Vayishlach-19 Kislev

א. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר^א, שבש"פ וישלח תקל"ג, השבת האחרונה לחיי הרב המגיד ממעזריטש בחיים חיותו בעלמא דין^ב, אמר בשכבו על מטתו, במעמד החבריא קדישא: „וישלח יעקב מלאכים" ופרש"י „מלאכים ממש" — ה"ממש" של המלאכים שלח יעקב לעשו, אבל הרוחניות נשאר עם יעקב.

ב. ע"פ כל הנ"ל נ"ל, שאין כוונתו של המגיד במאמרו הנ"ל לאמור שיעקב שלח לעשו רק את ה"ממש" והגוף של המלאכים לבד (שהוא טפל וכלא נחשב), בלי רוחניותם ונפשם — אלא שכוונתו לבאר ששילוח המלאכים הי' באופן כזה^ח, שגם בבואם לעשו ובהימצאם אצלו (בגופם ובנפשם) לא ניתקו מהתקשרותם ליעקב^*8, עד שכאילו באו לעשו רק בגופם וב„ממש" שלהם בלבד. היינו שהי' נרגש בהם אשר לא זהו מקומם; מקומם האמיתי הוא אצל יעקב ושם עיקרם^ט ו"נפשם"; וכל היותם במקומו של עשו, אינה אלא בבחי' „טפל" בלבד — לשם מילוי שליחותו של יעקב — בדוגמת הגוף („ממש") שאינו מציאות לעצמו, אלא שטפל לנפש („רוחניות").

ועפ"ז יובן, אשר לא זו בלבד שפירוש המגיד, בהדגשת תיבת „ממש" אינו סותר לפירוש הפשוט שבהדגשת תיבה זו, אלא, אדרבה הוא מבארו ומבהירו: כי האפשריות שיש ב"מלאכים ממש" לפעול בירור בעשו (תכלית הגשמיות והחומריות) הוא דוקא כשנפשם („רוחניותם") דבוקה וקשורה ביעקב ואינה משתנית גם כשהם נמצאים אצל עשו. ונמצא איפוא שפירושו של המגיד, שרק ה"ממש" שלח יעקב לעשו, מדגיש עוד יותר את פירושה הפשוט של תיבת „ממש" — ששלח את המלאכים באופן שהיו ונשארו „מלאכים ממש".

ג. מאמרו של המגיד הנ"ל (וכן ההוראה מהנ"ל בעבודתנו) יובן בתוספת ביאור ע"י ההתבוננות בהזמן והמצב דאמירת תורה זו: כנזכר לעיל, תורה זו אמרה המגיד בשבת האחרונה שלפני הסתלקותו — שמזה מובן, שבמאמרו זה יש כעין „צוואה" והוראה כללית בעבודת ה' ע"פ דרך החסידות — ולמשך הדורות הבאים.

ומכיון שמבין תלמידיו של הה"מ הי' אדמו"ר הזקן התלמיד החביב עליו ביותר00), וכנודע שהה"מ למד עם102אדה"ז באופן מיוחד ובתוספת יתירה על לימודו עם שאר תלמידיו^י; וגם ידוע^יא מאמר הרב מבארדיטשוב; „כולנו אכלנו מקערה אחת והליטאי (הכוונה לאדה"ז, כי כן הי' נקרא בפי תלמידי הה"מ^יב) לקח חלק המובחר" — הרי מובן שהוראה הנ"ל של הה"מ, שאמרה סמוך להסתלקותו, מכוונת לסדר העבודה של אדה"ז — ז.א. של חסידות חב"ד.

וע"פ מאמרו הידוע של הה"מ שאמר לאדה"ז^יג; „י"ט כסלו הוא יום ההילולא שלנו" (כי בי"ט כסלו [תקל"ג] נסתלק הה"מ, ובאותו יום [בשנת תקנ"ט] יצא אדה"ז לחירות ממאסרו בעבור זה שגילה תורת החסידות) — מסתבר לומר, שהתורה הנ"ל, היות ואמרה המגיד לפני יום ההילולא שלו, יש לה שייכות מיוחדת ליום „ההילולא" של אדה"ז, היינו ליום גאולת אדה"ז^יד.

