולנו אינו נראה", פירושה, שלנו אינו נראה כמו שנראה לאברהם אבינו, באופן שגם אנו נראה את ההתגלות ד"וירא ה' אליו".
ועפ"ז יומתק דיוק הלשון „מפני מה נראה ה' אל אברהם אבינו ולנו אינו נראה" — דאף שבודאי ידע והבין גודל מעלתו של אברהם אבינו ביחס אליו, מ"מ, טענתו ותביעתו (עד כדי בכי') היתה שכיון שאברהם הוא אבינו דכאו"א מישראלמא, נמשכים כל עניניו ומעלותיו (כולל גם המעלה שבאה עי"ז שבגיל צ"ט שנה החליט שצריך למול את עצמו) לכאו"א מבניו אחריומב עד סוף כל הדורות, שמבלי הבט על מעמדו ומצבו יורש הכל, לכן, באותו אופן שה' נראה אל אברהם אבינו צריך להראות גם לנו, היינו, שגם אנו נראה את ההתגלות ד"וירא אליו ה'".
ועל זה השיב לו הצ"צ, שכדי לראות את ההתגלות ד"וירא אליו ה'" בפועל כשיהודי לומד וקורא בתורה „וירא אליו ה'", צריך לידע שהכוונה היא (גם ובעיקר) אליו (שהרי לא נאמר „וירא אל אברהם", אלא „וירא אליו"), להיותו בנו של אברהם אבינו, שנכנס בבריתו של אברהם אבינו. כמו אברהם אבינו ש„וירא אליו ה'" בשביל המילה.
וידיעה זו מעוררת בו תשוקה לראות את ההתגלות ד"וירא אליו ה'" — כפי שלמדים מאדנ"עמג שגם ילד קטן צריך להשתוקק לראות את ההתגלות ד"וירא אליו ה'", עד כדי בכי'!
וכיון שמשתוקק לראות את ההתגלות ד"וירא אליו ה'", בודאי יעשה כל התלוי בו להיות ראוי לכך — ע"י עבודתו בענין המילה:
בנוגע לגופו הגשמי — „בריתי בבשרכם לברית עולם" — שמציאות הגוף, כל רמ"ח אברים ושס"ה גידים, חדורה בקדושה ואלקות באופן של „ברית עולם"; ובנוגע לחלקו בעולם — ירושת הארץ שע"י המילה — שכל פעולה ופעולה בחלקו בעולם חדורה בעשיית ארץ ישראל מכל פרטי הענינים שבחלקו בעולם.
91"י (מלשון חיות) — מורה על החיות האמיתי דכאו"א מישראלסד, חיות הנשמה, „חלק אלקה ממעל ממש", כפי שנמשכת ובאה להחיות את הגוף הגשמי. וח"י מרחשון — מורה על המשכת וגילוי החיות (חיות הנשמה המלובשת בגוף) גם בעובדין דחול שבהם מתעסקים החל מחודש מרחשון (החודש הראשון בשנה לאחרי חודש תשרי ש"מרובה במועדות"מה), על מנת להמשיך ולהחדיר קדושה ואלקות גם בעובדין דחול, ל"ט מלאכות, שיהי' ניכר שההתעסקות בהם היא כדי לעשות מהעולם כולו דירה לו ית', בדוגמת המשכן והמקדש שנעשה ע"י ל"ט מלאכות.
ועפ"ז מובן הקשר והשייכות דפרשת וירא לח"י מרחשון — שהגילוי ד"וירא אליו ה'" (שע"י המילה) נמשך וחודר ומתגלה בחיות הנשמה המלובשת בגוף (ח"י), וגם בההתעסקות בעובדין דחול (מרחשון), שיהי' ניכר בהם גילוי אלקות. ובהמשך לזה (תוך ג' ימים) באים לכ"ף מרחשון — כ"ף ר"ת כתרמו, ועשרים (המספר דכ"ף) בגימטריא כתרמד — ש"כתר" היא דרגא הכי נעלית ביא. ויש להוסיף בכל זה בקשר ובשייכות להגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו:
מהענינים העיקריים דיעודי הגאולה — ש"לא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך"מז, שזהו"ע ד"וירא אליו ה'"מב בתכלית השלימות.
ויתירה מזה: „ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר גו'"ד (לא רק „עיני בשר", אלא ה"בשר" עצמו, ו"כל בשר"), שיהי' גילוי אלקות בכל הבריאה כולה — שזהו תוכן הענין דח"י מרחשון, שבכל עניני העולם (עובדין דחול שבחודש מרחשון) יהי' ניכר החיות (ח") האמיתי דאלקות.
ושייך גם לכ"ף מרחשון, בחי' הכתר, שקשור עם ענין המלכות — שלעתיד לבוא תתגלה מלכותו של הקב"ה (כ"ף) בכל העולם כולו (מרחשון), כמ"ש*7) „ה' ימלוך לעולם ועד", „לעתיד לבוא שכל המלוכה שלו"עא.
92ידוע שבכאו"א מישראל יש ניצוץ עי"ז שכל פעולה ופעולה שלו נעשית מנשמת משיחעב, בחי' היחידה, שהיא ני־ באופן המתאים להמעמד ומצב דגאולה צוץ מבחי' היחידה הכללית שהיא נשמת האמיתית והשלימה.
תינוקות, כיון שהכחות הפנימיים אינם מעניניו העיקריים של אדנ"ע — כפי בהתגלות כ"כ (ולכן גם הכרתם באלקות שראו כבר בקטנותו, כמארז"ל „בוצין
בוצין מקטפי' ידיע", ועאכו"כ לאחרי בגימטריא „משיח"עז לגלות את הניצוץעח שיש בזה שני כפ"ן, שהוא רומז לכתרא משיח שבו, בחי' היחידה, שתתגלה ו־ עילאה (קונטרס „חנוד לנער' ע'ח.
תחדור בגופו הגשמי ובעניניו הגשמייםעט ירושלמי ר"ה 0"ג ה"ח, ובקה"ע שם.
שבחלקו בעולם, ועד שבצירוף כלפ לאחרי הסתלקות אביו, אדמו"ר סהר"ש, הניצוצות דמשיח שבכל ישראל, מתגלה י"ג תשרי תר" — שבשנה זו התחילה שנת ובא המשיח הכללי, משיח צדקנו, שאז המאה עשר להתזלת נשאותו.
יהי' גילוי אלקות בישראל („וירא אליופא כמו7נש 1ם במבמו ידוע שכאשר ושב)
בחדרו ולומד „לקוטי תורה", אזי „ידעתיו הויתיו"
(ראה סה"ש ה'ש"ת ע' 26. תש"ג ע' 63. תש"ה ע' א מ ר אעה בלק כד, יז. וראה ירושלמי תענית פ"ד
*) ולהעיר שהמאמר הראשון שאמר ברבים
(בליל ב' דחג הסוכות תרמ"נ) הוא ד"ה כתר יתנועז ראה לק"ש חכ"ט ע' 358 ואילך. ועוד. לך (קונטרס חנוך לנער" ע'יא.
93כמ"ש* „ישקני מנשיקות פיהו", „שיהי' משיחא בפועל ממש.
הדיבור עמנו פה אל פה"א, כיון ש"תורה יג. ובהדגשה יתירה בדורנו זה —
חדשה מאתי תצא"ב, „מאתי" ממש, דור השלישי" לאדנ"ע ולתלמידיו חיילי
ולימודה יהי' באופן ש"לא ילמדו עוד בית דוד, שבו מסתיימת ונשלמת עבודתם
איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי"3י), של חיילי בית דוד להביא את הגאולה
ויתירה מזה, באופן של ראי', „וירא אליו בפועל ממש ע"י דוד מלכא משיחא,
ה", „והיו עיניך רואות את מוריך", וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו
בראי' חושית. בחיים חיותו בעלמא דין שכבר נסתיימה ונשלמה כל העבודה, ועומדים מוכנים לקבלת דוד מלכא משיחא, ועאכו"כ לאחרי המשך העבודה דחיילי בית דוד בהפצת המעיינות חוצה במשך ארבעים שנה, באופן ש"נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע"*10).
