Chayei Sarah 2

א. בפרשתנו מסופר על המשא ומתן שבין אליעזר ומשפחת רבקה בקשר עם נישואי' ליצחק, ובפרש"י בפרשה זו אנו מוצאים כמה ענינים הדורשים ביאור הן בתוכנם והן בהשוואתם זל"ז.

עה"פ^א „ונשאלה את פי'" פרש"י; „מכאן^ב שאין משיאין את האשה אלא מדעתה". וצריך להבין:

א) בהפסוקים שלפנ"ז^ג נאמר: „ויען לבן ובתואל גו' הנה רבקה לפניך גו' ותהי אשה לבן אדוניך גו'" — הרי שכבר הסכימו על השידוך^ד מקודם — ועפ"ז עכצ"ל לכאורה דמה שאמרו לאח"ז „נשאלה את פי'"" אין הכוונה על עצם הדבר (השידוך)^ה, אלא האם תתרצה לילך מיד או שתרצה להתעכב עמהם משך זמן, כדבריהם^ו — ודלא כפירש"י ששאלתם הי' על עצם הנשואין^ז.

ב) עה"פ^ח „ויאמר אחי' ואמה" פרש"י: „ובתואל היכן הי'^ט הוא66הי' רוצה לעכב בא מלאך והמיתו"^י, ומזה משמע, דאחי' ואמה לא רצו לעכב; אבל לפירושו כאן משמע שגם בדעתם לא הי' עדיין מוסכם (ויתירה מזו; התנגדו לזה) וכפרש"י במענת רבקה; „אלך^יא מעצמי ואף אם אינכם רוצים"^יב, שהרגישה שאינם רוצים^יג, ולכן שאלו את רבקה על עצם השידוך.

ב. לעיל בהפסוק^ח „תשב הנערה אתנו ימים או עשור" לאחרי שמפרש רש"י תיבת „ימים" שבפסוק, שפירושה שנה, מוסיף טעם לבקשתם: „שכך נותנין לבתולה זמן י"ב חודש לפרנס את עצמה בתכשיטים".

ג. והביאור; בפסוק „ונשאלה את פי'" מוכרח רש"י לפרש שהתכוונו לכללות השידוך (ולא האם תרצה לילך מיד — כדמשמע לכאורה מהמשך הכתובים), כיון שבפסוק שלאח"ז מבוארת שאלתם „התלכי עם האיש הזה", ולא „התלכי עתה עם האיש הזה", וכדומה — היינו ששאלתם היתה על כללות ההליכה — השידוך.

והא דמוכח מן הכתובים שלפנ"ז, שהשידוך בכללותו כבר הי' מוסכם — עכצ"ל שבינתיים אירע דבר שגרם לשינוי החלטתם להסכמה, ועד כדי כך שרצו לבטל כל הענין. ומה גרם לשינוי זהז מובן זה מפרש"י בפסוקים הנ"ל, וכדלקמן.

ד. בעניית לבן ובתואל לאליעזר אמרו „מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך גו' (ולכן) הנה רבקה לפניך קח ולך . . כאשר דבר ה'"), ופרש"י; „לא נוכל דבר אליך — למאן בדבר הזה . . לפי שניכר שמה' יצא הדבר לפי דבריך שזימנה לך".

והיינו שמדברי אליעזר נוכחו לדעת ש"מה' יצא הדבר" וא"כ מובן שלא נוכל גו', כי סירובם או סירובה של רבקה לא ימנעו את הדבר מלבוא בפועל^יח — ולכן הסכימו תיכף, גם מבלי לשאול את רבקה — אף שבד"כ צריכים לשאול דעת האשה^י.

ה. והנה בהפסוקים שלאח"ז מסופר שבמענה לדברי אליעזר „שלחוני לאדוני" אמרו אחי' ואמה „תשב הנערה אתנו ימים או עשור אחר תלך" (ז. א. שהדבר בכללותו מוסכם, אלא שמבקשים שתתעכב אצלם משך זמן), אולם כאשר חזר אליעזר על דבריו ובלשון „אל תאחרו אותי . . שלחוני ואלכה לאדוני", אמרו: „נקרא לנערה ונשאלה את פי'" (וכנ"ל ס"ג שנשאלה על כללות הדבר) — הרי ששינוי החלטתם נגרם ע"י דברי אליעזר האחרונים.

ומבאר רש"י ומפרש שבאמרם „תשב הנערה אתנו גו' ואחר תלך" טענתם עם היות שהשידוך נגמר וכנ"ל כי אין שייך למאן בזה כיון68ש"מה' יצא הדבר", מ"מ תשב גו' כי „כך נותנין לבתולה זמן י"ב חודש" — זהו מנהג העולם^יז.

ויתירה מזו — מכיון שאליעזר בעת שהציע השידוך לא התנה שבנדו"ז ישתנה מן הרגיל ותלך מיד, הרי בודאי (לדעת לבן כו') שגם הוא התכוון (לכתחילה) לשידוך בסדר המקובל ורגיל.

