Vayeishev 1

א. עה"פ^א „והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה" פרש"י „מאלמים אלומים — כתרגומו מאסרין אסרין, עמרין. וכן^ב נושא אלומותיו וכמוהו בלשון משנה^ג והאלומות נוטל ומכריז".

והנה בפשטות נראית כוונתו של רש"י: התיבות „מאלמים אלומים" לא למדם התלמיד עדיין, ולכן מביא רש"י מהתרגום, שפירושן „מאסרין אסרין" (— קושרים קשרים). ואח"כ מוסיף רש"י ומפרש ש"אלומים" פירושו „עמרין" (כדמוכח מהראיות שמביא) — והיינו ש"מאלמים אלומים" שבפסוק משמעותו, קושרים (קשרים של שבלים —) עמרין.

ב. והביאור בזה;

כוונתו של רש"י אינה רק לבאר116ש"מאלמים אלומים" פי' קושרים קשרים (סתם), אלא (ובעיקר) — ש"אלומים" היינו „עמרין".

והביאור: חלומו של יוסף הי' ע"ד שנאמר בחלום פרעה^ח „את אשר האלקים עושה — הגיד" דברי עתידות ונבואה אמתית — שאחיו עתידים להשתחוות לו כשם שהשתחוו אלומותיהם לאלומתו. שלכן כשיוסף סיפר חלומו תיכף אמרו לו אחיו: „המלוך תמלוך עלינו גו'". הרי שזהו תוכן החלום ולכן גם „אביו שמר את הדבר ממתין ומצפה מתי יבוא"^ט.

ועפ"ז מובן שגם הפרטים שבחלומו הם מכוונים ומורים על פרטי המאורע עליו מודיע החלום.

ולכן מבאר רש"י ד"אלומים" פי' „עמרין", היינו דגם זה שהיו „אלומים"^י מכוון הוא^יא ומתאים להמאורע כפי שאירע אח"כ^יב בפועל — כי קשרו עמרין דוקא;

להלן (בפ' מקץ^יג) מסופר שקיום החלום בפועל, בא עי"ז שהי' רעב בארץ כנען ואחי יוסף ירדו למצרים לשבור בר, ובהיות יוסף השליט המשביר בר (מהעמרין דמצרים), השתחוו לו אחיו וקנו התבואה ממנו^יד,117ולכן מכוונים דברי החלום שרמזו על השתחוואת אחי יוסף אליו בענין ד„אלומים" — שבלים, שאלומת (תבואת) יוסף „קמה וגם נצבה" ואלומות אחיו השתחוו לאלומתו^יח.

ג. עפי"ז יתבאר מה שרש"י מקדים לפרש התיבות „מאלמים אלומים" — כתרגומו (ומעתיק פירוש התרגום) מאסרין אסרין.

„מאלמים אלומים" תרגם בתרגום ירושלמי „מכרכין כריכן"^י, שזה סובל ב' פירושים: א) קשירה^יז, ב) כריכה^יח.

והנה לפרש"י שהקשרים („כריכן") היו של שבלים, מובן שפי' מאלמים היינו קושרים, שהרי בשבלים לא שייך כ"כ כריכה כ"א קשירה שלא יתפזרו ברוח וכדומה.

ולכן מעתיק רש"י גם לשון התרגום (אונקלוס) „מאסרין אסרין" להדגיש ש"מאלמים אלומים" הפירוש קושרים קשרים אשר לכן אפ"ל משמעותן — קושרים קשרים של „עמרין" — אבל אם הי' כותב „כתרגומו" (סתם) ותו לא — שגם תרגום ירושלמי^כט בכלל זה — הרי יש מקום לטעות *^י, כנ"ל, שהפירוש ד"מאלמים אלומים" הוא (לא קשרים אלא) „כריכן" — מל' כריכה, ואז קשה לפרש שהמדובר הוא ב"עמרין" — ומכיון שבפשוטו ש"מ לדעת רש"י מוכרח לפרש „אלומים" — „עמרין" (שדוקא אז יתאים פרט זה המדובר בהחלום לפרטי המאורעות כפי שהיו בפועל), לכן מדייק ומקדים לפרש התיבות „מאלמים אלומים" כפי' הת"א „מאסרין אסרין" דוקא.

— ולאידך, מכיון שמה שמכריח את רש"י לפרש תיבות אלו כהתרגום אונקלוס דוקא הוא הא ד"אלומים" היינו „עמרין", לכן באו ב' ענינים אלה בדיבור אחד.