ובדורנו זה נמצאים כבר בשנת94עתידקא, „מקדש אדנ"י כוננו ידיך"קב. לעשות לו ית' דירה בתחתונים, ה"ה ובשנת הצדי"ק נמצאים כבר בשנת כולל גם החדשים שלאחריו, ובמילא, ה'תשנ"ב, „הי' תהא שנת נפלאות בכל": כ"ף מרחשון, הכתר דמרחשון, כולל גם „נפלאות" — קאי על נפלאות הגאולה הכתר דהחדשים שלאחריו: הכתר דחוהעתידה, כמ"שקג „כימי צאתך מארץ דש כסלו, שסיומו בימי חנוכה, חנוכת מצרים אראנו נפלאות", ויש לומר שקאי המזבח והמקדשקח, ונס השמן, שקשור גם על ה"תורה חדשה" דלעתיד לבוא גם עם פנימיות התורה, שמן שבתורהיי, (פנימיות התורה, שנקראת „חן", ר"ת שנתגלתה בתורת החסידות בחודש „חכמה נסתרה", וי"ל שפירושו גם „חכ־ כסלוקי; הכתר דחודש טבתקיא — „ירח מה נפלאה") שתהי' באופן של „נפלאות"
(„נפלאות מתורתך"קפד) לגבי לימוד התו־קז להעיר, שבב"ף מרחשוז שנה זו מתחילה רה בעולם הזה: ו"נפלאות בכל"קה, שנת הקל"ב דבעל יום ההולדח, וכמזטר חהלים „בכל מכל כל", כמ"ש אבל האבות ש גמוז דמת וד ש7 ה (ד ת (א „הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין העו־ ישוב מנה ו", שם אצמית רן לדוד ערכתי נר לם הבא"טז, שזוהי השלימות דלעתיד למשיחי", וכן ע"ד הנצחיות דביהמ"ק: קומה ה'
למנחותך גו'", „כי בחר ה' בביון אוה למושב ל", ובשנת ה'תשנ"ב נמצאים כבר בשבת את מוחתי עדי עד"
פ' וירא, שבו מודגשת השייכות לגאולהקח להעיר ממ"ש במדרש (יל"ש מ"א רמז האמיתית והשלימה שבה יהי' שלימות קע ש בכ"ה בכסלו נגמר מלאכת המשכו ועשה אר ב א ה אמז אמא מ מא מאא המשכת והתגלות החיות (ח"י) האלקי מרחטון (שבו נשלם בניז בית ראשון ולא נפתח עד בכל עניני העולם שעוסקים בהם בחודש לחודש תשרי שלאחריו) עתיד הקב"ה לשלם לו' — מרחשון, ששלימותו לאחרי הנצחון ד־ בחנוכת ביהמ"ק השלישי שתהי' בחודש מרחשון.
ולהעיר גם מהשייכות לפרשת וירא — שבסיומה
נאמר „בהר ה' יראה", „ה' יבחר ויראה לו את
המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן
קרבנות" (כב, יד ובפרש").
109) ראה בארוכה אמ"ב שער הק"ש פנ"דקה ולהעיר, שהב' הוא גם ר"ת בינה, נפלאות ואילך. ועוד.
בינה, שבזה מודגש יותר השייכות ד"נפלאות"קי כולל ובמיוחד כ"ף כסלו, שבו נשלמה
הגשלה די"ס כסלו, ר"ה לחסידות.
111) ולהעיר, שכ"ף בו הוא יום ההילולא
95ההנאה דהגוף שלמעלה, יש האמיתי, קיימת מציאותו של משיח בניצוץ משיח
מהגוף שלמטה, יש הנבראקיג; והכתר (בחי' היחידה) שבכאו"א מישראל, קיימת
דחודש שבטקיד, שהעשירי שבו יום גם מציאותו של משיח כפשוטו (יחידה
ההילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר, ש"כלקטו הכללית) — כידוע ש"בכל דור ודור
מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל נולד א' מזרע יהודה שהוא ראוי להיות
ימי חייו . . מתגלה ומאיר . . ופועל משיח לישראל"קכה, „א' הראוי מצדקתו
ישועות בקרב הארץ"*11; וכן הכתר דה־להיות גואל, ולכשיגיע הזמן יגלה אליו
חדשים שלאח"ז עד לסיומה של שנת השי"ת וישלחו כו'"קכו, ואילו לא היו
הצדי"קקיז ב"מעשה ידינו כוננהו", בנין מתערבים ענינים בלתי רצויים המונעים
ביהמ"ק השלישי ע"י מלך המשיח, „מלך ומעכבים כו', הי' מתגלה ובא בפועל
מבית דוד"קיח (ש"זכה בכתר מלכות . . לו ולבניו . . עד עולם"*11)) ש"בונה המקדש"קכ — תיכף ומיד ממש, בח"י מרחשון (לפני כ"ף מרחשון), כיון שכבר נתקיים מ"שקכא „ובקשו את ה' אלקיהם ואת דוד מלכם" (כפי שאמרנו בקידוש לבנה דחודש מרחשוןקכב, ובתוספת „אמן"קכג, שמורה על הקיום בפועל ממשקכד).
וע"פ הודעת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, משיחקכז שבדורנו, שכבר נסתיימו ונשלמו כל עניני העבודה ועומדים מוכנים לקבלת פני משיח צדקנו, הרי, בימינו אלו (כנ"ל סי"ג) נתבטלו כל המניעות והעיכובים כו', וכיון שכן, ישנה (לא רק המציאות דמשיח, אלא) גם ההתגלות דמשיח, ועכשיו צריכים רק לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש! ובסגנון דפרשת השבוע — שצריכים רק לקבל ההתגלות ד"וירא אליו ה'", הן בנוגע לבנ"י (אליו), והן בנוגע לכל העולם (ח"י מרחשון), בפועל ממש, בעולם העשי' הגשמי, כמ"ש „וידע כל פעול כי אתה פעלתו", שבכל דבר שבעולם יהי' ניכר ש"אתה פעלתו", ועד ש"לעתיד לבוא תאנה צווחת כו'"קכח, וגם בדומם, „אבן מקיר תזעק"*12), ועאכו"כ96רעב לסעודה דלויתן ושור הבר ויין כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא".
המשומר, ובמילא, טוען להקב"ה שאינו והעיקר — שכל זה יהי' בגלוי ובפויכול לקיים המצוה ד"ואכלת ושבעת על ממש, „מראה באצבעו ואומר זה"קלז, וברכת"קלא לאמיתתה עד שהקב"ה יושי־„הנה זה (המלך המשיח) בא"קלח, והנה בנו על שולחנו להסעודה דלעתיד לבוא, כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו („הקיצו ותיכף ומיד ממלא הקב"ה בקשתו — ורננו שוכני עפר"קלט), ו"הנה אלקינו זה בהסעודה דיום הש"קקלב (ובפרט סעודה גו' זה הוי' קוינו לו נגילה ונשמחה שלישית הקשורה עם גאולה השלישית בישועתו"קלח, שמחת הגאולה האמיתית וביהמ"ק השלישיקלג) פרשת וירא, כ־והשלימה בגלוי ובפועל ממש שאז
מברכים עלי': „שהחיינו וקיימנו והגיענו 1340) מער" ברה ג ראה תענבת במורה.
132) ששייכת להגאולה, כם"ש בברכת המזון
(דיום השבת) „והראנו . . בנחמת ציון עירך ובבנין
ירושלים עיר קדשך", „הרחמן הוא ינחילנו ליום
136) תהלים קטז, יג.
137) ראה תענית שם. שמו"ר ספכ"ג. פרש"י *) נוסף על החיוב דהזכרת מלכות בית דוד בשלח סו, ב.
בבונה ירושלים" ברכת המזון שבכל יום (ברכותקלח שה"ש ב, ח ובשהש"ר עה"פ
139) ישעי' כו, יט.