ד. יום גאולה זה, י"ט כסלו, החידוש שבו הוא; „יפוצו מעינותיך חוצה"^יח. ועם שהענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה" מובנו כפשוטו; הפצת המעינות של תורת החסידות, אמנם מכיון ש"ישראל מתקשראן באורייתא"^י ועד שישראל ואורייתא כולא חד^יז, הרי מובן, שכאשר נעשה חידוש בבחי' התורה, נעשה חידוש דוגמתו באותה שעה גם בבחי' ישראל. וכן הוא גם בהענין שנתחדש בי"ט כסלו;

„מעינות" אלו שבי"ט כסלו הותחלה הפצתן „חוצה", הם המעינות דפנימיות התורה הנקראת „נשמתא דאורייתא"^יח. לפני י"ט כסלו הי' בגילוי ובהפצה רק חלק התורה שנקרא „גופא דאורייתא", נגלה דתורה; משא"כ פנימיות התורה שהיא „נשמתא דאורייתא", שהיתה אז בהעלם. ובדוגמא לההפרש שבין גוף האדם ונשמתו; הגוף היא מציאות גלוי' וניכרת, שאפשר לראותה ולמששה; משא"כ הנשמה, שלא זו בלבד שא"א לתופסה בה' החושים הגופניים, אלא שא"א להשיגה גם בכח השכל הדק (בכח השכל להגיע רק לידיעת מציאותה של הנשמה — ע"י פעולת הנשמה בגוף; דזה שהגוף חי מחייב ומביא לידיעה שכלית שבהגוף נמצאת נפש חי' המחי' אותו; אבל מהותה של הנפש היא למעלה מהשגה שכלית). והחידוש די"ט כסלו, שמאז ואילך, גם חלק הנעלם והפנימי דתורה נמשך ובא לידי גילוי, עד שניתן ללמדו ולהשיגו בשכל כמו שמשיגים103את חלק הנגלה דתורה ואפילו — להפיצו חוצה.

והנה חידוש זה שבתורה (גילוי „נשמתא דאורייתא"), בדוגמתו (ועל ידו) נתחדש אז גם בבחי' ישראל^יט; שהנשמה שבו, שמצד עצמה היא בהעלם כנ"ל, תאיר אצלו בגילוי — היינו גם בעניני הגוף שלו.

ה. ביאור הדבר;: בהתגלותה של הנשמה בגוף יש ב' אופנים כלליים;

א) התגלות הנשמה במידה כזו, שיש לה שליטה על הגוף והגוף נכנע לה, אבל בכ"ז נרגש הגוף כמציאות לעצמו ;

ב) שהנשמה היא בהתגלות כ"כ בהגוף עד שהגוף אינו מציאות לעצמו כלל — אמיתית ענין גילוי הנשמה בגוף.

ובדוגמא להגוף ונפשו הבהמית והחיונית — הרי א"א לחלק ביניהם ולומר שהגוף הוא מציאות לעצמו וכי הוא עושה רצונה של הנפש רק ע"י ציווי ושליטה; אלא דמאחר שהנפש היא חיותו של הגוף, הרי הוא מיוחד עם הנפש בתכלית ההתעצמות והביטול^כ (ואין זה שהנפש צריכה לצוות על הגוף לשמוע לרצונה, כ"א שהוא עושה רצונה בדרך מאליו וממילא^כא).

עד"ז הוא בנוגע לחיות הנשמה בבנ"י — ד"אתם קרויים אדם"^כב ע"ש אדמה לעליון^כג, שגם חיותם הגשמית היא מהנפה"א^לד — שכל ענינו ומציאותו דגוף הישראלי הוא שהוא כלי להנשמה: בכדי שהנשמה תוכל לקיים רצונו של הקב"ה המלובש במצות מעשיות — תפלין, ציצית, צדקה וכו' — הוא דוקא ע"י אברי' הגשמיים של הגוף; הרי שמציאותו של הגוף הוא לתכלית זו, שבו ועל ידו פועלת הנשמה ומשלימה את תפקידה בעוה"ז.