אך כאשר סירב אליעזר להסכים לסדר הנהוג והוסיף דבר חדש (שאפילו לדברי אליעזר — אין כל ראי' מהנסים שאירעו לו *^יז — שמה' יצא גם דבר חדש זה) — מובן שזה מטיל ספק בכל^יח דבריו, גם בשטר מתנה שהראה להם^י וגם בדברי הנפלאות שסיפר (שכדיוק לשון רש"י *^י „לפי שניכר כו' לפי דבריך", היינו שרק ממנו ידעו אודותם). וכיון שרק בסבת הנסים החליטו על השידוך מבלי לשאול הסכמתה של רבקה, ואמרו „הנה רבקה גו' קח ולך" — הרי מוכרחים היו עכשיו לומר ש"נקרא לנערה ונשאלה את פי'" על עצם השידוך^כ — שהרי אין משיאין את האשה אלא מדעתה.

ו. עפ"ז מובנת כוונת רש"י ב"תשב הנערה אתנו ימים גו'" — „שכך נותנין לבתולה זמן י"ב חודש", שזהו היסוד לדבריהם, שלא היתה זאת בקשה, אלא טענה: „תשב הנערה גו' (שהרי) כך נותנין כו'", כי הוספת דבר חדש ע"י אליעזר גרם שיחזרו מהחלטתם הקודמת, כנ"ל בארוכה.

ז. אמנם, לפי הנ"ל שטענתם „תשב הנערה אתנו" היתה כיון „שכך נותנין לבתולה זמן י"ב חודש" — מדוע אמרו תיכף „או עשור"?

ח. והנה דיוק נוסף בפרש"י דילן.

בפירושו על „ונשאלה את פי'" משנה רש"י מלשון המדרש^כח „אין משיאין את היתומה אלא על פי'" וכותב; „שאין משיאין את האשה אלא מדעתה". וצלה"ב הטעם. ובפרט, דלכאורה היתה רבקה אז קטנה^כ.

וכוונתו של רש"י בזה, שעם היות רבקה רק בת ג' שנים, מ"מ היתה כבר גדולה^כז (בדעתה):

70בפ' תולדות עה"פ^כח „ויגדלו הנערים גו'" פרש"י „כל זמן שהיו קטנים לא היו נכרים במעשיהם ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם, כיון שנעשו בני י"ג שנה זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש כו'".

והנה מעשיו של אדם מבוגר מוכיחים על תכונות נפשו, ומי שהוא בר דעת ובעל אחריות, הרי מעשיו תוצאה מתכונות נפשו (לטוב או להיפך), אבל אין להוכיח תכונות נפשו של אדם עפ"י מעשיו בקטנותו, כש) אינו מבוגר ואינו אחראי על מעשיו.

ועפ"ז יש להבין את האריכות בפרש"י „כל זמן שהיו קטנים לא היו נכרים במעשיהם ואין אדם מדקדק בהם"^כט, דלכאורה, למאי נפק"מ הדקדוק בהם — והול"ל בפשטות: דמכיון שנעשו בני י"ג שנה (ובאו לכלל גדלות) ניכר במעשיהם שזה פירש לביהמ"ד וזה כו'.

ומובן מלשון רש"י, שבאם היו מדקדקים בהם ומכירים מעשיהם קודם שנעשו בני י"ג שנה, אפשר שהיו עומדים על תכונותיהם גם קודם לכן. היינו שבפשש"מ אין ענין קטנות וגדלות תלוי בגיל (י"ג שנה) אלא בטבעו של כל יחיד בפרט — כי יש מתבגר בגיל מוקדם ויש המאחר להתבגר; והגיל י"ג שנה אינו הסיבה לגדלות, אלא כן הוא הטבע ע"פ הרוב — דבן י"ג שנה נעשה גדול בשכל ודעה, ומאז והלאה מדקדקים בו ומכירים במעשיו, משא"כ לפני גיל זה אין מדקדקים בו, מכיון שע"פ הרוב לא נתגדל עוד בשכל ודעה.

ט. ידוע שבפרש"י ישנם „ענינים מופלאים"^לד וגם בהלכה. ובפרש"י דילן;

במקור הדין ד"בן שלש עשרה למצות"^לח שתי דעות בהלכה: א) למ־71דים^לד דבר זה ממ"ש^לא „ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי איש חרבו וגו'" — שהיו באותו הזמן בני י"ג שנה^לח, וקראם הכתוב איש, שמורה על גדלות^כ. ולפי"ז הוא ענין טבעי שבגיל יג שנה^מ נעשה גדול בשכל ודעה. ב) שהוא מהשיעורין דהלכה למשה מסיני^מא — ואינו תלוי בטבע.

ונפקא מינא להלכה — מאימתי בני נח מחוייבים בקיום המצות שמצווים עליהן^מב;

להדיעה שי"ג למצות נלמד מהכתוב ומטעם שטבע האדם הוא שבגיל זה נעשה גדול — אז כל ב"נ מחוייב במצות מבן יג שנה ואילך, כי מכיון שהתורה גילתה שבטבע נעשה אז גדול אין נפק"מ בין ישראל לב"נ;

ולהדיעה שזוהי הלכה למשה מסיני א"כ בב"נ שלהם „לא ניתנו השיעורין"^מג, הרי"ז תלוי בכאו"א לפי טבעו ומצבו^מד.

והנה בפשש"מ^מד הי' להאבות דין ב"נ^מ, וע"פ דיעה הב' הנ"ל (שי"ל שגם רש"י ס"ל כן^מא) שלפי"ז גדלותם תלוי' בכאו"א לפי טבעו הוא — י"ל שדברי רש"י ש"אין משיאין את האשה כו'" (היינו שרבקה היתה גדולה) הם גם ע"פ דרך ההלכה^מח.