97— פתיחת כינוס השלוחים העולמי
א. שטייענדיק באַ דער התחלה און ווי מ'האָט שוין גערעדט מערערע
פתיחה פון דעם כינוס השלוחים העולמי מאָל (ובפרט אין די לעצטע חדשים און
— פון די שלוחים שי' פון כ"ק מו"ח וואָכן): לויט דער הודעה פון חז"לג אַז
אדמו"ר נשיא דורנו, בכל מרחבי תבל, ס'איז שוין „כלו כל הקיצין", און די
בארבע כנפות הארץ — דאַרף מען צום הודעה פון כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא
אַלעם ערשטן דערמאָנען דעם יסוד און דורנו, אַז מ'האָט שוין אויך תשובה
אַרויסגעבן דעם תפקיד פון די שלוחים געטאָן, ביז אַז מ'האָט שוין פאַרענדיקט
בדורנו זה בכלל, ובמיוחד — דער אַלע עניני עבודה (אפילו „צופּוצן די
חידוש אין דער עבודת השליחות וואָס קנעפ*), און מ'שטייט גרייט צו קבלת
איז צוגעקומען במיוחד בזמן האחרון: פני משיח צדקנו — איז איצטער די עבו־
לקבל פני משיח צדקנו בגאולה האמיתית דה און שליחות: צו זיין גרייט בפועל
כמדובר כמ"פ, אַז נוסף צו דער נקודה משותפת אין כללות עבודת השליחות פון אידן בכלל אַלס שלוחים פון דעם אויבערשטן, וואָס איז „אני נבראתי לשמש את קוני"א, ובפרט פון די שלוחים פון נשיא דורנו — אַ נקודה משותפת וואָס איז גלייך בכל הזמנים — קומט צו מזמן לזמן אַ חידוש אין דער שליחות, אַ שליחות מיוחדת, וואָס זי נעמט דורך און איז דער „שער"ב דורך וועלכען אַלע עניני השליחות זיינען „עולה"; ועאכו"כ בנדו"ד — אַ חידוש כללי ועיקרי וואָס איז ניט בלויז נאָך אַ פרט (אָדער אַ כלל) אין דער שליחות, נאָר אַן עיקר און אַן ענין כללי ביותר, ביז דעם ענין הכי כללי אין אידישקייט — הכנה לביאת משיח צדקנו — וואָס נעמט אַרום אַלע נקודות ופרטים פון דער עבודת השליחות. צו מקבל זיין פני משיח צדקנו בפועל ממש!
דערפון איז מובן, אַז אין דעם באַשטייט די מטרה פון דעם היינטיקן כינוס השלוחים העולמי: צו זיך צוזאַמענרעדן און אַרויסקומען מיט החלטות טובות על מנת לקיימן בפועל, ווי צו אויספירן די שליחות מיוחדת פון דעם איצטיקן זמן: קבלת פני משיח צדקנו. ב. דער ביאור השייכות פון דער עבודת השליחות (פון די שלוחים וועלכע האָבן זיך צוזאַמענגעקליבן אין דעם כינוס השלוחים העולמי) מיט משיח צדקנו — וועט מען פאַרשטיין דורך אויפקלערן די שייכות פון משיח עצמו מיט ענין וגדר השליחות בכלל:
אויף דעם פסוקה „שלח נא ביד תשלח" (וואָס משה האָט געזאָגט דעם אויבערשטן ווען דער אויבערשטער
99אַ שידוך פאַר יצחק בנו, און ווי ער האָט שם, שם הב — הא ה קדין, ש2י מידים על
בר א מבר *) אמא ממא אמאא מאר אא א
ויש מקום לחקור וואָס איז געווען קידשה אלא הביאה ליצחק ורק אז"כ נתקדשה לו
דער גדר ודין פון (שליחות) אליעזר ב־ (ראה דר"א שם לדעת ר". וראה לקרש חס ע'
קיום דברי אברהם אליוטו „ולקחת אשהקסה הערה 322) ע' 168) הערה 33).
לבני ליצחק"טז. וואָס יש לפרש בזהיח וא' שאייעזר הי' עבד, ואיז עבד נעשה
איף כמה אופנים, ומהם1: (א אליעזר רב"א ר עז מ "ג " אד ר "
13) ראה גם שיחת ש"פ חיי שרה תשמ"ט (סה"ש ח"א ע' 58 ואילך). תש"נ (סה"ש ח"א ע' 130 ואילך).
16) וראה פנים יסות וס' המקנה שבהערה 18, שאברהם שלח את אליעזר בתור שליחו של יצחק שהי' גדול (וראה קידושין מה, ב). ואף לדעת הסוסקים (רמ"א אה"ע סל"ה ס"ו בשם הגהות מרדכי) דאיז שליח קידושיז עושה שליח, הרי זה: (א) רק לדיעה אחת ותקנה בעלמא. וצ"ע אם כן הוא (אצל האבות) לפני מ"ת. (ב) אליעזר הי' עבדו של אברהם שהוא כגופו (ולא כמו שליח), ומצד זה הי' יכול לקדש רבקה, ראה מפרשים שבהערה 18.יז הבא לקמן הוא ע"פ פירוש התוס' שבהערה 19, ופירוש המדרשים ומפרשי התורה — שאליעזר קידש את רבקה ליצחק, והיא נעשית ארוסה* (מדרש אגדה עה"פ (פרשתנו שם, כב) ויקח האיש נזם זהב. לקח טוב עה"פ (שם, 1נ) ויוצא העבד. תוס' (הדר זקנים) עה"פ (שם, יו"ד) ויקח העבד עשרה גמלים), או גם נשואה (ראה פדר"א פט"ז וברד"ל ס"ו) — "ל בפשסות, שלפני מ"ת הי' אפשר לפנות גם עבד לשליח (כיון שלא הי' אז „תורת קידושין", ראה רמב"ס ריש הל' אישות). ובמנחה בלולה ופי' מהרי"א עה"ת פרשתנו שם ועוד, שאברהם שיחרר אליעזר ולכן נעשה שליח לקידושין.
עוד ביאור בזה — בפנים יפות פרשתנו שם, ב; המקנה לקידושיז מא, ב [ושם, שדיז הנ"ל שאין עבד נעשה שליח לקידושין הוא רק בנוגע לאדם אחר אבל עבדו של המקדש שאני ויכול לקדש ע"י עבדו לא מתורת שליחות אלא דהרי כנופו, ד"יד עבד כיד רבו" (ב"ם צו, סע"א. וש"נ)]. וראה עד"ז ברד"ל לפדר"א פט"ז אשת לב בהג"ה (ו). ועוד.100יותר — דער גאַנצער שליח איז כמותו דער מציאות (אַזוי ווי אַ שדכן) — ווי דהמשלח; ביז "כמותו (דהמשלח) ממש"ב]. ס'איז משמע פון דעם וואָס (בענין ה(ב) אליעזר איז געווען בגדר שדכן, צו שידוך של יצחק גופא) אליעזר „הי'כז געפינען אַן אשה פאַר יצחק'ן (ניט בתור מחזר למצוא עילה שיאמר לו לאברהם שליח לקידושיןכד), אָדער אפילו אַ שדכן לפנות אליו להשיאו בתו, אמר לו צו איר מקדש זיין — וואָס הגם אַז אויך אברהם בני ברוך ואתה ארור ואין ארור אַ שדכן האָט בכח צו מקדש זייןכה, איז מדבקכה בברוך"ב. [ובפרט אַז אין דעם דאָס אָבער ניט דער זעלבער כח ווי אַ סיפור הדברים איז מודגש ובאריכות ווי שליח וועלכער איז „כמותו" דהמשלח, אליעזר האָט אַליין זיך געדאַרפט משתמשא"כ בנוגע צו אַ שדכן זאָגט מען דל זיין צו געפינען דעם פּאַסיקן שידוך ניטכו אַז שדכן של אדם כמותו, ואדרבה פאַר יצחק: אליעזר האָט געדאַרפט
אַליין מתפלל זיין לה', און אַליין מברר
זיין און מאַכן אויף דעם אַ סימן (און א שם. וש"א — "ל שקודם מ"ת הי' שיך שליחות נם מולדתי תלך", און ניט מפרט געווען באה"ע וע" אוה"ע (בנד"ד — שליחות אברהם ע" וועמען ער זאָל מקדש זיין] — במילא אליעזר), וכפרט שאַליעזר הי' „זקן ביתו המושל איז דאָ אַן אָרט אַז אין דעם זאָלן זיך בכל אשר ל", „דולה ומשקה מתורת רבו" (כדלקמן אַריינמישן אייגענע חשבונות כו'.
