Lech Lecha 2

א. בפרשתנו^א מסופר ע"ד ציווי הקב"ה לא"א לימול את עצמו וב"ב, ובקיומו ציווי זה נעשה „ראש למולים"^ב — ראש וראשון לכל הנכנסים בכריתות־הברית־קודש שבין הקב"ה וכאו"א מישראל.

ועד שבנוסח הברכה לברי"מ אנו אומרים; „להכניסו בבריתו של א"א"^ג — והיינו שברית המילה המתקיימת עתה היא משתייכת ומתייחסת לזו של אברהם אבינו — דלהיותו „(אברהם) אבינו" הרי הוא מוריש ומנחיל לכאו"א מבניו^ד היורשים את הכח להיכנס בברית עם הקב"ה^ו. ובגדרי הירושה הלא ידוע;

א) שהירושה אינה תלוי' כלל במצבו והכנתו של הבן לרשת, כי גם תינוק בן יומו יורש הכל.

ב) שאין בירושה משום שינוי רשות המוריש^ח, כ"א שהיורש נכנס במקומו של המוריש ממש^ז.

מזה מובן אשר בריתו של כ"א מישראל היא „בריתו של א"א", שהרי כחו והכשרתו להיכנס בברית זו באו לו בירושה מא"א, ומכיון שהיורש — מבלי הבט על מצבו — נכנס במקומו של המוריש כנ"ל, א"כ הרי ברית שלו היא בריתו של א"א.

ב. אבל צריך להבין:

הרמב"ם^ח כתב בביאור מצוה זו; „אין אנו מלין מפני שא"א ע"ה מל עצמו ואנשי ביתו אלא מפני שהקב"ה ציוה אותנו ע"י משה רבינו שנמול", הרי מובן, דאף שהכח על קיום מצות מילה ניתן בירושה מא"א, מ"מ המצוה עצמה, כפי שהיא מוטלת עלינו, אינה המשך בירושה מ"בריתו של א"א", רק שמיוסדה ומתחילה 0) בציווי הקב"ה ע"י משה — וא"כ למה נקראת מצוה זו „בריתו של א"א"?

ובפרט לפי מאמר המדרש^י: „כל המצות שעשו לפניך האבות ריחות היו אבל אנו שמן תורק שמך", הרי שבקיום המצות שלנו יש עדיפות ומעלה יתירה על קיומן ע"י א"א, בדוגמת מעלת גוף השמן על ריחו,45וא"כ איך יתכן אשר מצות מילה שאנו מקיימים הרי היא בריתו של א"א ?

גם צריך להבין; לשון הברכה „בבריתו של א"א" מדגישה ענין א"א. ולכאורה עדיף יותר להדגיש שהברית היא עם הקב"ה, דהיינו: ל"הכניסו בברית עם הקב"ה".

ג. ויובן זה בהקדים דברי אדה"ז בשלחנו^יא אשר „תחלת כניסת נפש זו הקדושה היא כו' במצות מילה".

ולכאורה אינו מובן: גם קודם לידת התינוק, בהיותו עוד במעי אמו, „מלמדין אותו כל התורה כולה"^יב, הרי שגם טרם הוולדו נמצאת בו נפש הקדושה^יג שהיא היא הלומדת את „כל התורה כולה" — ואיך יתאים זה עם המובא לעיל שתחילת כניסת נפש הקדושה היא בעת הברי"מ, שהוא יום השמיני ללידתו?

והביאור בזה; „כניסת נפש הקדושה" פירושה — חיבור פנימי של הנשמה עם הגוף, ועד להתאחדות והתעצמות למציאות אחת, שאז ניכרת ונראית פעולתה של הנשמה בגוף, משא"כ כשהעובר במעי אמו, עם שכבר ישנה בו הנפש דקדושה, בכ"ז לא זו בלבד שנשמתו זו טרם „נכנסה" ונתאחדה בגופו כנ"ל, אלא שגם פעולתה של נפשו החיונית אינה ניכרת ונרגשת עדיין בגופו — שהרי הוא אוכל ושותה וניזון ממה שאמו אוכלת וכו'^יד.

וגם לאחרי שנולד, שהנפש כבר באה אז לידי חיבור עם הגוף, הרי מה שניכר ונגלה בגופו הוא לא פעולתה וחיבורה של הנפה"א (שהיא עדיין בו בבחי' העלם ומקיף), כ"א של נפשו החיונית. כניסתה הפנימית של נפש הקדושה בגוף והתחברותה הגלוי' הריהי נפעלת וניכרת דווקא ע"י הברי"מ, מפני שנעשה אז „בריתי בבשרכם לברית עולם"^יג — שהברית עם הקב"ה טבועה וחתומה בבשר הגוף הגשמי, ועד „לברית (הנראית וניכרת גם לאומות ה)עולם".

