113

מפני "דקא יהיב אגר מלאכתו ואינו נוטל שכר על שמירתו". כלומר, אע"פ שהשוכר יש לו הנאה מהחפץ (בזה ש­משתמש בו), מ"מ לא נעשה עי"ז שומר שכר, לפי שהנאה זו לא באה בתור שכר על שמירתו, שהרי "יהיב אגר מלאכתו", ומכיון ש"אינו נוטל שכר על שמירתו" הרי הוא שומר חנם.

וטעמו של המ"ד דדינו כשומר שכר הוא — "הואיל ולהנאתו הוא אצלו אע"פ שנותן שכר פעולתו ש"ש הוא דאי לא יהיב שכר הוי שואל וחייב באונסין השתא דיהיב לי' אגרא לא הוי שואל והוי ש"ש". ומלשון רש"י משמע, דבעצם הי' צ"ל לשוכר דין שואל, אלא שמכיון ד"יהיב לי' אגרא לא הוי שואל והוי ש"ש".

כלומר, אין הפירוש שמ"ד זה ס"ל שהתחייבותו של השוכר לשמור החפץ היא בגדר תשלום נוסף (לדמי השכירות עבור הנאתו מהחפץ), ונמצא שהנאת ה­חפץ היא קבלת שכר על שמירתו ולכן הוי שומר שכר^יא — אלא כל חיובו של השוכר הוא מפני שהחפץ נמצא אצלו "להנאתו" דבזה נעשה כמו שואל^יב (ורק מחמת ד"יהיב לי' אגרא לא הוי שואל (ממש) והוי (רק) ש"ש").

הסברת הענין: קיים חילוק יסודי בין סיבת חיובי השומרים (שומר חנם ושומר שכר) וחיובי השואל: השומר כשמו כן הוא — שענינו, וקיבל על עצמו והתחייב לשמור חפצו של פלוני עד שיחזירנו בשלימות לבעליו^*12 [וסיבת החילוק בין חיובי שומר חנם ושומר שכר — דשומר שכר שמקבל שכר על שמירתו חייב לשמור החפץ בשמירה מעולה יותר^יג, לשמור גם מגניבה ואבידה, ושומר חנם שאינו מקבל שכר על שמירתו דיו ב­שמירה פחותה ופטור על גניבה ואבי­דה]; משא"כ חיובי השואל אינם באים (רק) מהתחייבותו לשמור^יד החפץ של ה­משאיל, אלא דהוי (גם) כאילו קנה ה­חפץ^טו לגמרי ובמילא חייב להחזירו (ע"ד הלואה), דמכיון ש"כל הנאה שלו"^טז קנה את החפץ^טו להתחייב גם באונסין (שאין שייך להשמר מהם, אין גדר שמי­רה בהם^טו).

וזוהי כוונת רש"י בביאור דעת המ"ד דשוכר הוי כשומר שכר — "הואיל ול­הנאתו הוא אצלו": יסוד חיובו של שוכר (למ"ד זה) הוא לא מחמת התחייבותו ב­שמירת החפץ, אלא משום שהחפץ נמצא אצלו (לא לשם שמירת החפץ עבור ה­מפקיד, אלא להיפך—) "להנאתו", שיכול להשתמש בו — כמו השואל; אלא מכיון ד"יהיב לי' אגרא לא הוי שואל והוי

The Lubavitch Library · chabadlibrary.org