ד. אמנם עדיין צריך ביאור;

מפי' התרגום „מאסרין אסרין" מובן ש"אלומים" פירושה (ע"ד פי' מאלמים) קשרים, וכן הוא גם בפשטות, שהרי ב' התיבות „מאלמים" ו"אלומים" שתיהן הן משרש אחד^כ — ולפי"ז פירוש (מאלמים) „אלומים" הוא — „(קושרים) קשרים" סתם. והגם שבאם נפרש שהקשרים היו של „עמרין" — יהי' החלום מכוון בכל פרטיו, אין נרמז זה, לכאורה, ב"אלומים".

118ולכן מביא רש"י דוגמאות ש"אלומים" פי' עמרין^כא.

ולכן כשמביא רש"י הכתוב ד„אלומותיו" לראי' דאלומים קאי על שבלים, מעתיק גם התיבה „נושא (אלומותיו)", שמזה מוכח שאלומה קאי על שבלים, שהרי אין לומר „נושא קשרים".

ואין רש"י מסתפק בדוגמא זו, כי יש לדחוק ולפרש שם, ש"אלומות" הם קשרים סתם, והכוונה (גם) על שקים קשורים שמכילים הזרעונים לאחרי הדישה, ולא שאלומות היינו עומרין דשבלים^כב.

ולכן מוסיף רש"י עוד דוגמא מלשון המשנה: „והאלומות נוטל ומכריז" — דמפני כובדן נשארות במקומן ואינן מתגלגלות ממקום למקום, ומכיון דמקום הוי סימן לכן הדין דנוטל ומכריז^כג. ומלשון זה הוכחה שהאלומות היינו עומרין שבלים שהם דבר כבד שאינו מתגלגל^*23, ומכיון שתיבה זו היא לשון המשנה (וכדיוק לשון רש"י) — הלכות פסוקות — בודאי שבלימוד ההלכות מדייק התנא ללמד בסגנון ברור (שהרי בתושבע"פ — ההלכה מפורשת וברורה יותר מבתושב"כ), הרי מובן שכשאומר „אלומותיו" ה"ז תיבה שתוכנה ברור (להלומד ההלכה)^כד; וע"ד הרגיל, קשר שהוא כבד, הוא אלומה של שבלים^כח.

אלא שאין רש"י מסתפק בראי' זו, כי י"ל ד"לשון תורה לעצמה ולשון119חכמים לעצמן"^כ, ולכן צריך להראי' מ"נושא אלומותיו", ואדרבה, משם הוא עיקר הראי', ולכן מביאה ראשונה.

ה. מיינה של תורה שבפרש"י;

מבואר בתו"א בפרשתנו^כז שהעבודה ד"מאלמים אלומים" ברוחניות היא בירור „הניצוצין שנפלו בבחי' פירוד בשבה"כ והיו מעלי' אותן . . להתכלל במל' דאצי' ועי"ז היו מתחברים שם יחד והיו לאחדים שהרי נכללו באחדות ה' . . וזהו מאלמים אלומים עד"מ כמו שקושרין העמרים שמקבצים כמה שבלים רבים מאד ומחברים אותן וקושרין אותן באגודה אחת כו'"^כח.

וענין זה של בירור הניצוצות ולהעלותם בבחי' אחדות ה' הוא גם בבחי' הנשמות — כמבואר בתו"א^כ.

והנה ענין „מאלמים אלומים" כפשוטו נעשה בשדה, וצריכים לזה התעסקות מיוחדת לצאת אל השדה מקום השבלים המפוזרות ולהתעסק בקשירתן.

ומכאן הוראה בעבודת הבירורים; נוסף על עבודת האדם לקבץ כל הניצוצות המפוזרים אצלו, ולהעלותם שיתאחדו „באחדות הוי'" — והוא ע"י עבודתו בתומ"צ^ל,

על האדם לצאת (ממקום מושבו) לתוך השדה ולהתעסק^לא שם בהעבודה ד"מאלמים אלומים" — לקבץ הניצוצות המפוזרים בעולם.

וזוהי העבודה בהתעסקות עם הזולת: לצאת מד' אמותיו אל אלו הנמצאים (עדיין) ב"חוצה" להחזירם בתשובה^לב לקרבם לעבודת ה' ולתורתו ואל המאור שבה^לג זוהי פנימיות התורה^לד — אילנא דחיי^לה.