פרי) ועד ועערר — מרעזר די עדו שלאָבער לאידך גיסא, איז דאַר אליעזרכב ראה לקח טוב (להר" ענגיל) כלל א. וראה
שו"ע אדה"ז או"ח סרס"ג סכ"ה בקר"א. וראה לקו"ש
ח"ח ע' 323 ואילך. ח"ב ע' 148 ואילך. ח"כ ע' 303. וא"ל לשדכה לו והלך השדכן וקדשה לו בלא מינוי סה"ש תש"נ ח"א ע' 133 ואילך. סה"ש תנש"א ח"א שליחות הרי זו מקודשת".
27) רש"י פרשתנו כד, לט, מב"ר שם פנ"ט, ט.כג כ"ה הלשון בתשובות הריב"ש סרכ"ח. יל"ש הושע רמז יב.
28) דענין הנישואין הוא ש"דבק באשתו והיוכד כדמשמע גם לפי מה שמסיים בתוס' לבשר אחד" (בראשית ב, כד), שדוגמתו בענין כתובות שם ש"נראה דאסמכתא בעלמא היא כו' ולאהשליחות — „שלוחו של אדם כמותו (ממש)".
איירי פשסי' דקרא בברכת אירוסין" (וכן מפורשכט ולהעיר גם מסענת אברהם (לך לך טו, ב־
1): „מה תחז לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא
דמשק אליעזר גו', הן לי לא נתתה זרע והנה בן ביתיכו וראה שו"ע שם „אפילו לא מינוהו שליח יורש שתי" (לא למעליותא).
בהדיא אלא שגילה דעתו שהוא חפץ באשה פלוניתל פרשתנו שם, ג־ד
101לו"לא, „שמושל בתורת רבו"לב, און „דולה לשלוח לו בתם" — האָט אברהם אָפּגע־
ומשקה מתורתו של רבו לאחרים"לג, און געבן דעם שטר מתנה ברשותו של
„עבד אברהם"לד, וואָס „עבד מלך מלך"לה אליעזר, באופן אַז ער האָט דעם כח
וכו'. און אויך אין קיום דברי אברהם דאָס צורייסן וכיו"ב, אַזוי אַז „כל אשר
„ולקחת אשה לבני ליצחק" — האָט לו" פון אברהם איז געווען ברשות
אליעזר דאָס אַלץ מקיים געווען בדיוק כדברי אברהם. און נאָכמער — אברהם האָט אים משביע געווען אויף דעם („שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך גו'"יד). וואָס צוליב דעם — ועוד טעמים — איז מסתבר זאָגן אַז ער איז געווען אַ שליח (של אדם כמותו) לקדש את רבקה. ויש לומר, אַז דאָס (אַז אליעזר איז געווען אַ שליח) איז מובן אויך פון דעם וואָס עס שטייטלו „ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו וילך וכל טוב אדוניו בידו", ווי מפרשים טייטשןלז, אַז אליעזר האָט געהאַט ברשותו („בידו") „כל טוב אדוניו" און האָט דערמיט געקענט טאָן וואָס ער וויל (און האָט אויף דעם ניט געדאַרפט קיין נתינת רשות), ווי עס שטייט פריער „המושל בכל אשר לו".
[און אפילו לויט דעם פירוש (ווי רש"י ברענגטלח), אַז „שטר מתנה כתב אליעזר].
דלכאורה: ווי האָט אברהם געקענט אָפּגעגבן „כל אשר לו" צו איינעםלט אויף וועמען ס'קען זיין אַ ספק וואָס ער וועט דערמיט טאָן*4)?! איז דערפון מוכח, אַז אליעזר איז געווען אינגאַנצן איבערגעגעבן צו אברהם'ן (אַלס זיינער אַן עבד), ולכן אויך ווען ער האָט אים געשיקט מאַכן דעם שידוך פאַר יצחק'ן — איז ער געווען (ניט ווי אַ שדכן, וואָס איז אַ מציאות לעצמו, נאָר) ווי אַ שליח, וואָס כל מציאותו איז מציאות המשלח. און דעריבער האָט אברהם געקענט לאָזן ברשותו „כל אשר לו" בלי שום ספק בדברמא.
ד. דער ביאור אין דעם וועט מען פאַרשטיין בהקדים נאָך אַ שאלה — אַ102אפילו בנוגע צו מצות צדקה (וכיו"ב) קענט מבאר זיין ע"פ מש"נמח „יצחק בן איז דער דיןמב אַז „לעולם לא יקדיש אברהם אברהם הוליד את יצחק", ואמרו אדם ולא יחרים כל נכסיו, והעושה כן חז"למט קלסתר פניו של יצחק דומה לעובר על דעת הכתוב, שהרי הוא אומרמגאברהם, ווייל אויך בפנימיותם ובעבומכל אשר לו ולא כל אשר לו כו'". איז דתם זיינען זיי (בכללות) איין ענין און ווי קומט עס אַז אברהם האָט אָפּגעגעבן המשך — „האבות הן הן המרכבה"נ; „כל אשר לו" צו יצחק'ןמד (אפילו אויב אָבער מ'דאַרף נאָך פאַרשטיין בפשטות ער וואָלט דאָס אים דאַן אָפּגעגעבן ב־ הענינים ע"פּ נגלה.
מרןד א"כ ד אַ אר עעוען כ ה יש ומר דער באור אַז דעם) שיקפצו לשלוח לו בתם", ובפרט אַז נישואי יצחק ורבקה — די ערשטע אפילו אויב ער וואָלט ניט אָפּגעגעבן (הכנה לנישואין און) נישואין וואָס „כל", נאָר רוב, איז זייענדיק אַן עשיר שטייט אין תורה — איז ניט בלויז נישוגדול ביותר וואָלט דאָס אויך געבראַכט אין פרטיים צווישן צוויי יחידים (יצחק אַז „יקפצו לשלוח לו בתם"). ובפרט אַז און רבקה), נאָר אַן ענין הכי כללי: די אברהם איז דאַן געווען ק"מ שנה, און ערשטע נישואין באַ דעם אידישן פאָלק האָט דערנאָך געלעבט נאָך כו"כ שנים (לאחרי קיום מצות מילה)נא, און נאָכ(ל"ה שנה), במילא האָט ער דאָך גע־ מער: דורך די נישואין איז געוואָרן דאַרפט האָבן נכסים פאַר זיך אַליין און („תולדות" —) דער המשך ביז פון כלל
ישראל. דאָס הייסט, אַז נוסף צו די
נישואין פרטיים צווישן יצחק ורבקה,מב רמב"ם סוף הל' ערכיז וחרסים. וראה הל' באַדייט דאָס אויך די נישואין פון כלל דעות ס"ה ה"ב. הל' מתנות עניים פ"ז ה"ה. ובכ"מ. ישראלנב (דאָס האָט געבראַכט תולדות
און געגעבן די אפשריות אויף המשךמד ראה משכיל לדוד כאז, שההכרח לפרש"יקיום עם ישראל, עד סוף כל הדורות). מ אזמא מאא א ממ א אר דרט א ר ר מר ר
יצחק בנו, ווייל דאָס איז ניט נאָר אַמו משא"כ מה שנאמר בסוף ימי חיי אברהם פרטיות'דיקע חתונה צווישן יצחק ו„ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק" (פרשתנו כה, רבקה, נאָר אַ נישואין פון כלל ישראל. ה), שהוריש לבנו יצחק „כל אשר לו" (וראה
השקו"ט בזה ברמב"ן ובמפרשי רש"י כאן ההוספהמז פרשתנו כה, א ואילך.
ב"ויתן אברהם גו'" לגבי מש"נ כאן „ויתן לו את כלמח ר"פ תולדות.
