Addenda - sichos and letters 13

269י"ט כסלו — חנוכה

ב"ה, זאת חנוכה, ה'תשכ"ב

כבוד המשתתפים בהתועדות יום הבשורה י"ט

כסלו, גאולת רבנו הזקן בעל התניא והשו"ע,

וגאולתנו ופדות נפשנו . . .

באה"ק ת"ו

ה' עליהם יחיו

שלום וברכה!

בנועם נתקבלה הידיעה על דבר השתתפותם בהתועדות י"ט כסלו, יום גאולת רבנו הזקן וגאולתנו ופדות נפשנו.

ויהי רצון שהתעוררות יום סגולה זה תומשך בכל ימות השנה ועד למעשה בפועל — שהוא העיקר: התחזקות בלימוד התורה, נגלה וחסידות, ובקיום המצות באור והתלהבות. וכל זה — באופן דמוסיף והולך.

וע"פ תורת הבעש"ט אשר מכל ענין יש ללמוד מוסר השכל בעבודת האדם לקונו, הרי כן הוא גם בענין הסמיכות דיום י"ט כסלו לימי החנוכה,

כי הנה ידוע אשר מאסרו של רבנו הזקן הי' בעבור שיטתו להפיץ חלק התורה שהי' עד אז בבחינת רזי תורה — להפיצו עד שיגיע חוצה בהבנה והשגה. וגאולתו — במובן הרוחני — הוא הסכם ונתינת כח מלמעלה להפצה זו, ובאופן דמוסיף והולך מוסיף ואור — ככל חלקי התורה שנצטווינו להעלות בקדש.

ועוד להוסיף — שאפילו אם בדורות הקודמים, שראשונים כמלאכים, לא הי' הכרח בהפצה זו, הרי כשנתמעטו הלבבות — ההכרח גדול ביותר. וכידוע המשל של רבנו הזקן — לאבן טובה שהיתה בכתר המלכות והיא נזר ועיקר הכתר. אבל כשנחלה בן המלך ועד שבא לידי סכנה — ציווה המלך והוציאו האבן מן הכתר ושחקו אותה הדק היטב במים בכדי להשקות את בן המלך — על הספק אולי תגיע טיפה אחת לפיו ושב ורפא לו.

וע"ד זה בנר חנוכה; קשור הנס בנרות המנורה שבבית המקדש. ובביהמ"ק עצמו — לא בעזרות ולא באולם, כי אם בהיכל פנימה, אבל בעקבות270מלחמת היונים וריבוי החשך — הוקבעה מצות הדלקת נרות ע"י כל אחד ואחד בביתו, גם בחוץ לארץ ואפילו בזמן הזה, ולא עוד אלא שידליקם על פתח ביתו מבחוץ. וכלשון המדרש הובא ונתבאר ברמב"ן — דוקא נרות אלו אינן בטילות לעולם.

אין אור אלא תורה, שנאמר כי נר מצוה ותורה אור — וכשמתרבה החושך אז אדרבה מוסיפים אור ומצווים להאיר לא רק את הבית פנימה אלא גם על פתח ביתו מבחוץ.

ויהי רצון אשר כאו"א יעשה בזה ככל המוטל עליו, הלוך והוסיף באור —

עד אשר יאירו את חשכת הגלות ואת חושך העולם ובאופן דאתהפכא חשוכא לנהורא,

ויקוים היעוד; לא יהי' לך עוד השמש לאור יומם וגו' כי ה' יהי' לך לאור עולם וגו'.

ברמב"ן: על התורה ר"פ בהעלותך.

אין אור אלא: תענית ז, ב.

ובאופן דאתהפכא: תניא פל"ו.