ד. וזוהי מעלתה של מצות מילה על שאר המצות;

כל המצות ענינם לחבר את האדם המקיימן עם הקב"ה המצווה — מצוה ל' צוותא^י וחיבור — אבל אין חיבור זה ניכר בגוף המקיים המצוה^יז. עד"מ היד המחלקת צדקה, אף שבודאי פעלה מצוה זו שינוי גם במציאותה הגשמית של היד — אבל אין זה שינוי הנראה וניכר בבשר הגשמי של היד. משא"כ במצות מילה. ויתרה מזו — כל ענין המצוה הוא שהשינוי ע"י בריתו עם הקב"ה יהא ניכר בבשר הגוף — לעיני בשר, וגם לאוה"ע, כנ"ל.

ובזה גדלה מעלתה של כריתתהברית דמילה על כריתת־הברית דחורב (וכיוצא בה); הברית שכרת הקב"ה עם בנ"י בסיני ובערבות מואב הי' גם עם אלו שלא היו נוכחים שם בגופם, כ"א בנשמתם, וכמ"ש *^יז;46„כי את אשר ישנו פה גו' ואת אשר איננו פה עמנו היום", ומבואר בפדר"א^יח שכריתות־ברית זו היתה גם עם הדורות שעברו וגם עם הדורות העתידין לבוא, היינו שכריתות־הברית היתה עם הנשמות שכולם היו שם באותו מעמד, וכל' הידוע בנוגע לכאו"א מבנ"י כולל הגרים: מושבע ועומד מהר סיני^יט.

יתירה מזו; אלו שהיו נוכחים שם בגופם, הרי גם הם באו ב"ברית" רק בזה ששמעו את דברי הברית מפי משה; דעם היות שהשמיעה נתפסת באוזן, אחד מאיבריו הגשמיים של האדם, מ"מ אין האוזן אלא בחי' אמצעי שע"י „שומעת" הנשמה (בכוח השמיעה הרוחני שלה), ומקבלת את הדבר הנשמע. ומובן מזה, שכריתותהברית אשר בערבות מואב (והדומות לה) היתה בעיקר עם נשמותיהן של ישראל, משא"כ כריתות־הברית דמילה, אשר ענינה להיות „בריתי בבשרכם לברית עולם", ש(גם) בשר הגוף הגשמי — ועד ל"יסוד סיומא דגופא"^כ — יתקשר בברית עולם עם הקב"ה, כנ"ל. שעי"ז נעשה „דירה לו ית' בתחתונים"^כא — בתחתון שאין למטה ממנו^כב.

וזהו כל ענינה של מצות מילה: בהיות התינוק בן שמונת ימים, בעת שמושלל עדיין מכל ענין של דעת והבנה והשגה, מצד גילוי הנשמה וכחותיו הרוחניים הרי אינו שייך ליכנס בברית עם הקב"ה, ובכל זאת הטילה התורה עליו^כג להיות נימול בגיל זה — לפי שכל ענין הברי"מ הוא שבשר הגוף הגשמי שלו יתקשר בברית עם הקב"ה כנ"ל, וזה יתכן גם (ועוד יותר) בתינוק בן ח' ימים.

ה. ועפ"ז יתבאר גם נוסח הברכה; „להכניסו בבריתו של א"א";

ב"פרי הארץ"^כד מהרמ"מ מהאראדאק מבוארת ההפלאה של נסיון העקידה באברהם אבינו, דעם היות שהרבה מבנ"י (גם אנשים פשוטים) במשך הדורות עמדו בנסיון המס"נ (ואפילו בדומה לזו של „עקידה") גם מבלי ששמעו על זה ציווי מפורש מהקב"ה בעצמו — ומ"מ גדלה מעלתו של א"א ע"ה עד להפליא בנסיון העקידה — והטעם הוא, לפי שא"א הי' הראשון שעמד בנסיון זה ובכל כגון דא הרי להיות ה"ראשון" הוא דבר קשה ביותר^כה. אבל לאחרי שה"ראשון" כבר „פתח את הצינור"^כ וסלל את הדרך — אז נעשה זה בנקל יותר לבאים אחריו^לז, כי הם הולכים בדרכיו ואורחותיו^כח.