אשר לו" בשטר מתנה. וע"פ המבואר לקמן בפנים,מט ב"מ פז, א. תנחומא תולדות ו. הובא יש להוסיף ביאור בההפרש בין כ' הפסוקים, שב־בפרש"י ר"פ תולדות.
פסוק ראשון נתן לו „כל אשר לו" בשטר מתנהנ ב"ר פמ"ז, ו. פפ"ב, ו.
בגלל הנישואין של יצחק ורבקה, ובפסוק שני נתןנא ראה ב"ר פ"ס, ה.
103של אברהם עצמו — זייענדיק דער ראש של אברהם (אברהם הוליד את יצחק
פון כלל ישראל (דער ערשטער איד). ומל את יצחק, און דערנאָך — דער
און דעריבער האָט ער אין דעם אַריינ־שידוך בפועל איז געקומען דורך שלי־
געגעבן כל כחן — „כל אשר לו". אויב חות אליעזר ע"י אברהם). דערפאַר האָס
עס וואָלט זיך גערעדט וועגן אברהם ווי ער אין דעם געדאַרפט אַריינגעבן „כל
ער איז אַלס אַן אב פרטי פון יצחק, דעמולט פּאַסט ניט ער זאָל אָפּגעבן (במתנה) „כל אשר לו" צוליב חתונת בנו: נאָר אַ טייל (אפילו רוב) גיט ער אים א9ָּ און אַ טייל בלייבט פאַר אברהם וכו'; וויבאַלד אָבער אַז די נישואין איז אַן ענין הכי כללי וואָס נעמט אַרום גאַנץ כלל ישראל — וואָס דאָס איז כל ענינו ומהותו של אברהם (אַלס דער ראש פון כלל ישראל, דער ערשטער איד) — האָט ניט קיין אָרט אַז עס זאָל בלייבן אַ חלק (אפילו אַ פרט הכי קטן) פון אברהם וואָס איז דערפון אָפּגעטיילט ח"ו, דעריבער — נתן לו „כל אשר לו", ער האָט זיך אינגאַנצן מיט „כל אשר לו" אָפּגעגעבן (און אַריינגעגעבן) אין דעםנג. אשר לו".
ועפ"ז יומתק לומר, אַז אליעזר איז ניט געווען בגדר שדכן (אַ מציאות לעצמו) נאָר בגדר שליח — כמותו דהמשלח (אברהם): כשם ווי עס דאַרף זיין די נתינה פון „כל אשר לו" אָן קיין פרט מחוץ לזה, אַזוי איז אויך מובן בנוגע צו אליעזר (ובפרט אַז ער איז אויך געווען אַ חלק פון „כל אשר לו"), אַז כל מציאותו (אויך ווי ער גייט מאַכן דעם שידוך ע"פ דעתו) זאָל זיין כמותו דהמשלח, און ס'איז ניטאָ אין דעם קיין אָרט פאַר אַן אַנדער מציאות (ווי אַ שדכן, וואָס איז אַ מציאות לעצמו און ניט מציאות דהמשלח).
ו. דער ביאור בזה בפנימיות הענינים:
אין לקוטי תורה בסופו (פ' ברכהנד) איז דער אַלטער רבי מבאר, אַז די נישואי יצחק ורבקה איז אַן ענין הכי כללי בתורה און איז גאַנץ סדר השתלשלות, וועלכער שפּיגלט אָפּ כללות עבודת האדם — דער יחוד פון מ"ה (יצחק) וב"ן (רבקה), ד.ה. דער יחוד פון נשמה (מ"ה) און גוף (ב"ן) פון יעדן אידן.
104אין פדן ארם (אין חוץ לארץ) באַ בתואל וואָס אין דעם באַשטייט כללות עבו־הארמי און לבן הארמי (כשושנה בין דת האדם בקיום התומ"צ בעוה"ז הגשמי החוחיםסג), בחי' ב"ן. און שליחות — דער יחוד פון מ"ה וב"ן: דער חידוש אליעזר איז באַשטאַנען אין דעם, אַז ער פון מתן תורה באַשטייט אין דעם, וואָס זאָל איר פון דאָרט אַרויסנעמען און דעמולט איז נתבטל געוואָרן די גזירה ברענגען צו זייז אַז אשה ליצחק (עולה וואָס האָט פאַנאַנדערגעטיילט צווישן תמימהמד), בחי' מ"ה, באופן אַז „והיו „עליונים" און „תחתונים"נז (רוחניות און לבשר אחד"סה (מ"ה וב"ן), זיי זאָלן גשמיות, מ"ה וב"ן), און דעמאָלט איז אויפבויען אַ בית בישראל אין עולם הזה געגעבן געוואָרען דעם כח צו פאַרבינדן הגשמי, מיט דעם תכלית — צו מוליד און פאַראיינציקן גשמיות מיט רוחניות, זיין „תולדות" כפשוטן (און אויך „תולדואַז דער גוף הגשמינח און אַ דבר גשמיתיהם של צדיקים מעשים טובים"מד), פון זאָל ווערן קדוש, ביז אַ חפצא של וועלכע עס שטאַמען אַלע אידן עד סוף קדושהנט. ושלימות יחוד זה (פון מ"ה כל הדורות.
וב"ן), בתכלית השלימות והגילוי, וועט ועפ"ז איז מובן, אַז שליחות אליעזר זיין בגאולה האמיתית והשלימה [ואד־(די ערשטע שליחות הכתובה בתורה) רבה: דעמולט וועט זיין „נקבה תסובב האָט געגעבן דעם כח אויף אויפטאָן די
עבודה פון יחוד מ"ה וב"ן בעבודת השם, און דערמיט איז ער מבאר אין לקו"ת אָנהויבנדיק באַ מתן תורה, און דערפון פאַרוואָס די תורה איז מאריך וועגן — ווערט עס נמשך בכל הזמנים ובכל שליחות אליעזר (ביז אַז „פרשה של המקומות, ביז — די שלימות בזה באליעזר כפולה בתורה"מא), ווייל „זה הי' גאולה האמיתית והשלימה.
ענין שליחות דאליעזר לברר ולהמשיךויש לומר, אַז די שליחות כללית פון
אליעזר איז אויך מרומז אין דעם וואָס
ער האָט געזאָגטסז „עבד אברהם אנכי":ה מ"ל (ששור"י ט") על זה סאז ידועד אַז פון אברהם האָס ויךנז תנחומא וארא טו. שמו"ר פ"ב, ג. ועוד.
58) ראה תניא 0מ"ש (סט, סע"ב ואילך) .ובנו
בחרת מכל עם ולשון הוא הגוף החומר' כו'", והריסב ל' הלקו"ת שם צו, ד.
„ובנו בחרת" הי' במ"ת (ראה ש"ע אדה"ז או"ח סי'סג שה"ש ב, ב. ב"ר 0ס"נ, ד.
64) שם פס"ד, ג. פרש"י תולדות כה, כו. כו, ב.נט ראה בארוכה לקו"ש חט"ז ע' 212 ואילך.סה בראשית ב, כד.
66) פרש"י ר"פ נח. וראה ב"ר פ"ל, ו.
67) פרשתנו כד, לד.
61) פרש"י פרשתנו כד, מב, מב"ר פ"ס, ח.
105דעם יחוד מ"ה וב"ן (נישואי יצחק קערטע ענינים: (א) ער דאַרף זיין אַ
ורבקה) אויך ועיקר אַלס הכנה צו דעם באַזונדער מציאות פון דעם משלח, אַ בר
„תעבדון את האלקים על ההר הזה")דעת בפני עצמועג. (ב) ער דאַרף זיין
און דעם גילוי פון „אנכי (ה' אלקיך)"* בטל צום משלח, מכיר זיין אַז ער איז
ז. מ'דאַרף אָבער נאָך הסברהעא: לויט דעם (אַז די אריכות בתורה איז צוליב דעם וואָס נישואי יצחק ורבקה באַדייט דעם ענין כללי פון יחוד מ"ה וב"ן) האָט די עיקר אריכות געדאַרפט זיין וועגן דעם עצם שידוך פון יצחק ורבקה (וואָס אליעזר האָט אויפגעטאָן), און ניט וועגן שליחותו ופעולתו של אליעזר אַלס הכנה צו דעם יחוד (מ"ה וב"ן); פאַרוואָס איז די תורה אַזוי מאריך וועגן דער שליחות אַליין — ווי אברהם האָט אים משביע געווען און אָנגעזאָגט אַלע פרטים וואו ער זאָל גיין, און ווי אליעזר האָט מקיים געווען שליחותו בפועל?