לא יהי': ישעי' ס' יט־

. . . ובעמדנו בימים שבין יט' כסלו, יום בשורה, וימי חנוכה,

ובפרט בשנה זו אשר תחלת השבוע, יום ראשון בו, הוא יט' כסלו, וסופו, תשלום ז' ימי ההיקף — שבת חנוכה, וידוע הכלל אשר (בקדושה) נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן —

271יש לבאר הצד השווה אשר בימי החנוכה ויט' כסלו,

דנס חנוכה הי' בשמן — הרומז על פנימיות התורה — של נרות המקדש, אשר מקומם בהיכל דוקא שלא כל אחד נכנס לשם, וזמן הדלקתם — ביום,

ובימי מתתי' בן יוחנן כ"ג כו' שמסרו נפשם על קידוש ה', הייחוד האמתי כאומרם ובכל נפשך ואפילו נוטל את נפשך — הי' הנס ונצטוו עי"ז בנרות חנוכה אשר מצוותם — להדליקם כל אחד ואחת (נפש) ועל פתח ביתו מבחוץ (עולם) ומשתשקע החמה דוקא (שנה),

וככל הדברים האלה הוא בלימוד פנימיות התורה — שמן דתורה,

אשר מתחלה היתה נסתרה ונעלה מכל ת"ח כ"א ליחידי סגולה, ואף גם זאת בהצנע לכת ולא ברבים, (אבל) בדורות אלו האחרונים מצוה לגלות זאת — בימי האריז"ל וכו' — ועד בגאולת יט' כסלו — שהתחיל עיקר ענין הפצת המעינות חוצה, עד אשר כאו"א יבין וישיג איך אשר איהו ממלא כל עלמין ואיהו סוכ"ע וכו'.

ויהי רצון אשר יעשה בזה כאו"א מאתנו, ובכל שלשת הפרטים; א) באופן דהפצה, ב) המעינות עצמם, ג) עד שיגיע גם — חוצה,

ומתוך חיות ואור ומוסיף והולך ואור.

(ממכ' כ"ב כסלו ה'תשכ"ג)

272. . . די היסטאָרישע געשעענישן וועלכע האָבן געפירט צו חנוכה און צו י"ט כסלו האָבן געמיינזאַמע שטריכן, סיי אין זייער אינהאַלט און סיי אין זייערע אָנווייזונגען פאַר יעדן איינעם און איינע פון אונז אין אונזער טָג־טעגלעכן לעבן.

חנוכה דערמאָנט אונז די מסירת־נפש פון אַ הייפעלע אידן — די חשמונאים און זייערע נאָכפאָלגער — וועלכע האָבן געקעמפט צו פאַרהיטן די ריינקייט און אומ'פּשרות'דיקייט פון דער תורה הקדושה, אין אַ צייט ווען עס האָט געדרויט אַ פינצטערניש און צעמישעניש בנוגע ריינע אידישע אמונה און עכטע אידישע ווערטן. מיט דעם אויבערשטנס הילף און מיט פיל נסים האָבן זיי אויסגעקעמפט די ריינקייט און קדושה פון נר מצוה ותורה אור אין טאָג־טעגלעכן אידישן לעבן.

י"ט כסלו דערמאָנט אונז די מסירת־נפש פון דעם אַלטן רבי'ן, בעל התניא והשלחן ערוך, צו פאַרשפּרייטן די אינערלעכע ליכטיקייט פון תורה ומצוות דורך תורת הבעל־שם־טוב, זו תורת החסידות, און ווי אַזוי ער האָט דאָס אויך אויסגעקעמפט פאַר כלל ישראל, מיט ג־ט'ס הילף און דורך פיל נסים. און זינט דאַן — נאָענט צו 200 יאָר — איז חסידות אַ קוואַל פון תורה־אידישקייט אָן פּשרות פאַר עכט־אידישן לעבן אין אַלע טיילן פון דער וועלט.

און פּונקט ווי חנוכה דריקט אויס אין דריי הויפּט מאָמענטן, וועלכע ווערן סימבאָליזירט אין דער מצוה פון נר חנוכה, אונטערשטרייכנדיק: (א) די ריינקייט פון תורה (- אומבאַרירטער פּך שמן מיטן חותם פון כהן גדול), (ב) די נויטווענדיקייט צו פאַרשפּרייטן די ליכטיקייט פון תורה ומצוות אויך אין דרויסן (— על פּתח ביתו מבחוץ), און (ג) אין אַ שטייגענדער מאָס (— מוסיף והולך),

אַזוי אויך י"ט כסלו דריקט זיך אויס אין די זעלבע דריי הויפּט מאָמענטן, אין דער לאָזונג און שיטה פון יפוצו מעינותיך חוצה; (א) צו פאַרשפּרייטן אין אַ שטייגענדער מאָס (— יפוצו), (ב) די ריינע קוואַלן פון תורה און מצוות דורכגעדרונגען מיט ליכטיקייט און וואַרעמקייט פון חסידות (— מעינותיך), (ג) צו דערגרייכן און דורכנעמען אויך די וועלכע זיינען נאָך דערוויילע אין דרויסן (— חוצה). י"ט כסלו איז אייגנטלעך אַ המשך און דערגענצונג פון חנוכה . . .

