Toldos 1

א. עה"פ^א „ויעתק משם ויחפור באר אחרת ולא רבו עלי' ויקרא שמה רחובות ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ", מעתיק רש"י; „ופרינו בארץ" ומפרש: „כתרגומו^ב וניפוש בארעא".

וכתבו המפרשים^ג בכוונת רש"י: דלכאורה „ופרינו" הוא לשון עבר, וכיון שאמר „כי עתה הרחיב ה' לנו", איך יאמר „ופרינו — כבר — בארץ"! לכן כתב רש"י שפירוש „ופרינו" כאן הוא „וניפוש", בעתיד.

אבל בפשטות אא"פ לומר כן — דהרי מצינו בתורה פעמים הכי רבות^ד תיבות בלשון עבר והוא"ו שבראשן מהפכתן לעתיד, וא"כ פשוט גם בנדו"ד שפי' „ופרינו" (בוא"ו) הוא שנפרה בעתיד, ואין כאן קושיא, ואין צורך לרש"י לפרשו (כמו שאינו מפרש בשאר המקומות).

גם צלה"ב; רש"י מפרש תיבת „ופרינו" — ולא תיבת „בארץ" [כי „בארעא" המועתק ברש"י — אינו מוסיף ביאור בתיבת „בארץ"], וא"כ למה מעתיק גם תיבת „בארץ"?

ב. הביאור בזה;

„ופרינו" הוא מלשון „פרי" ופי' הכתוב הוא „ונעשה פירות". ומכיון שהמדובר הוא ב"לנו" — בבנ"א, שהם יעשו פירות, הכוונה בזה שיפרו בבנים ובנות^ח, ע"ד מ"ש^ו „פרו ורבו בו'".

ג"

לאידך גיסא מובן שנדו"ד אינו דומה להתם:

בפסוק „פרו ורבו גו'" פרש"י; „אם לא אמר אלא פרו הי' אחד מוליד אחד ולא יותר, ובא ורבו שאחד מוליד הרבה"^ז, כלומר שגם על ולד אחד מתאים הלשון „פרו". אבל בנדו"ד ש"ופרינו" בא בהמשך ל"כי עתה הרחיב ה' לנו (וכתוצאה מזה) ופרינו בארץ", אין מסתבר כלל כי הכוונה היא ש"אחד מוליד אחד ולא73יותר", היינו שלא יהי' עקר — כי אין זה „הרחיב" כלל!

ובמילא מובן ש"ופרינו" כאן הוא בדוגמת מ"ש^ט „לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהי' הארץ שממה גו' מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה גו'", שפירוש „תפרה" הוא, שיהיו בארץ הרבה בנ"א. ועד"ז כאן^י פירוש „ופרינו" — „שאחד מוליד הרבה".

אבל עפ"ז קשה ביותר: הרי לא היו ליצחק ולרבקה רק שני בנים, יעקב ועשו, ואיך נופל ע"ז לשון „ופרינו" (הבא בהמשך ל"הרחיב")^יא?

ולכן פרש"י שאין כוונת „ופרינו" לולדות (כמו „פרו ורבו גו'"), כ"א „וניפוש", וכבר כתב רש"י פי' תיבה זו עה"פ^יב „שם האחד פישון גו'" פרש"י: „וע"ש שמימיו מתברכין ועו^* לין ומשקין את הארץ נקרא פישון, כמו^יג ופשו פרשיו", היינו שדבר זה עצמו מתרבה ומתגדל. ועד"ז כאן הכוונה שיצחק בעצמו יהי' בריבוי וגדלות וכו'^יד, וכמ"ש^יח „ויגדל האיש וילך הלוך וגדול עד כי גדל מאד. ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה גו'"^י.

אמנם עפ"ז למה מביאו רש"י בשם התרגום — הו"ל לפרש כן מעצמו מצד הכרח הנ"ל בפשט הכתוב^כא?

והטעם ע"ז; ברוב המקומות שכתוב בתורה הלשון „פרו" וכיו"ב, מפרש התרגום „פושו" וכיו"ב, היינו שלדעת התרגום, גם כשאיירי בהולדת ולדות (— עשיית פירות), יש בזה גם התוכן של „פשיון" (כי עי"ז מתרבה גם המוליד עצמו). שמזה מובן — לדעת התרגום — שכשהפי' של „ופרינו" הוא רק ריבוי בעצמו, כבנדו"ד, אין פי' זה יוצא מן הכלל לגבי שאר המקומות, כי בכל מקום כלול תוכן זה בפי' התיבה.

ולכן מציין רש"י להתרגום, ללמדנו,74שאין פי' זה („וניפוש") בסוג „ולא מצאתי לו חבר", כי בכל המקומות יש בו תוכן זה.

ג. אולם לכאורה, כללות פי' זה אינו מוכרח: יש לפרש ש"ופרינו" הכוונה לולדות (פירות), ואעפי"כ מתאים זה ל"הרחיב ה' לנו", ע"פ מש"כ רש"י כבר בפ' וירא^יח: „בני בנים הרי הן כבנים", וא"כ אפ"ל שקאי על בני יעקב^יט, שהיו שנים עשר (ודינה^כ) ?

לכן מעתיק רש"י בתחלת פירושו „(ופרינו) בארץ" (ובמילא כותב גם בפירושו — „(וניפוש) בארעא") — ובני יעקב הרי לא נולדו בארץ (גרר — וגם לא בארץ ישראל בכלל^כא), כ"א בחו"ל, ובמילא לא קאי „ופרינו בארץ" עליהם.