ז.א. שכל תכלית מציאותו של האיש הישראלי אינה אלא להיות משכן לו ית' (כמרז"ל^כ עה"פ^כ „ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם — „בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כאו"א מישראל") ואין הוא מציאות לעצמו; הוא רק בבחי' „אשה כשרה"^כז להקב"ה ובאופן ד"מה שקנתה אשה קנה בעלה"^כח; היינו, לא זו בלבד שהיא מסכמת להעביר קנינה לבעלה מטעם שהיא עושה רצונו, כ"א — „קנה בעלה", שנעשה שלו בדרך ממילא.

וגם אותם שלא הגיעו עדיין להיות בדרגת „אשה כשרה" להקב"ה, הרי הם עכ"פ בבחי' „עבד" להקב"ה (דהרי „עבודת עבד" היא ראשית העבודה104ועיקרה ושרשה^כט) — והרי גם בעבד ההלכה היא „מה שקנה עבד קנה רבו"^ל; לא רק שהוא עצמו אינו מורד באדונו, וגם לא שהוא מסכים להתנהג ברכושו (של העבד) כרצון האדון, או אפילו להעמיד נכסיו ברשות רבו — כ"א שמלכתחילה אין הנכסים שייכים לו, כ"א לאדונו.

ו. ב' מדרי' הנ"ל באופן גילוי הנשמה — (א) שהנשמה (רק) שולטת על הגוף, (ב) שהגוף אינו מציאות לעצמו כלל — הם בהתאם לב' אופני העבודה: (א) „כל מעשיך יהיו לשם שמים"^לא, (ב) „בכל דרכיך דעהו"^לב:

דהנה ידוע ההפרש שבין ב' אופני עבודה אלו (כמדובר כמה פעמים^לג); ד"כל מעשיך יהיו לשם שמים" פירושו הוא, שהכוונה בכל עשיותיו אינה לשם ענין צדדי, כ"א לשם שמים; אבל המעשים עצמם הם עניני חול. אבל העבודה ד"בכל דרכיך דעהו" הוא באופן כזה שבחי' „דעהו" (ידיעת הוי') היא בכל דרכיו ועניניו עצמם — לא שהם בשביל „דעהו", אלא שבהם ועל ידם עצמם הוא יודע את הוי'.

והפי' בזה; אף שלכאורה מקום לומר שהדרך היחידי לבוא לדרגת „דעהו" הוא ע"י עניני קדושה, לימוד תורתו של הקב"ה וקיום מצותיו^לד, אבל איך יגיע לזה בהתעסקו בעניני הרשות, במאכלו ובמשקהו כו' ובמשאו ובמתנו^מח — ולזה באה ההוראה וההדגשה, שצ"ל גם „בכל דרכיך דעהו" — היינו שצ"ל שהאכילה עצמה תהי' קדושה ומצוה *^לה (ולא רק שבכוחה ילמוד ויתפלל אח"כ), וע"ד אכילת שבת, סעודת מצוה, אכילת קדשים וכיו"ב — שהם עצמם מצוה^לו.

וב' אופני עבודה אלו („כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו") קשורים ותלויים בב' המדריגות של התגלות הנשמה;

כשדרגת התגלותה באדם היא באופן דשליטה על הגוף, אבל הגוף הוא מציאות בפ"ע, אז עבודתו היא בבחי' „לשם שמים"; ז.א. שדברי הרשות (עניני הגוף) תופסים אצלו מקום כמציאות לעצמם, אלא שהגוף וכל עניניו כפויים ונכנעים לנשמה השולטת עליו, ובמילא אינו עושה בפועל שום דבר כ"א לשם שמים.

אבל כשהנשמה היא בגילוי כ"כ עד שהגוף מתבטל לגמרי מהיות מציאות לעצמו, אז גם עבודתו בעניני הגוף והעולם הוא בבחי' „דעהו", מאחר שאין מציאותם נרגש בפ"ע כלל, והרי הוא יודע את הקב"ה בהם ועל ידם.