(ממכ' ערב יוד־טית כסלו, ה'תשל"א)

273מיט פארגעניגין האָב איך באַקומען די ידיעה וועגען אייער התועדות — פאַרבריינגען אין דעם ליכטיקן טאָג י"ט כסלו, וואָס לויט דעם מאמר רז"ל איז, אכל בי עשרה שכינתא שריא, און לויט ווי רבינו הזקן איז מבאר דעם ענין (אין זיין אגרת הקדש סימן כ"ג) אַז ווען עס קלייבען זיך צונויף צען מענטשען אידען, איז דאָס אַליין בריינגט השראת השכינה, ובפרט ווען דער צוזאַמענקומען זיך איז כדי צו פייערען די באַפרייאונג פון נשיא ישראל רבינו הזקן בעל התניא והשולחן ערוך, וועלכער האָט זיך מוסר נפש געווען אויף אהבת ישראל, אהבת התורה ואהבת השם, און מען נעמט אָן דערביי גוטע החלטות בנוגע צו די אויבענדערמאנטע ענינים, איז דענסטמאָל די השראת השכינה ביתר שאת וביתר עז, און במילא איז דאַן אויך פראַן אַ באַזונדער הצלחה אין די החלטות טובות וואָס מען נעמט אָן, אַז זיכער וועט דאָס פאָרטזעצען דעם גאַנצען יאָר לויט די אָנגענומענע החלטות בשעת מעשה, און נאָך מיט אַ תוספת אויף דעם, וואָס דאָס איז אויך דער רמז פון דעם אופן מצות נרות חנוכה, אַז עס דאַרף זיין מעלין בקדש פון טאָג צו טאָג, און בפרט אין דעם חשך פון זמן הגלות, וואָס דאָס איז אויך איינע פון די חלוקים פון די נרות חנוכה צו די נרות פון בית המקדש, וואָס דאָרטן איז די צאָל ליכט אַלע מאָל גלייך, און באַ די נרות חנוכה איז — מוסיף והולך, און דאָס איז תלוי זה בזה, וויילע חנוכה ליכטלעך צינדט מען אָן משתשקע החמר נאָך זון אונטערגאַנג, און די נרות אין בית המקדש האָט מען אָנגעצונדען אַ לאַנגע צייט פאַר שקיעת החמה. דאָס איז פאַר אונז אַ מוסר השכל, אַז ווען דער אַרום איז ניט ליכטיג, קען מען זיך ניט באַנוגענען מיט די פעולות טובות היינט — אַזוי ווי נעכטען, און מאָרגען — אַזוי ווי היינט, נאָר מען מוז זיך אָנשטריינגען יעדער טאָג צוגעבען אויף דעם פריערדיקן טאָג ומעלין בקדש, און מיט דער געהעריגער ענערגיע און אָנשטריינגונג פאַרווירקליכט מען דאָס, און עס גייט בהצלחה.

(ממכתב כ"ז כסלו תשי"ג)

בנועם נודעתי זה מזמן על דבר יסוד הישיבה הק', ותוספת תענוג גרמו לי הידיעות, אשר התפתחה מעת הוסדה בכמות, ז. א. במספר התלמידים, וכן באיכות — טיב הלימודים.

ובודאי אשר התפתחות זו, תוסיף בכל אחד ואחד מהם חיזוק ועדוד לעשות עוד יותר ועוד יותר — כל אחד בענינו, להתפתחות הישיבה, וכאמור הן בכמות והן באיכות.

שהרי כל אחד ביכולתו לעשות שני הענינים, כיון שלכל אחד מישראל, הן גוף והן נשמה, הן נפש האלקית והן נפה"ב,

274ובכל חלקים אלו נצטוה לעבוד את בוראו וקונו, נותן התורה ומצוה המצות, וכדבר משנה אני נבראתי לשמש את קוני.

