Toldos 2

א. בפרשתינו^א מסופר, שקודם שנתברך יעקב אבינו בברכת „ויתן לך האלקים וגו'" — אמר יצחק אבינו, בתור הקדמה, „ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'".

וארז"ל על פסוק זה בספרי^ב: „וכן אתה מוצא ביצחק שראה אותו (הביהמ"ק) בנוי וראה אותו חרב וראה אותו בנוי ומשוכלל לע"ל. ראה ריח בני — הרי בנוי, [„ריח" קאי על הקרבנות (שענינם „ריח ניחוח") שהקריבו בביהמ"ק, ו"בני" פירושו „בנוי"] כריח שדה — הרי חרב [כמ"ש^ג „ציון שדה תחרש"] אשר ברכו ה' — הרי בנוי ומשוכלל לע"ל".

ולכאורה אינו מובן; איך אפשר לומר שכל ג' הדברים הנ"ל שראה יצחק הם הקדמה לברכה שברך ליעקב — ובפרט שאחד מהם הוא ביהמ"ק בחורבנו שסיבת החורבן הוא „מפני חטאינו כו' יד שנשתלחה במקדשך" *^ג — ואיך יתכן שגם זה (שתוכנו היפך הטוב והברכה) יהי' הקדמה לברכה?

גם צ"ל טעם הדבר שחורבנו של ביהמ"ק מרומז כאן ב(תיבת ו)ענין „שדה" (שהוא רק ע"פ מש"כ „ציון שדה תחרש"^ד) ; זה ש"ריח בני" מרמז לביהמ"ק בבנינו, מובן — כי הקרבנות ענינים „ריח ניחוח" כנ"ל והקרבנות הם עיקר בביהמ"ק^ח, וכן מובן היטב זה שהתיבות „אשר ברכו ה'" מרמזות לביהמ"ק הבנוי ומשוכלל לעת"ל, דהרי בנינו ושיכלולו של ביהמ"ק דלעתיד זהו תכלית ברכתו של הקב"ה;

אבל זה שביהמ"ק בחורבנו מרומז ב"שדה" אינו מובן. גם חורבנו של הבית באופן זה או אחר מאי נפק"מ כאן? ועוד ד"שדה תחרש" הי' לאחרי חורבן (שריפת) ביהמ"ק והוא ענין בפ"ע.

ב. ויובן כ"ז בהקדים משארז"ל^ח (הובא בפירש"י^ז) עה"פ שלאחרי ה־81הקדמה; ויתן לך האלקים גו' — „יתן ויחזור ויתן", דלכאורה קשה:

מה חסר בנתינה הראשונה („יתן") אשר משו"ז ברכו בנתינה נוספת („ויחזור ויתן") ? — דבשלמא כשהנתינה היא מיד בו"ד, הנה גם אם היא מתנה גדולה ומרובה^ח, בכ"ז היא מוגבלת (שהרי הנותן הוא מוגבל) ולכן יתכן להשלימה ולהוסיף עלי' בנתינה אחר נתינה^ט; משא"כ בעניננו, כשהקב"ה הוא הנותן, הרי בודאי שגם נתינתו הראשונה מחסדי ה'^י שלימה היא ובלי גבול — כמו שהוא יתברך הוא בל"ג ובתכלית השלימות — וא"כ מה ניתוסף ב"יחזור ויתן"?

ואפילו את"ל גם בהברכה דלמעלה הגבלה ו(במילא) הוספה „יתן ויחזור ויתן" — זה יתכן כשהנידון הוא בברכה פרטית לאיש פרטי (ע"ד ברכות השבטים ע"י יעקב אבינו ומשה רבינו, שע"ז נאמר^יא „איש אשר כברכתו ברך אותם"), דמצד הגדרתה כברכה פרטית למתברכים פרטים מקום להוסיף עוד ענינים בברכה עצמה או לצרף בה עוד מתברכים. משא"כ בנדו"ד הלא המתברך הוא יעקב אבינו, שהוא כולל את כל הנשמות כולם (כידוע^יב בענין „שופרי' דיעקב אבינו מעין שופרי' דאדם הראשון"^יג) ; וגם הברכה ה"ה כוללת את כל הטוב דכל סדר ההשתלשלות; „מטל השמים ומשמני הארץ"; ובפרט שזהו „מטל השמים" — הנעלה והמשובח בשמים (כידוע^יד מעלת טל על מטר), וגם „משמני הארץ", המובחר שבארץ — וא"כ מהו זה ש„יחזור ויתן" עוה"פ^כח?

82וגם צ"ל מהו אומרו „ויתן לך האלקים" — והלא ענין הברכה הוא משם הוי'^י, שהוא בחי' הרחמים, ולא שם אלקים שענינו דין וצמצום^כז?