105ז. והנה בדרגת „בכל דרכיך דעהו" עצמה ישנם, בפרטיות, ב' אופנים;

א) אף שכל עשיותיו הן בעצמן קדושה — בכ"ז נרגש בעשייתן גם ה"גשמיות" שבהן; עד"מ אכילת שבת, שהיא עצמה מצוה, כנ"ל, מ"מ הלא המצוה עצמה מחייבת לענג את השבת בבשר שמן ויין ישן^לז — הרי שגם בעת קיום המצוה מורגשת גשמיותם^לח, שבה הוא התענוג של דברים אלו.

ב) שכל עניניו הגשמיים בטלים ומיוחדים כ"כ באלקות, עד שכל מציאותם נתהפכה לקדושה ואינה נרגשת ה"גשמיות" שבהם כלל — ולא רק בגלל ריבוי האור דקדושה המאיר בו, בהיותו כל כולו נתון ומסור לבחי' „דעהו", אלא מצד זה שהדבר הגשמי עצמו נהי' אצלו קדושה.

וגם ענין זה מובן מאופן ביטול הגוף לחיותו של הנפה"ב;

דהנה כלל ידוע הוא, שכשגוף האדם הוא בריא, אז אין הוא מרגיש את גופו באיזהו רגש מיוחד — איהרגשתו את גופו היא סימן שבריא הוא; ודוקא כשהוא מרגיש^לט (גם אם לא בהרגשת כאב, אלא אף רק ב„כובד" המציאות) את אבריו, הראש או הלב, היד או הרגל, הרי זה אות וראי' שמשהו (באבר ההוא או בכל גופו) אינו כדבעי. והטעם לזה; מאחר שכל חיותו ומציאותו של הגוף הוא חיות הנפש, לכן אינו נרגש בפני עצמו בעת שמיוחד עם הנפש כדבעי ומקבל חיותה בשלימות.

עד"ז הוא בחיות נפה"א (וכנ"ל), שיהודי בריא הוא זה, שכל גופו ונפשו הבהמית וחלקו בעולם אינם נרגשים למציאות, וכל מציאותם הוא הנה"א.

וע"ד דוגמא בענין האכילה, שכל הרגשתו היא בזה, שעליו להמשיך אלקות בדבר הנאכל ועל ידו בעוה"ז הגשמי והחומרי ע"י אכילתו זו, ומכיון שהמשכה זו היא עי"ז שמברך (שנוסחה: „בא"י אלקינו מלך העולם", שממשיך אלקות בעולם) על מאכל — לכן הוא אוכל את המאכל הגשמי; נמצא שבאכילתו אינו מורגש אלא הענין של „אלקינו מלך העולם".

ועד"ז הוא בנוגע למשאו ומתנו וכו', שאף שעוסק בהם כמנהג התגרים, הרי כל ענינו בזה הוא ה"דעהו". וע"ד הסיפור אודות ר' בנימין קלעצקער (מגדולי תלמידי אדה"ז) אשר פרנסתו היתה במסחר עצים, שפעם בעשותו חשבון ממסחריו, כתב בה"סך־הכל": „אין עוד מלבדו" — זה הי' אצלו הסה"כ של עניני מסחרו.

ח. כל פרט וענין בעבודת ה' שתורת החסידות דורשת מכאו"א, הנה לראש ולראשונה סללו רבותינו נשיאינו, בעבודתם הם, את הדרך לעבודה זו^מ. וכמו"כ הוא בענין הנ"ל, כידוע הסיפור ע"ד אדה"ז אשר מוכח מתוכנו106שלא הי' מרגיש במציאותו של הגשם, ושכל מהותו היתה נפשו האלקית ;

פעם נתארח אצלו אורח חשוב, אשר לרוב חשיבותו החליטו בני ביתו דאדה"ז שיחלוקו ביניהם את פרטי העבודה דהבישול וסידור המאכלים לכבודו. וכך הוה. אבל פרט אחד נשכח בעת סידור החלוקה; מי מאנשי הבית יזכה בהטלת מלח בתבשיל. ולכן כשכאו"א נזכר אח"כ ע"ד המלח, רצה כ"א לזכות בזה והטיל את מנת המלח במאכל מבלי לספר מזה להשני.