[וזאת שהנהיגו רבותינו נשיאינו לשלוח שלוחים למקומות שונים (גם רחוקים^לו) בעולם, לקבץ הניצוצות120המפוזרים שם, ולהפיץ ולגלות שם את מעיינות החסידות^לז)]

ומפרש רש"י „מאלמים אלומים — כתרגומו מאסרין אסרין". ומלמדנו, דהעבודה בבירור והעלאת הניצוצות צריכה להיות באופן של „מאסרין אסרין" להעלותן שיהיו מקושרים למקורן (לא רק באופן של כריכה, כ"א) בקשר של קיימא^לח — היינו שפעולתו על הזולת תהי' שיהי' מקושר, שיתקשר לעבודת ה' בחוזק באופן שה"רוח שטות" וכל הרוחות המנשבות בעולם לא ינתקו אותו (ח"ו) מדרך התורה^לט.

והעצה היעוצה לזה, מפרש רש"י בהמשך דבריו „(מאסרין אסרין) עמרין": שבכדי לפעול שה"אלומים" ש„מאלמים" יהיו באופן של קיימא, דרוש שיהי' הקשר של שבלים („עמרין") דוקא, שביכולתם (ע"י זריעה) להצמיח פירות ופירי פירות. היינו שישתדל עם זולתו באופן שיהי' טופח ע"מ להטפיח^מ — שהוא עצמו יפעול על סביבתו לקרבם לעבודת ה', ואז יהי' בטוח שעבודתו תהי' לה קיום^מא.

ולאחרי כ"ז מסיים בהפסוק „והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי" — שלימות העבודה^מב בפעולתו על הזולת הוא כאשר יפעול להביאו לאלומתו של יוסף הצדיק הוא השליט בכל ארמ"צ — נשיא הדור, לפעול שיהי' בו ההשתחויה והביטול להנשיא.

ז. דובר כמ"פ, שיום השבת שייך לימי השבוע שלפניו (— שהרי „מי שטרח בע"ש יאכל בשבת"^מג), וכן לימי השבוע שלאחריו (שבת מיני' מתברכין כולא יומין^מד); שיום השבת מקשר ומאחד ימי השבוע שלפניו עם ימי השבוע שלאחריו.

והנה, בכו"כ שנים חלה פ' וישב בהשבת שבין יום הגאולה די"ט כסלו וימי חנוכה (כקביעות שנה זו). וע"פ הידוע, שפרשיות השבוע שייכים להזמן שבו קורין אותן^מח, מובן שההוראה הנ"ל שבפרשתנו שייכת לחג הגאולה די"ט כסלו, ולימי החנוכה^מח;121ועד"ז הוא בנדו"ד, אשר ההוראה הנ"ל ד"מאלמים אלומים" — ההשתדלות לקבץ הניצוצות המפוזרים בה"חוצה" של כאו"א, ובפרט ההשתדלות עם ה„חוצה" כפשוטו, להחזירם בתשובה — היא נקודה המשותפת בי"ט כסלו וימי חנוכה.

והביאור; מהענינים העיקריים^מז שבהם התעסק אדה"ז בהשתדלות מיוחדת, הי' עשיית בעלי תשובה, וכידוע^מח מה שאמר לבנו אדהאמ"צ (בקשר לחלומו) שבשמעו ממורו הה"מ ממעזריטש המשל ע"ד צדיקים ובעלי תשובה^מט, נחקק אצלו שצריך לקרב כאו"א מישראל; וה' שנים נסע ממקום למקום (בגלוי ובסתר) לעורר ולקרב בנ"י לתומ"צ וכו'.

והנה לאחרי הגאולה די"ט כסלו הותחלה80) העבודה ד"יפוצו מעינותיך חוצה" — לפעול בהחוצה באופן של „יפוצו מעינותיך" — בהתרחבות והתפשטות גדולה; ומזה מובן שהוראה הנ"ל ד"מאלמים אלומים בתוך השדה" („חוצה") ה"ה ביתר שאת ויתר עז לאחרי הגאולה די"ט כסלו.

ועד"ז היא ההוראה דנרות חנוכה:

מבואר בחסידות הטעם מה שהמצוה דנרות חנוכה61) היא „להניחו על פתח ביתו מבחוץ", כי ענינם של הנרות הוא להאיר ולברר גם את ה"חוץ", (החשך) רה"ר, (גקה"ט) וטורי דפרודא^נב — בירור הניצוצות דגקה"ט, שזוהי העבודה דתשובה.

וע"י עבודה זו ד"מאלמים אלומים" — קיבוץ הניצוצות הנמצאים בה„חוצה" ע"י קירוב לבן של ישראל לאביהם שבשמים, הרי כש"ישראל עושין תשובה (מיד הן) נגאלין"^נג, בגאולה האמתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

(משיחות ש"פ וישב,

ונר ה' דחנוכה, תש"ל)