ג. ויובן כ"ז ע"י משל מהשפעת הרב לתלמיד, דאפ"ל בזה שני אופנים: א) שהתלמיד הוא רק מקבל שכל הרב — דהיינו שאפילו אם קבלתו היא באופן הכי נעלה ועד להתעצמות בשכלו של הרב^יח, בכ"ז אין השפעה זו פועלת בהתלמיד לחדש בזה בכח עצמו.

ב) שהתלמיד מקבל את כל שכל הרב ובאופן נעלה כ"כ, עד שפועל בו גם היכולת להוסיף ולחדש בזה בכח עצמו.

וכמבואר חילוק זה במשנה דאבות^יט, בתלמידיו של ריב"ז, שר"א בן הורקנוס הוא „בור סוד שאינו מאבד טיפה", דרגא הכי נעלית באופני הקבלה של החכמה עצמה; ור"א בן ערך הוא „כמעין המתגבר", היינו שהוא מוסיף ומחדש בכח עצמו.

ומובן שבאופן השני של ההשפעה יש יתרון מעלה לגבי זה של הראשון, וכמפורש שם במשנה: „אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס אף עמהם ור"א בן ערך בכף שני' מכריע את כולם". והטעם פשוט; עם היות ש"בור סוד שאינו מאבד טיפה" היא מדריגה נעלית מאד בקבלת וקליטת החכמה [אשר לכן ר"א בן הורקנוס, במעלה זו, הוא מכריע את כל חכמי ישראל, כולל גם ר"א בן ערך^כ], מ"מ החכמה במקבל היא מוגבלת — לא יותר (אף שגם לא פחות) ממה שקיבל מרבו; משא"כ מי שהוא „כמעין המתגבר", להוסיף חכמה בכח עצמו, הרי יש בכוחו להתגבר יותר ויותר בלי הגבלה^כא.

אמנם גם מעלתו של תלמיד זה שהוא „כמעין המתגבר" בכח עצמו, היא תוצאת ופעולת ההשפעה של הרב, דהרי תפקידה ותכליתה של השפעה אמיתית היא גם בזה, שהרב המשפיע „מעמידו (את התלמיד) על רגליו" שיוכל להמציא ולחדש בכח עצמו — ונמצא שגם חידושיו אלו יסודתם בהשפעת הרב [וכמובן גם מסגנון המשנה, שבה נמנה השבח „כמעין המתגבר", שבאה בהמשך ובקישור לזה ש"חמשה תלמידים היו לו לר"י בן זכאי", שגם מעלה זו היא תוצאת היותו תלמיד ריב"ז].

ד. עד"ז הוא גם בההשפעה מלמעלה ע"י הברכה הנ"ל: מלבד ההשפעה עצמה יש בה גם העילוי והיתרון, שפועל במושפע „ומעמידו" בדרגא כזו שיוכל לנצל את ההשפעה בכח עצמו^כב. וזהו „יתן ויחזור ויתן":83הקב"ה יתן לו כל ההשפעה עצמה (וג"ז דבר שלם הוא וכמו בור סוד שאינו מאבד טיפה); „ויחזור ויתן" את היכולת להתגבר בכח עצמו בהשפעה זו [וגם זה „ויתן", שניתן מהקב"ה, כנ"ל, חלק מההשפעה^כג].

ה. שתי מדריגות אלו („בור סוד שאינו מאבד טיפה" ו"כמעין המתגבר") ישנן גם בעבודת האדם, והן; עבודת הצדיקים ועבודת הבע"ת. הצדיק הולך בדרך ישרה ועובד את הוי' בעניני תומ"צ כפי שנתנו ונשפעו מלמעלה, והוא כלי הראוי לקבל כל ההשפעות העליונות שע"י תומ"צ; הבע"ת עבודתו היא שמהפך את הזדונות לזכיות^*34, דהיינו שהוא עובד את הוי' באופן דאתהפכא, להפוך הענינים שיהיו לא כפי שנתנו מלמעלה^כג. לפי הסדר המסודר בעבודת הבירורים א"א לברר ולהעלות את הדברים שהן מגקה"ט לגמרי, כ"א לדחותם בדרך דחי' *^כג — אבל ע"י העבודה בכח עצמו דתשובה^כ מברר ומעלה גם את הזדונות עד שנעשו זכיות^כז.

ועכ"ז, גם עבודת הבע"ת, אף שהיא בכח עצמו, גם היא השפעה מלמעלה; הכח להתעורר מעצמו לשוב בתשובה, ניתן מלמעלה^כח.