כאשר הובא התבשיל לפני אדה"ז והאורח — אכלו אדה"ז כרגיל; אבל האורח טעם את המאכל וסלקו הצדה. וכששאלו אדה"ז למה אינו אוכל, השיבו שהוא ממולח ביותר . . . ענהו אדה"ז שעוד בהיותו במעזריטש פעל על עצמו שלא להרגיש טעם במאכל.

ואף שדרגה נעלית כזו שייכת לבני עלי' כאדמו"ר הזקן, אמנם כיון שהגיע סיפור זה אלינו, הרי זו הוכחה שעכ"פ בזמנים מיוחדים ובמעמד ומצב מיוחד, אפשר (ובמילא צריך) להיות מעין זה בכאו"א וגם באיש פשוט^מא.

וגם מי שא"א לו להגיע לדרגא כזו (שלא ירגיש הגשמיות מצד גודל יחודו באלקות) אפילו בזמנים מיוחדים, הרי עכ"פ יכול לפעול בעצמו שיהי' כ"כ מוטרד בעבודת ה"דעהו" עד שעי"ז לא ירגיש את הגשמיות. וכנראה במוחש שאם האדם הוא במצב של התרגשות עצומה ביותר, אינו מרגיש טעם המאכל וכיו"ב.

ט. וזהו החידוש די"ט כסלו בענין „יפוצו מעינותיך חוצה" בהנהגתו של ה"עולם קטן זה האדם":

בלשון „יפוצו מעינותיך חוצה" מודגשים שני ענינים: א) שהמעינות עצמם נמשכים בבחי' „חוצה"^מב, ולא רק שהמעינות פועלים בהחוצה; ב) המשכתם של המעינות בבחי' חוצה היא באופן ד"יפוצו" — התפשטות הכי גדולה ורחבה, עד שלא נשאר מקום פנוי מהם (כשישנו מקום שהמעינות אינם מגיעים שם, הר"ז הוכחה שהתפשטותם היא מוגבלת — ואין זה אמיתית ענין ד"יפוצו").

ובנוגע לעבודת האדם; בכאו"א מישראל ישנו „המעין", שהיא הנשמה הגזורה מתחת כסא הכבוד^מג, ועוד למעלה מזה — „טהורה היא"

— הנה „מעיין" זה צריך להיות אצלו בגילוי גם בענינים הגופניים שבו, אשר (מצד עצמם) הם בחינת „חוצה", מחוץ לתחום נשמתו.

וגילוי זה של מעיין הנשמה בענינים הגופניים, צריך להיות באופן ד"יפוצו מעינותיך חוצה" ובשני הפרטים הנ"ל; א) שהנשמה לא רק שולטת על הגוף ועניניו, אלא שהיא עצמה נמצאת בהם. דהיינו; שעבודתן היא לא רק בבחי' „כל מעשיך לשם שמים", כי אם למעלה מזו, שבהם עצמם הוא עובד את ה' — „בכל דרכיך דעהו" (וכנ"ל סעיף ו'); ב)107שהתפשטות הנשמה בהגוף ועניניו הוא באופן של „יפוצו", התפשטות בלתי מוגבלת, עד שלא נשאר מקום להרגש „הגוף", לפי שהנשמה תופסת בכולו.

יו"ד. ע"פ כל הנ"ל מוסברת בתוס' ביאור תורתו של המגיד (הנ"ל בפי' „מלאכים ממש") שאמרה לפני יט"כ, יום הסונלקותו, ומובנת גם שייכותה של תורה זו לגאולת אדה"ז ביט"כ, שאז נתחדש הענין של „יפוצו מעינותיך חוצה";

ירידת הנשמה למטה, שהיא בכדי לברר את גופו וחלקו בעולם ולעשותם דירה לו יתברך^מד, היא דוגמת הענין ד"וישלח יעקב מלאכים גו' אל עשו", ששליחות זו היתה בכדי לבררו (כנ"ל סעיף א').