47אמנם כל זה הוא בענין התלוי בהבנתו והרגשתו של האדם ובעבודתו, שבכדי שיוכל להתגבר בכחות שלו על הקשיים והמניעות בענין זה — כשיודע וכשמרגיש שכבר קדמהו בזה ה"ראשון" (ובפרט כשהוא אביו) ופתח את הצינור „עבורו ועבור כל בנ"י" ה"ז מסייע לו בעבודתו הוא. אבל כשהנידון הוא בענין שאינו קשור בידיעתו ופעולתו, כ"א בפעולה הנעשית בגופו בלי הכשרה והכנה מצדו — ובפרט בתינוק שאין בו שום שליטה והשפעה של כחותיו הרוחניים — הרי לא יתן ולא יועיל לו מאומה מה שהדבר כבר נעשה לפניו; וא"כ הרי במובן זה אין הפרש בינו ולבין ה"ראשון" — בפעולה זו הרי הוא „ראשון", כי אין לו סיוע מהבא לפניו.

ובאמת שכן הוא גם בגדול (וגר) המקיים מצות מילה — אף שכבר יש לו דעת והרגש וכו' — דלהיות שכל עיקרה של מצות מילה הוא להכניס את הבשר הגשמי ממש (ע"י פעולה גשמית) בברית עם הקב"ה, וכפי שנתבאר לעיל בארוכה, הרי מובן שבפעולת הברית עצמה אינו פועל אותו העזר והסיוע הבא דרך הכחות הרוחניים ופועל בהם וע"י (היינו שנתינת הכוח הבא מהראשון (ואפילו זו הבאה בתור סגולה כירושה) שייכת רק בההכנה וההכשרה הרוחנית ליכנס בברית המילה, אבל לא בהפעלת והטבעת הברית בגשם הגוף). ולפי"ז הרי כל אחד ואחד המקיים מצות ברי"מ, בין קטן ובין גדול הריהו בבחי' ראשון במובן זה.

ובזה יובן מה שאנו אומרים „להכניסו בבריתו של א"א": כי ענינו ומעלתו של א"א הוא בזה שהי' הראשון, כנ"ל, ומכיון שכל אחד מבנ"י המקיים מצוה זו הריהו ג"כ בבחי' „ראשון", א"כ הוא נכנס „בבריתו של א"א" ממש^כט.

ו. לפי הנ"ל יתבאר ענין נוסף הדורש ביאור; מדוע קשור ענין הברי"מ בדבר הגורם „צערא דינוקא"^ל ? ובפרט — שהשמחה הוא עיקר בעבודת ה' — וכמ"ש^לא „עבדו את ה' בשמחה"^מב, וא"כ למה נצטווינו מהקב"ה לעשות מצוה גדולה וחמורה זו^לח דוקא באופן של צער — היפך ענין השמחה?

ואף שזה שפעולת המילה גורמת צער הוא לפי שכן הוא טבע הגוף בכל פעולות כיו"ב — אמנם מכיון שכל עניני העולם הם מדוייקים ומכוונים כפי שענינים אלו הם למעלה בשרשם (כיון „שנשתלשלו מהם"^לד) ומכ"ש בענין של מצוה — הרי מובן48שענין הצער בברי"מ הוא בכוונה ובתכלית מיוחדת.

ובפרט לפי סברת אחרונים^ה שמצות מילה צריכה להיות דוקא ע"י צער. (ושלכן אין להרדים את הנימול, כולו*44) או חלקו, שלא ירגיש את הכאב) — הרי בודאי שהצער הוא ענין עיקרי במצות מילה.

ז. וההוראה מזה;

אדה"ז כותב בשולחנו48); „אין לאדם רשות על גופו כלל כו' לצערו בשום צער", ומובן מזה בפשטות שאין האדם רשאי לחפש אחרי התעסקות בענין אשר יגרום לו צער. ובכ"ז כשהנידון הוא בענין של שליחות לעשות לו ית' דירה בתחתונים, אז, הרי אדרבה, אינו רשאי להימנע מזה מחמת הצער הקשור בזה — ו"בהדי כבשי דרחמנא למה לך"^ל, ואולי דוקא באופן זה הוא ממלא את תפקידו ושליחותו.

ומזה מובן דמי שהוטל עליו תפקיד של „שליחות" כזו, אינו יכול להעמיד על שיקול דעתו האם לקבל את השליחות או לא, כי אדם קרוב אצל עצמו^מ ואפשר שיטה ויסלף שכלו ובלבד להשתמט מהשליחות מפני הצער, ואם כי אפ"ל שעליו להודיע למשלח אשר לדעתו (של השליח) יהי' לו צער וכיו"ב, אבל ההחלטה עצמה צ"ל של המשלח (אשר בודאי אין לו פניות ח"ו).

ואדרבא, כשיתמסר לתפקידו בכל כחותיו הוא, נוסף על כחו של המשלח, בודאי יצליח וימלא את השליחות המוטלת עליו כדבעי — ובלי צער ויסורים^מא, כ"א בשמחה וטוב לבב — ויעשה לו יתברך דירה בתחתונים.