ומסוגלים ימים אלו להחלטות טובות ולהתחלת פעולה בכל האמור, שהרי עתה באנו מיום הבהיר, זה היום יט' כסלו שהוא, בלשון הרב נשיא ישראל הוא כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) במכתבו לבנו כ"ק מו"ח אדמו"ר — זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, „החג אשר פדה בשלום נפשנו ואור וחיות נפשנו ניתן לנו וכו'*) להמשיך גילוי אור פנימיות תורתנו הק' וכו' שיאיר בפנימיות נפשנו וכו' לגרש מאתנו כל מדה רעה ומגונה מהמדות הטבעיות, כי אם כל עשיותינו וענינינו (הן בעבודה היינו תפלה ותומ"צ, והן בעניני עולם המוכרחים לקיום הגוף) יהיו בכוונה אמיתית לשם שמים אשר חפץ ה' כו'".

ונכנסנו לימי חנוכה, אשר ענינם, אשר אף שבחוץ שקעה החמה צריך להדליק נר ה'*) נשמת אדם ונר מצוה תורה אור, ובאופן דמוסיף והולך מיום ליום, ולא להסתפק בהנוגע לעצמו, כי אם על פתח ביתו מבחוץ דוקא, והרמז מובן, וכהודעת רז"ל אשר אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו,

לכאו"א ניתנו הכחות הדרושים למלאות תפקיד קדוש זה, וכציווי הבורא — בשמחה ובטוב לבב דוקא, וכדברי המורה הגדול הוא רבנו הרמב"ם בי"ד החזקה שלו, סוף הלכות לולב.

(ממכתב כ"ז כסלו תשי"ח)

לאחרי הפסק ארוך קבלתי מכתבו מערב יום הבהיר, י"ט כסלו, ראש השנה לתורת החסידות ודרכי החסידות —

שעל פי כ"ק מו"ח אדמו"ר, ובלשון אביו כ"ק אדמו"ר, ענינו להמשיך פנימיות התורה והמצות ופנימיות ועצמות א"ס ב"ה שיאיר בפנימיות הנפש, עד שכל מציאותנו יהי' אליו ית' לבד. עכ"ל. ולהעיר, אשר כל היודע מהלך הנפש של אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע הרי כל כולו הי' שקוע בפנימיות ועצמיות, ואף על פי כן בהזכירו פנימיות הנפש מיד מוסיף ביאור „עד שכל מציאותנו כו'", היינו העצם והתפשטות כו', שהגוף בערך הנשמה הוא על דרך התפשטות ועצם, —

שלכן תקותי חזקה שלעת קבלת מכתבי זה כבר הוטב מצב בריאותו ויבשר טוב בזה, ובפרט שכתב מכתבו בערב יום הבהיר והמענה נכתב בימי החנוכה, שזה וגם אלו — ענינם להפיץ נר מצוה ותורה אור, ובאופן דמוסיף והולך מוסיף ואור בכל יום, והוספה באור ברוחניות — מביאה הוספה בגשמיות, כי ישראל גוי אחד בארץ, המאחדים רוחניות וגשמיות. ובזה גם כן בריאות275הגוף, וכידוע פתגם המגיד, שיט כסלו הוא יום הילולא שלו, אַ קליין לעכל אין גוף מאַכט אַ גרויסע לאָך אין דער נשמה, שלכן בריאות הגוף „מדרכי ה' הוא".

(ממכתב נר ה' דחנוכה, תשכ"ג)

. . . ויהי רצון שיבשר טוב בכ"ז, טוב כפול (טוב העליון הגנוז שבא בטוב הנראה ונגלה).