איז דערפון גופא מובן, אַז שליחותו של אליעזר איז נוגע צו דעם עצם ענין פון דעם יחוד מ"ה וב"ן וואָס ער האָט אויפגעטאָן. ויש לומר איינער פון די ביאורים אין דעם — ועפ"ז וועט מען פאַרשטיין דעם טעם (פנימי) פאַרוואָס אליעזר איז געווען דוקא אַ שליח (און ניט קיין שדכן) — ווייל בכדי אויפטאָן די עבודה והמשכה פון יחוד מ"ה וב"ן, דאַרף אַזוי אויך זיין באַ דעם אדם וואָס סוט דאָס אויף, אַז ער זאָל זיין אַ מציאות בפ"ע (ב"ן), און די מציאות זאָל זיינער אַ שליח, און ניט משנה זיין פון רצון ודעת המשלח. אויב ער איז משנה פון דעת המשלח ווערט ער אויס שליחעד. ביז אַז ער ווייסט אַז ער גייט מקיים זיין שליחותו בכח זה וואָס דער משלח האָט אים ממנה געווען אַלס שליח, און שלוחו של אדם כמותו, ביז כמותו ממש.
וואָס דאָס איז דער תוכן פון יחוד מ"ה וב"ן: די נשמה (מ"ה) פון אַ אידן איז פאַראיינציקט בגלוי מיט דעם אויבערשטן — „נשמה שנתת בי טהורה היא"עה, ביז אַז זי איז אַ „חלק אלוקה ממעל'כד. די שליחות פון אַ אידן — דורך דעם וואָס דער אויבערשטער האָט אַראָפּגעשיקט זיין נשמה אין אַ גוף הגשמי אין אַ גשמיות'דיקע וועלט (ב"ן), „אתה בראתה אתה יצרתה ואתה נפחתה"עה — איז, אַז ער זאָל אויפטאָן דעם יחוד פון מ"ה וב"ן, פון זיין נשמה מיט זיין גוף הגשמי, אַז אויך ווי די נשמה געפינט זיך אין גוף, וואָס מצ"ע ובגלוי איז עס אַ מציאות ויש בפ"ע (דער ערשטער ענין אין אַ שליח), זאָל106און דעריבער איז אליעזר געווען ושלימות פון (תו"א ו)לקו"ת; און דערנאָך דוקא בגדר שליח צו אויפטאָן נישואי קומט מען צו די דרושים פון שיר יצחק ורבקה, ווייל ביי אַ שליח איז דאָ השירים — וואָס תוכנו איז שלימות די שלימות פון יחוד מ"ה וב"ן, אַז זיין הנישואין ויחוד פון אידן (אויך אַלס מציאות ווערט כמותו פון דעם משלח נשמות בגופים) מיט דעם אויבערשטן, די
שלימות פון יחוד מ"ה וב"ן, ווי ס'וועט ועפ"ז איז אויך מובן פאַרוואָס אבר־ זיין בגאולה האמיתית והשלימה.
הם האָט געגעבן „כל אשר לו" למילוי ולהוסיף, אַז בתחלת ספר לקוטי שליחות זו (נישואי יצחק ורבקה) — ווייל תורה, בפ' ויקראיז [וואָס פון דאָרטן דער יחוד פון מ"ה וב"ן — וואָס שלימותו הויבן זיך אָן די דרושים אין לקו"ת על וועט זיין בגאולה האמיתית והשלימה — סדר פרשיות פון אַ ספר שלם, ספר נעמט אַרום כל הענינים פון כל סדר ויקרא. משא"כ לפני זה זיינען דאָ השתלשלות וכל התומ"צ וכו', אַזוי אַז דרושים אויף נאָר צוויי פרשיות אין עס איז ניטאָ קיין זאַך חוץ ממנו. ספר שמות: פ' בשלח ופ' פקודי] — דעריבער האָט אברהם פריער פון דעם ווערט ערקלערט דער ענין פון שליחות אָפּגעגעבן „כל אשר לו", ובפרט נאָך אַז למעלה, אַז יעדער איד איז שלוחו של דער כח אויף אויפטאָן דעם יחוד מ"ה אדם העליון כמותו, וואָס דער אויבערוב"ן (ווי ס'איז אַרויס בגלוי באַ מ"ת), שטער האָט עם געשיקט זיין נשמה ל־
מטה אין אַ גוף בכדי אויספירן איר ח. עפ"ז יש לומר אַ ביאור אויף אַ שליחות בעולם.
דבר פלא: דער ביאור אין חסידות (אין ויש לומר, אַז דאָס וואָס דאָס שטייט די ספרי יסוד פון תושבע"פ פון חסידות אין אָנהויבס לקו"ת, איז מרמז אַז דאָס — תורה אור ולקוטי תורה) בפרשת איז די התחלה פון עבודת האדם — די
ידיעה אַז ער איז שלוחו של אדםעז ראה תניא פל"ב.
78) ראה לקו"ת ויקרא א, ג.107ביד) תשלח"):
משיח איז דער שליח, דורך וועלכן עס פירט זיך דורך שלימות ענין השליחות — יחוד מ"ה וב"ן [וואָס האָט זיך אָנגעהויבן בשליחות אליעזר בנישואי יצחק ורבקה] — די שליחות פון דעם אויבערשטן צו ברענגען די גאולה האמיתית והשלימה, ווען עס וועט זיין שלימות היחוד פון נשמה וגוף, ישראל וקוב"ה כולא חד. און אויך בעולם — די שלימות הגילוי פון אלקות אין עוה"ז הגשמי, אַזוי אַז די גאַנצע וועלט ווערט אַ דירה לו יתברך בתחתונים*.
עפ"ז איז מובן פאַרוואָס משיח אַליין האָט אין זיך (אויך) דעם גדר פון אַ שליח וואָס באַשטייט פון אַ חיבור ויחוד פון צוויי ענינים (יחוד מ"ה וב"ן): אַ מציאות לעצמו כביכול פון אַ נשמה בגוף, אַ בשר ודם [כפס"ד הרמב"ם*1) אַז משיח איז אַ „מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו כו'", און „ילחום מלחמת ה'" וואָס דאָס באַווייזט אַז ער געפינט זיך אין אַן עולם וואו עס זיינען דאָ מנגדים און דעריבער דאַרף ער האַלטן מלחמה — וינצחכב], און צוזאַמען דערמיט — שלוחו של אדם (העליון) כמותו ממש, י. עפ"ז וועט מען פאַרשטיין דעם תוכן פון בקשת משה „שלח נא ביד תשלח": מיט דער בקשה והצעה האָט משה געוואָלט אויפטאָן — און אויפגעטאָן בפועל — דעם חיבור והתאחדות פון „גואל ראשון" (משה) און „גואל אחרון" (משיח):
משה*42) מצ"ע איז ענינו (בעיקר) חכמה (תורה), כמ"שכג „זכרו תורת משה עבדי", ו"משה קיבל תורה מסיני"י. משיח מצ"ע איז ענינו (בעיקר) מלכות — „יעמוד מלך מבית דוד"מא. ויש לומר אַז דאָס איז ע"ד דער חילוק צווישן מעלת המשפיע (חכמה, ראש הספירות) און מעלת המקבל (מלכות), ע"ד דער אונטערשייד צווישן אור השמש (משפיע) און אור הלבנה (מקבל, מלכות, פאַרבונדן מיט דוד מלכא משיחאכד):
„משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו'", ער האָט מקבל געווען כל התורה, וואָס זי איז דער מקור אויף אַלע השפעות, און פון איר ווערט נמשך דער כח אויף אַלע ענינים, כולל — אויך דער כח אויף דער גאולה (אויך די גאולה העתידה);108ער קומט בסוף העבודה (מלכות, סוף מלך"א].