והנה כמו שנת"ל, בהמשל דרב ותלמיד, דיש יתרון מעלה בבחי' „כמעין המתגבר" לגבי בחי' „בור סוד שאינו מאבד טיפה", עד"ז יש יתרון מעלה בעבודת בע"ת לגבי עבודת הצדיקים. וזהו משארז"ל^כט; „במקום שבע"ת עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד שם". ומובן, שגם תוכנו של יתרון זה הוא ג"כ ע"ד הנ"ל (במשל דרב ותלמיד); כשם ש"כמעין המתגבר" מעלתו בזה הוא שהוא בבחי' בל"ג (משא"כ „בור סוד") כמו"כ מעלתם של הבע"ת הוא בבחי' הבל"ג^ל שבעבודתן. וכידוע דעבודת הצדיקים היא בהדרגה מסודרת, בעילוי אחר עילוי, משא"כ עבודת הבע"ת שפורצת כל הגדרים והגבלות ועליתו שלא בהדרגה; בשעתא חדא84כו' ובחילא סגיא^לא.

ו. ואף שענינים אלו (ההשפעה מלמעלה; עבודה בכח עצמו) ישנם בכללות גם בעבודת הצדיקים עצמם, ובכל יום ויום;

תחלתה של עבודת היום הוא „מודה אני לפניך כו'" שענינה הודאה על ההשפעה מלמעלה — „שהחזרת בי נשמתי בחמלה". וגם אח"כ הרי תומ"י הוא מתפלל תפילתו (כמרז"ל 310) „תפילתי שתהא סמוכה למטתי"), דהיינו שמבקש מהקב"ה שישפיע לו כל הברכות וההשפעות מלמעלה; ומכיון שהוא מברך עליהן בשם ומלכות, בודאי שהקב"ה ממלא בקשתו ומשפיען לו^לב — הרי שראשיתה של עבודת היום שלו שייכת לקבלת ההשפעות מלמעלה, ואין בזה עדיין עבודתו בכח עצמו; אמנם לאח"ז מתחלת העבודה בכח עצמו, בלימוד התורה וקיום המצות, שהו"ע „כמעין המתגבר" —

מ"מ, בפרטיות, הנה גם עבודה זו של הצדיקים בלימוד התורה וקיום המצות (במשך כל היום), מכיון שמקיים בזה מה שציווהו (שזהו גם השפעה ונתינת כח מלמעלה), אין זה אמתית העבודה בכח עצמו, שאינה אלא בעבודת התשובה.

ועפ"ז י"ל שבהברכה ליעקב „יתן ויחזור ויתן" כלולות לא רק השפעות עליונות מלמעלה בענינים גשמיים ורוחניים (ובב' הפרטים: (א) קבלת ההשפעה עצמה; (ב) שיוכל לנצלה בכח עצמו), כ"א גם ההשפעה ונתינת הכח מלמעלה לעבודת ה'^לג בב' סוגי העבודה הנ"ל: עבודת הצדיקים („יתן") ועבודת הבע"ת („ויחזור ויתן").

ז. ע"פ כל הנ"ל יתבאר עוד ענין, והוא — שעד הברכה הלזו שע"י יצחק איננו מוצאים שמי שהוא יברך בנוסח של „ויתן לך האלקים גו'": עד אז לא הייתה עדיין האפשריות וההזדמנות לעבודת התשובה כמו שהיא אצל בנ"י^לד: אברהם אבינו הלא הי' צדיק גמור, ובנ"א שקדמוהו^*34, הרי אינם בגדר בנ"י^לה; ואף שישמעאל, בנו של א"א חזר בתשובה^ל — לא הייתה בבחי' התשובה של האיש הישראלי (שמובנה; הוא שחטא, ואעפי"כ בעת שחטא „ישראל הוא"^לא,85והוא ששב בתשובה) כי עליו ארז"ל^לח „אברהם יצא ממנו ישמעאל", שיצא ופירש ממנו^לט, וכיון שכן, הרי בתשובתו אינו הוא עצמו ששב, אלא כאילו מציאות אחרת.

משא"כ בעת הברכה אשר בירך יצחק כבר באה האפשריות לענין התשובה — בבנו, בעשו, שאע"פ שגם בו נאמר „יצחק יצא ממנו עשו" בכ"ז ביארו חז"ל^מ אופן יציאתו שהי' „ישראל מומר"^מא ותשובה שפיר שייכת לו^מב.

ובזה גם יומתק מה שרצה יצחק^מג לברך את עשו^מד (בברכה זו ד"ויתן לך") — כי רצה להמשיך עליו^מה את הכח לתשובה^מו (אבל יעקב, שהוא איש תם — הרי עבודת הצדיקים עבודתו).

אבל באמת גם ברכה זו שייכת רק ליעקב, כי גם עבודת התשובה בפנימיותה ועצמיותה לא תתכן אלא ביעקב^מז ובניו^מח.