וכשם שהשליחות של יעקב אל עשו היתה צ"ל דוקא ע"י „מלאכים ממש" (כנ"ל שם), כמו"כ הוא גם בנוגע ל"שליחות" של הנשמה לברר את הגוף והעולם (בירור ותיקון עולם התוהו — עשו), אשר זהו דוקא ע"י שהאדם מעורר בעצמו את בחי' ה"מלאכים", את „הרוחניות" שבו^מד, שעל ידה דוקא יכול הוא לברר את עניני העולם.

ובהיות שבירורם של הענינים הגשמיים יכול להיות גם באופן של „כל מעשיך לשם שמים", שאז הנשמה פועלת בגוף רק באופן של שליטה והעלם, עד שהגוף, וכוחותי' של הנשמה^* המלובשים בגוף והעסוקים בו וע"י בעניני העולם^מ, ה"ה מציאות התופסת מקום לעצמה — לזה ביאר המגיד בפירושו, שתכלית הכוונה בענין הבירורים הוא דוקא כשכחותי' של הנשמה העוסקים בענינים גשמיים — ה"מלאכים" בשליחותם אל עשו) הם רק בבחי' של „ממש" — שהם טפלים ובטלים ומיוחדים בתכלית בבחי' ה"רוחניות" שבנשמה; והיינו שגם המדריגה הכי נעלית דנשמה, ה"מעיין" דנשמה שהיא למעלה מהתלבשות בענינים גשמיים, מאירה ומתגלה באופן של „הפצה" והתפשטות בלתי מוגבלת (גם) בבחי' „חוצה" ממש.

וכמו"כ הוא הענין במובנו הפשוט של „יפוצו מעינותיך חוצה" — להפיץ מעינות החסידות בכל מקום ומקום;

הסדר בזה סודר ע"י רבותינו נשיאינו, ששולחים שלוחים למקומות שונים בכדי להפיץ ולגלות שם מעי־108נות החסידות^מז ; וגם בנוגע לשליחות זו ישנה ההוראה של „מלאכים ממש".

כלומר, עם היות שברור הדבר שעל השליח לעשות את שליחותו (לא רק באופן של לצאת ידי חובתו בלבד, כי אם) בכל נימי נשמתו, בכ"ז, עליו גם להזהר מאד שמקומו של ה"חוצה" שבו הוא מפיץ את המעינות, לא יפעול בו שום ירידה ח"ו.

ובכדי שיהי' בטוח שה"חוצה" לא תפעול עליו, ואדרבה שהיא תיהפך על ידו ל"מעין" דקדושה, העצה היעוצה לזה היא, שגם בעת עסקו בעניני „חוצה" יוקבע בלבו הרגש שכל זה הוא מילוי כוונתו של המשלח.

וזוהי ההוראה מתורת המגיד בנוגע לשלוחים כפשוטם: רק ה"גוף" וה„ממש" שלהם יהי' עסוק בשליחות שב"חוצה" („עשו") אבל ה"רוחניות" שלהם תישאר בהתקשרותה להמשלח (יעקב). והיינו שיהי' קבוע ומושרש בלבם גם בשעת ההפצה, אשר עיסוקם ב"חוצה" הוא מילוי שליחות המשלח מבלי התערבות שום ענין צדדי — בדוגמת הגוף („ממש") שכל מציאותו וענינו הוא רק הרוחניות והנשמה שבו — שאז הרי רוחניותם היא אצל המשלח. וידועה תורת הבעש"ט^מח שבמקום רצונו של אדם שם האדם נמצא.

וקיום הוראה זו, שהבירור של ה„חוצה" („עשו") יהי' באופן של „מלאכים ממש", זה גופא נותן את הכח למילוי השליחות, אשר סוכ"ס תהפך ה"חוצה" ל"מעינות";

ועד שזוכים עי"ז להיעוד ד"ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו"^מט, שבכל העולם כולו, גם בבחי' „חוצה" (השייכת לעשו) יהי' „והייתה להוי' המלוכה"^נ.

(משיחות י"ט כסלו תשכ"ה,

וש"פ וישלח תשכ"ג)