הספירות) בסוף זמן הגלות, אָבער אין ויש לומר אַז דאָס איז אויך מרומז דעם איז דאָ די מעלה פון מקבל, וואָס אין דעם וואָס „משיח" איז בגימטריא דורך זיין ביטול איז ער אין זיך כולל „שליח" בתוספת עשר2 — וויל שלימות אין אַ פנימיות אַלע השפעות מלמעלה, גילוי המשיח איז דורך דעם וואָס ער ואדרבה — דער אור המקבל דערגרייכט פירט אויס עבודתו אַלס שליח מיט אַלע און נעמט זיך נאָך העכער פון דעם אור עשר כחות נפשו, פון חכמה ביז מלכות. המשפיע, ווי ס'וועט נתגלה ווערן ב־
גאולה האמיתית והשלימה אַז „נקבה יא. ע"פ הידוע אַז יעדער איד האָט תסובב גבר", די מעלה פון דעם גוף פון אין זיך מבחי' משה3י ומבחי' משיח4י — אידן (לגבי זיין נשמה), וואָס דוקא אין איז מובן, אַז באַ יעדער איד איז דאָ אים איז דאָ דער כח העצמותפה, ביז אַז מעין פון די ביידע ענינים הנ"ל:
לע"ל הנשמה ניזונית מן הגוףכו. און יעדער איד איז אַ שליח של הקב"ה דעריבער וועט דוקא משיח צדקנו „לשמש את קונו". וכללות שליחותו ברענגען די גאולה — די גאולה ו־ באַשטייט אין — „להאיר על הארץ"5י, שלימות פון אַלע ענינים, אויך פון משה באַלייכטן די גאַנצע וועלט מיט דעם
אור הקדושה ואור האלקי. און אין דעם ויש לומר אַז דורך דעם וואָס משה זיינען פאַראַן בכללות צוויי אופנים ע"ד האָט אויסגעפירט אַז „שלח נא ביד ווי די „שני המאורות הגדולים", „מאור תשלח", עי"ז וואָס „גואל ראשון הוא הגדול" און „מאור הקטן"4י [כידוע אַז גואל אחרון" (כנ"ל סעיף ב), האָט זיך „את העולם נתן בלבם"ז, איז יעדער אויפגעטאָן דעם יחוד פון ביידע ענינים איד שפּיגלען זיך אָפּ כל עניני העולם] ומעלות — אַז משיח האָט אין זיך ביידע — זיין עבודה אַלס אַ משפיע (שמש); און ענינים ומעלות: נוסף צו דעם וואָס ער זיין עבודה אַלס אַ מקבל (לבנה), וואָס איז אַ מלך, איז ער (אויך) אַ רבז דורך דעם ווערט אויך „להאיר על (חכמה), וילמד תורה כל העם כולוכח, הארץ" באור חוזר (ע"ד מתלמידי יותר און אויך צו משה רבינו און די אבות מכולם), וכיו"ב). ויש בזה מה שאין בזה. כו'") ועד"ז איז משה — האָט ער אויךצ סב"ט הל' בכח ז ר"א ע מסנן
בקו"ש חי"ט ע' 170 הערה 54)
91) ברכה לג, ה. וכפי' חז"ל (מדרש תהליםפה ראה תניא אגה"ק ס"כ (קל, ריש ע"ב). בתחלתו. שמו"ר סמ"ח, ד. ועוד) שהובא ברמב"ן סה"ש חורת שלום ע' 120 ואילך.
86) המשך וככה תרל"ז פצ"א־ב. וראה גםצב ראה בארוכה לק"ש חכ"ס ע' 358 וא"לך. סה"ש ת"ש ס"ע 127 ואילך. סה"מ קונטרסים ח"בצג תניא רפמ"ב.
94) מצר עינים ס"פ בינחס.
87) ראה סהם"צ להצ"צ מצות מינוי מלךצה בראשית א, טו.
88) ראה רמב"ם הל' תשובה סס"ט. לקו"ת צוצז קהלת ג, יא. וראה לקו"ת במדבר ה, ריש יז, א ואילך. ובכ"ם.
109(ב) אַ מציאות בפ"ע, אַ בר דעת, וואָס ומהותו ית' (וואָס איז כולל „כל אשר
קלייבט זיך אַליין פאַנאַנדער מיט זיין לו"), צו אויפטאָן דעם יחוד פון נשמה
אייגענעם שכל ווי ער דאַרף אויספירן וגוף פון אַ אידן בעוה"ז הגשמי. און אין
שליחותו (ע"ד שמש) — „להאיר על ה־ אַן אופן, אַז כל הפרטים ופרטי פרטים
און דערפון וואָס משה ומשיח שטייען בהתאחדות („גואל ראשון הוא גואל אחרון") ווערט מעין זה אויך נמשך כח אין דער עבודה פון אַ אידן, אַז ביי אים זאָלן נתאחד ווערן ביידע ענינים אַלס שליח.
[ויש לומר אַז דאָס איז אויך מרומז אין דעם וואָרט „שמש", וואָס האָט צוויי פירושים: שמש — וואָס באַלייכט (משפיע), „להאיר על הארץ", און „שמש" מלשון שימוש — דער ביטול פון דעם שליח, מצד דעם וואָס „אני נבראתי לשמש את קוני", ביז אַז „אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני"].
וע"פ המדובר לעיל, אַז דער כח אויף ענין השליחות בכלל קומט פון דעם ערשטן שליחות שבתורה — די שליחות וואָס אברהם האָט געשיקט אליעזר'ן צו מאַכן דעם שידוך פון יצחק ורבקה, איז אויך מובן, אַז כשם ווי אין דער שליחות הראשונה, האָט אברהם (דער משלח) געגעבן „כל אשר לו", וואָרום דאָס איז נוגע צו מילוי השליחות בשלימותה, אַז אַלע פרטים וענינים זאָלן זיין דורכגענומען מיט דער נקודה כללית פון יחוד מ"ה וב"ן (נישואי יצחק ורבקה), אַזוי אויך בכל שליחות ושליחות פון אַ אידן בעבודתם של ישראל, ווערן דורכגענומען בגלוי מיט דעם איין און איינציקער נקודה און צוועק: דער גילוי פון משיח צדקנו (שלימות ענין השליחות, יחוד מ"ה וב"ן).
יב. אין דעם אַלעם קומט צו נאָכמער בדורנו זה במיוחד — אין וועלכן ס'איז צוגעקומען אַ חידוש אין דעם ענין השליחות, אַז כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו האָט ממנה געווען יעדער אידן פון דעם דור צו זיין זיינער אַ שליח אין הפצת התורה והיהדות און הפצת המעינות חוצה, ביז צו ברענגען די גאולה האמיתית והשלימה.
און ווי מ'זעט בפועל, אַז איצטער קומט אָן לייכטער מסביר זיין אַ אידן — אפילו אַזאַ וואָס האָט לפני זה בגלוי דערצו קיין שייכות ניט געהאַט — אַז נוסף אויף זיין אייגענער עבודה, האָט ער אויך די אחריות צו זיין אַ „שליח", צו משפיע זיין (פון זיינע מעלות וידיעות כו') אויף אַנדערע, אָנהויבנדיק פון בני ביתו און חבריו וידידיו, און אַלע צו וועמען ער קען דערגרייכן.