ח. עפ"י המבואר לעיל יובן מ"ש בספרי שראה יצחק ביהמ"ק בבנינו, בחורבנו, וכמו שהוא בנוי ומשוכלל לעת"ל: ביהמ"ק בבנינו הראשון (שלא קדמו החורבן) הו"ע עבודת הצדי־86קים^מט, ישר הולך וכו'; משא"כ ביהמ"ק בחורבנו ואח"כ שוב בבנינו ושיכלולו לעת"ל הוא כענין עבודת התשובה שלאחרי הירידה והחורבן60).

ויובן מה שגם ראיית ביהמ"ק בחורבנו באה בהקדמה לברכה זו, כי היא מתאימה עם כוונת הברכה, שהקב"ה „יתן ויחזור ויתן" ההשפעה ונתינת כח הן לעבודת הצדיקים והן לעבודת הבע"ת.

ומוסבר ג"כ למה נרמז „ביהמ"ק בחורבנו" דווקא בתיבות „כריח שדה", המרמזות ל"ציון שדה תחרש", ולא בענין הקרוב יותר לתוכנו של חורבן:

כללות ענין התשובה באה ע"י המרירות ולב נשבר, ע"י שמרגיש איך ש"רע ומר עזבך את ה'"^נא, נשבר לבו בקרבו ומתמרמר ומתחרט על מעשיו הקודמים ומתעורר בתשובה שלימה על העבר וקבלה טובה על להבא.

[וכן הוא גם במדריגה הנעלית של תשובה דצדיקים, בבחי' „והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה"^נב — דהרי גם צדיק גמור הוא בבחי' „יש מי שאוהב"^נג, ובמילא גם עבודת התשובה שלו היא תוצאה מההרגש ד"רע ומר עזבך"].

ז.א. מרגיש איך שמצבו, הנהגתו ומעשיו כפי שהם עד עתה, אינם כדבעי, ומוכרח לשנותם, ז.א. לבטל את מציאותו וציורו הקודם בכדי להתחיל עבודה חדשה, להעשות מציאות חדשה.

וזהו"ע „שדה תחרש": „תחרש", ענינו „דמרפי ארעא"^נד, היינו שמבטל המציאות שהי' לפני זה — והרי זהו"ע עבודת התשובה^נח.

ולכן מרומז „ביהמ"ק בחורבנו", המורה על עבודת התשובה, בענין „שדה תחרש", כי בזה מתבטאת כללות עבודת התשובה.

ט. אמנם מובן שתכלית המרירות והתשובה הוא בכדי שעי"ז יתעלה אח"כ בעבודתו, בקיום התומ"צ בפו"מ ביתר זהירות ובתוספות חיות. — דהרי אפ"ל שיתמרמר באמת על הנהגתו הקודמת, ויתעורר בתשובה אמיתית, ואעפי"כ ישאר גם להבא במצבו הקדום בנוגע לעבודתו בתומ"צ, יהי' גם אח"כ מושקע בעניני משא ומתן וכו' כמקודם [ועד"ז אפ"ל גם במי שהתשובה שלו היא בדרגא נעלית: שלאחרי ההתעוררות כו' עבודתו בתומ"צ תהי' כבעבר, מבלי שתורגש תנועת התשובה].

ולזה ממשיך ומוסיף „שראה אותו (הביהמ"ק דלעתיד) בנוי ומשוכלל", היינו שבברכתו כלולה אמיתית ושלימות ענין התשובה — תוצאותי' הטובות והנעלות בקיום התורה ומצות באופן משוכלל ובחיות נוספת, שזה מרומז דוקא בביהמ"ק השלישי שלאחרי החורבן.

87אמנם, מאידך גיסא: בכדי שתוצאות התשובה תהיינה כדבעי, כנ"ל, צ"ל התשובה באופן הנעלה והמתאים לתכליתה, היינו שגם בהמרירות ובתשובתו תורגש כוונתה ותכליתה בקיום התומ"צ דלהבא^נ — ולכן גם תוצאות התשובה מרומזות בהתיבה „שדה (תחרש)"^נז:

כלומר, אין תכליתה של התשובה הענין ד"תחרש" שבה (המרירות והביטול), כ"א ענין ה"שדה", העומדת ומיועדת לזריעה, צמיחה והבאת פירות — קיום התומ"צ שלאח"כ.

יו"ד. ועפי"ז גם יובן מה שנאמר בברכה זו שם אלקים ולא שם הוי' — מכיון שעיקר הברכה ליעקב הוא שיתברך בעבודת התשובה, הקשורה בענין המרירות, שהו"ע הדין והצמצום — שם אלקים^נט.

אמנם אי"ז בחי' „אלקים" סתם, כ"א „האלקים" בה"א הידיעה, שהו"ע הידיעה והגילוי הבא לאחרי ההעלם והצמצום — שהו"ע עבודת התשובה שבאה לאחרי הריחוק, והוא הכנה לגילוי הענינים עליהם נאמר עין לא ראתה אלקים זולתך69), שיתגלו לעת"ל בביאת משיח צדקנו.