מצו"ב ד"ה פדה בשלום — הנאמר זה יובל שנים, בשנת — עזרת,

ע"י כ"ק אדמו"ר (מוהר"ר שלום דובער) נ"ע,

וחזרו עליו ברבים בההתועדויות,

ד"יום בשורה" יום יט כסלו יום הששי „שהוכפל בו כי טוב, יום הילולא רבא דרבנו הקדוש נ"ע"

ודיום כ' כסלו — שביום זה נתפרסמה הגאולה והייתה השמחה גדולה וכו', ובמיוחד בשנה זו שהוא גם יום השבת (והעלי' והמשכת התענוג) של יום יט' כסלו,

ובודאי ישתדל שילמדו אותו ברבים וביחיד בימים שלאחרי זה, ובפרט בימי חנוכה הבע"ל, ימי פירסומי ניסא דפך השמן, רזי דרזין דאורייתא,

276ובאופן דמוסיף והולך ואור.

ובשנה זו, שהיא תמימה (להביא את חדש העבור) וחדשי' שלימים (חשון וכסלו מלאים) — תהי' התמימות והשלימות בכל עניני השנה, הגשמיים והרוחניים, הכלליים והפרטיים,

ובפרט אשר תיכף לראש השנה

— הן בחו"ל והן באהקת"ו, שגם שם ר"ה שני ימים, ואפילו בזמן שהיו קובעין על הראי' (לבנ"י אשר בגולה ולרוב בני ארץ ישראל, ולפעמים רבות — אפילו בירושלים עצמה) —

הוא יום שבת קדש, אשר אין עצב עמה, ופרש שבתכם לא קאמר, ואדרבה — עליו נאמר ברכת ה' היא תעשיר ומענגין אותו — מלמעלה ולמטה — עונג גשמי ועונג רוחני גם יחד.

(ממכתב מוצש"ק כ"ף כסלו, ה'תשכ"ז)

277והנה בקשתי שימסרו לו ולכיו"ב מאנ"ש — לתת בשמי מעות חנוכה לאלו מחבריהם הלימדים דא"ח בתוספות הסברה, שפשיטא שאין בזה ח"ו הפלי' כלפי האחרים, אלא שאלו מביניהם הלומדים דא"ח ההתקשרות יתירה יותר, ובפרט ע"פ המבואר בתניא ריש פרק ה' בענין היחוד נפלא שאין יחוד כמוהו וכו', שמזה מובן שאלו מהם הלומדים אותו הלימוד עצמו שגם אני לומד, ע"י ההתאחדות בהלימוד מתאחדים גם הלומדים, ותכונה מיוחדת בזה דוקא בלימוד פנימיות התורה, כמבואר בארוכה במ"א. והנקודה בזה, שפנימיות התורה אין בזה פנים ואחור, שניות, כיון שתוכן הלימוד ופנימיותו מדבר באלקות, בספירות וכו' משא"כ בלימוד נגלה דתורה (עאכו"כ ענין של חכמה סתם, חכמה חיצונית להבדיל) שבנגלה מדובר ע"ד אוחזין בטלית ופנימיות הדברים ענינים רוחנים כמבואר בכ"מ, וכמו שאין יחוד מוחלט בהלימוד עצמו כמו"כ אין יחוד גמור בהלומדים וק"ל.

ובטח ימלא בקשתי כפי יכולתו ויודיע התוצאות, והשי"ת יצליחו לבשר טוב בטוב הנראה והנגלה הן בגשמיות והן ברוחניות ובהמקור לטוב זה, כהמאמר אין טוב אלא תורה שממנה משתלשל הטוב בעולם.

(ממכתב כ"ו כסלו תשי"ז)

נעם לי לקבל מכתבו מיום הבהיר י"ט כסלו, יום גאולתנו ופדות נפשנו, בו כותב אודות ההתועדויות בשבועות שעברו, ובודאי ימשיך במנהגו הטוב זה, לכתוב שנדברו יראי ה' איש אל רעהו וגו'. והרי ודאי שדברי ההתעוררות יפעלו סו"ס פעולתם, וכמרז"ל גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. ובטח ישתדל להרבות מספר המשתתפים מחוגים ההולכים ומתרחבים מזמן לזמן וכדרישת השעה. והרי זוהי הוראת ימי חנוכה — שמוסיף והולך מיום ליום בענינים דנר מצוה ותורה אור ומאור שבתורה זוהי פנימיות התורה, הנקראת בשם שמן, וכמבואר בכ"מ, והשי"ת יזכהו שיהי' מהמשתדלים בזה ככל הדרוש.

(ממכתב אדר"ח טבת תשי"ז)