און אין דעם קומט צו במיוחד — בנוגע צו די וועלכע האָבן זוכה געווען, אַז פון צווישן עם ישראל גופא, זיינען זיי אויסגעקליבן געוואָרן אַלס שלוחים פון נשיא דורנו, וואָס כל עבודתם בכל המעת־לעת כולו איז געווידמעט צו אויספירן שליחותם אין הפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה, און ברענגען די גאולה.110יג. אין דעם גופא — וואָס איז שייך און מ'זעט בפועל ווי עס איז געוואָרן צו דעם כינוס השלוחים בכל שנה ושנה און עס ווערט דער „ילחום מלחמת ה'" — קומט צו דער חידוש בשנה זו במיוחד וינצח בכמה וכמה ענינים — ודוקא מתוך אין דעם קשר פון דער עבודת השליחות מלחמה של שלום. און נצחון איז אויך מיט „שלח נא ביד תשלח", די שליחות מלשון נצחיות, פאַרבונדן מיט דעם
גילוי פון „נצח": נ' — גילוי שער הנו"ן, מ'האָט גערעדט פריער (סעיף א), אַז צ' — שנת הצדי"ק (ווי אידן האָבן אַָנכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו האָט גערופן דעם יאָר), און ח' — דער גילוי מודיע געווען, אַז מ'האָט שוין פאַר־פון משיח צדקנו, וואָס איז פאַרבונדן ענדיקט אַלע עניני העבודה, און מ'־ מיט מספר שמונה (שמונה נסיכי אדם**1). שטייט שוין גרייט, „עמדו הכן כולכם", דערפון איז פאַרשטאַנדיק, אַז ווי־
באַלד די שלוחים האַלטן שוין פון לאַנג ווי מ'זעט דאָס אויך (כמדובר כמ"פ) נאָך מילוי התחלת עבודת השליחות באין דעם וואָס אין די מאורעות העולם הפצת התורה והיהדות והפצת המעינות ווערן מקויים כמה סימנים אויף דער חוצה, און פון לאַנג נאָך אמצע עבודת גאולה, אָנהויבנדיק פון דעם סימן (אין השליחות, ביז אַז מ'האָט שוין מסיים ילקוט שמעוניקב) אַז „הגיע זמן גאולת־ געווען די שליחות (כהודעת נשיא דורנו כם" פון דעם וואָס „מלכיות מתגרות זו הנ"ל), ואעפ"כ איז די גאולה האמיתית בזו"קג, בפרט אין די מדינות הערביים והשלימה נאָך ניט געקומען בפועל ממש
— דאַרף מען זאָגן אַז ס'איז נאָך גע־
בליבן עפּעס צו טאָן וואָס וועט ברענגעןק משנה סגהדריז עא, ע"ב.
און דאָס איז: ע"פ הידוע אַז „בכלקב ישעי' רמז תצס.
104) סוכה נב, ב.
111מ'האָט שוין אַלץ פאַרענדיקט — איז נאָך העכער פאַר „ורוח אלקים מרחפת
פאַרשטאַנדיק אַז ס'הויבט זיך אָן מקוים על פני המים", „זה רוחו של מלך ה־
ווערן דער „שלח נא ביד תשלח", די משיח"קיח — ווייל עס ווערט די תחי'
שליחות פון כ"ק מו"ח אדמו"ר. און אַלס נשמתו דכ"ק מו"ח אדמו"ר בפועל
דערפון איז מובן, אַז די איינציקע זאַך ממש, אַלס נשמה בגוף (און ניט בלויז ווי
וואָס איז איצטער געבליבן אין דער ער איז „רוח . . מרחפת על פני המים").
און דערצו איז דאָס אויך שבת מברכים ראש חודש כסלו [ובשנה זו — צוויי טעג ראש חודש], דער חודש הגאולה, וחודש פון מתן תורה דפנימיות התורהקז, דער חודש השלישי בימי הגשמים [כנגד חודש השלישי בימי הקיץ**1) (חודש סיון) — דער חודש פון מתן תורה הנגליתקז]. ולהוסיף, אַז דאָס הייסט: אַלע פרטים אין דער עבודת השליחות פון הפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה, דאַרפן זיין דורכגענומען מיט דער נקודה — ווי דאָס פירט צו קבלת משיח צדקנו.
ווי אונטערשטראָכן אין דעם נושא הכינוס — „כל ימי חייך להביא לימות המשיח"קיא: אַלע עניני עבודה (בכל ימי חייך, ובכל יום עצמו — בכל פרטי ושעות היום) דאַרפן זיין דורכגענומען מיט „להביא לימות המשיח", ניט בלויז „לרבות" (ווי עס שטייט בכ"מ), אַז ער112וועט קומען און דעמולט וועט ער אין אַלע שבעה דורות.
דעם איינטייל נעמען און דערפון הנאהועוד ועיקר: וויבאַלד אַז מ'האָט שוין האָבן וכו', נאָר — „להביא", ער טוט כל פאַרענדיקט די עבודת השליחות — התלוי בו צו ברענגען „לימות המשיח" קומט צוגיין יעדער שליח צו דעם לשון רבים, ניט בלויז די התחלה פון משלח האמיתי, דער אויבערשטער, און איין טאָג נאָר פון ימות (ל' רבים) — איז מודיע: עשיתי את שליחותי, און ימות המשיח (און ניט נאָר ווען משיח איז איצטער איז געקומען די צייט אַז דו „בחזקת משיח"מא, נאָר אַלע ימות המשיח כביכול זאָלסט טאָן דיין שליחות [וואָס — אויך די שלימות פון „משיח ודאי*81) אויך דער אויבערשטער איז אַ שליח
(„מגיד דבריו ליעקב גו'"קיב), און צוזאַובפשטות מיינט דאָס — אַז פון דעם מען מיט די עשר ספירות — איז עצמות כינוס השלוחים דאַרף מען קומען און ומהות אַליין כביכול משיח צדקנו]: להביא החלטות טובות ווי יעדער שליח „שלח נא ביד תשלח"קיג — שיק אונז דאַרף זיך אַליין צוגרייטן און צוגרייטן משיח צדקנו בפועל ממש!
אַלע אידן במקומו ובעירו וכו' צו מקבלאון אפילו אויב עס קען נאָך זיין אַ זיין פני משיח צדקנו, דורך דעם וואָס ספק אַז דער אויבערשטער וויל האַלטן ער איז מסביר דעם ענין פון משיח אידן נאָך אַ רגע אין גלות צוליב דעם כמבואר בתושב"כ ובתושבע"פ באופן גודל הנחת רוח והנאה וואָס די עבודה המתקבל צו יעדערן לפי שכלו והבנתו, אין גלות פאַרשאָפט אים — שרייט אַ כולל במיוחד — דורך לימוד עניני איד: „כל מה שיאמר לך הבעה"ב עשה משיח וגאולה, ובפרט באופן פון חכמה חץ מצא"קיד, אַלץ וואָס דער בעה"ב זה
הקב"ה זאָגט דאַרף מען טאָן „חוץ מצא",
און היות אַז דאָס איז דער די עבודה צו בלייבן נאָך אַ רגע ח"ו במצב פון פון דעם זמן, איז מובן אַז דאָס איז שייך „צא" בחוץ פון שולחן אביהם, מען בעט
און מען מאָנט כביכול באַ דעם אויאז א אא א ז ז מ א הנפש, און בפרט אַז אַלע שלוחים וועלן און צוזאַמען מיט שלימות בעבודת זיך „צוזאַמענלייגן" יכנסו אין דעם — השליחות (בסיום לקו"ת פ' ברכה) האָט וועט מען תיכף ומיד ממש ברענגען מען גלייך די שלימות הנישואין — שיר (הגילוי ושלימות פון) דעם שליח ה־ השירים — פון ישראל וקוב"ה [ובפרט עיקרי והאמיתי צוזאַמען מיט גילוי עשר דורך דעם וואָס מ'נעמט אָן אויך די כחות שלו — „שלח נא ביד תשלח", דער
שליח שבדורנו — כ"ק מו"ח אדמו"ר
נשיא דורנו — און ווי דאָס איז געוועןקיב תהלים קמז, 6. וראה שמו"ר פ"ל, 8. בדור שלפניו, אַז כ"ק מו"ח אדמו"ר איזקיג להעיר מהשיכות לשנה זו — ד"שלח נא נתאחד געוואָרן מיט אביו וואָס ער איז ביד תשלח" הוא ר"ת תשנ"ב.
געווען בנו יחידו, אַזוי אַז מ'האָט דיקיד פסחים 0ו, ב.
Suggest a fixSent for review
Report a problemNo account needed
Embed on another site
About this page
Details
- Volume
- ה'תשנ"ב, חלק א
- Id
- rh-cbyhyr5y