עוד יש לדייק בפרש"י זה; למה מעתיק לשון התרגום — הו"ל לכתוב „כתרגומו" ותו לא — כמנהגו במקומות רבים, והלומד יראה בתרגום פסוק זה?

והביאור; בתרגום כאן שתי גרסאות ; א) ויפשיננא. ב) וניפוש. ומעתיק רש"י לשון התרגום ללמדנו שגירסא הנכונה היא „וניפוש"^כב — ואף שאין ענין פירוש רש"י להודיענו גירסת התרגום — כאן ה"ז נפק"מ בפי' פשוטו של מקרא: „ויפשיננא" פירושו שהוא יפיש אותנו, וקאי על „ה'"" המובא לפנ"ז בכתוב, „וניפוש" פירושו שאנו (מעצמנו) ניפוש^כב, וקאי על יצחק וביתו.

ד. מ"יינה של תורה" שבפרש"י זה; רש"י מעתיק לשון התרגום „וניפוש בארעא" — היינו שבפסוק ישנם ב' ענינים; א) „כי עתה הרחיב ה' לנו" — הו"ע הבא מלמעלה. ב) „וניפוש בארעא" — הו"ע עבודת האדם. ומרמז רש"י שהתכלית של „הרחיב ה' לנו" היא — „וניפוש בארעא", שהאדם יעבוד, תכלית כוונת בריאת העולם והאדם24) ע"י הקב"ה („הרחיב ה'") היא שהאדם ייגע ויעבוד בזה, וכמ"ש^כח „אדם לעמל יולד". ואופן העבודה הוא: „וניפוש בארעא", שהאדם יעבוד עם העולם ועניניו עד שמגיע לדרגא שהאדם כביכול מוסיף („וניפוש") על הבריאה כפי שהיא נבראה ע"י הקב"ה — היינו שמגלה אלקות (ע"י תומ"צ) גם במקום כזה שמצד הבריאה אין אלקות בגילוי שם^כח. וכמרז"ל^כז „נעשה שותף ל־75הקב"ה במעשה בראשית" [ויתרה מזה אחז"ל^כח „מה הקב"ה בורא עולמות אף אביכם בורא עולמות"].

אמנם יש מקום לטעון; איך אפשר הדבר? מכיון שהקב"ה ברא את העולם, והוא בראו בהגבלות אלו, איך יכול בנ"א או מלאך — נברא — להוסיף בזה?

הנה גם זה מרומז תחלה בכתוב; „כי עתה הרחיב ה' לנו", היינו שגם הכח ע"ז שיוכל האדם („לנו") להרחיב ולהוסיף בהבריאה, בא מהקב"ה, שהרחיב ונתן לבנ"י כח שלמעלה ממדידות והגבלות, ולכן ביכולתם (ובמילא — תפקידם) לבטל הגבלות העולם ולהרחיבו

ברוחניות ובמילא גם בגשמיות — כי עי"ז מוסיפים ברכה ונתנה הארץ יבולה גו', ואה"ק היא כצבי^כט שהמקום הגשמי מתפשט כו'

ה. והנה ענין זה מרומז גם במ"ש^כ „אנכי ה"א המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו" — דגם כאן ב' ענינים; א) „אנכי ה"א המעלך מארמ"צ" — הו"ע הבא מלמעלה. ב) „הרחב פיך (ואמלאהו)" — האדם צריך לעשות — להרחיב את הפה^לא יותר מכפי76שהוא מצד הבריאה (וכנ"ל שהאדם צריך להוסיף ולהרחיב את הבריאה).

וגם בזה צלה"ב: מכיון שהקב"ה ברא את הפה באופן מסוים, וכמ"ש^לב „מי שם פה לאדם וגו' הלא אנכי ה'" — איך אפשר שבן אדם ירחיב את הפה?

ע"ז בא התירוץ ב(תחלת) הכתוב; „אנכי ה"א המעלך מארץ מצרים"; „ארץ מצרים" ארץ במצרים גבולים וכו'^לב, והקב"ה „העלה" את בנ"י ממצרים וגבולים אלו — (ואדרבא ופרינו בארץ) — שמדייק ואינו כותב „המוציאך" (כברוב המקומות), כ"א „המעלך"), היינו שהעלה אותם הקב"ה למעלה מהגבלות, ולכן יכול וצ"ל „הרחב פיך" (והעולם) — לבטל את ההגבלות^לד.

זהו רצונו של הקב"ה בבריאת העולם שבנ"י יוסיפו עלי' ע"י עבודתם, והוא הנותן להם כח ע"ז, כנ"ל.

[וזהו גם הביאור (בפנימיות הענינים) בטענת טורונסרופוס הרשע238) „אם אלקיכם אוהב עניים מפני מה אינו מפרנסם וכו' (ונתינת הצדקה) מחייבתן לגיהנם", ותשובת ר"ע ע"ז: „ואנן קרוין בנים וכו'" — היינו שהוא טען, דמכיון שהקב"ה ברא את העניים באופן דעניות, איך יתכן שמישהו יוסיף בזה (ע"י נתינת הצדקה^ל), וע"ז ענה לו ר"ע שבנ"י הם בניו של הקב"ה, (שעי"ז מובן; א) שצריך לתת צדקה — כפשט הש"ס, ב) איך יכולים לשנות סדר הבריאה, כי) הם „חלק אלוקה ממעל ממש כו' כמו שהבן כו'"^כח, ויש לבנ"י כח שלמע' מהגבלות, ובמילא (לא רק שאין זה היפך רצונו, כ"א) זהו רצונו, ואדרבה; הוא הנותן הכח על זה].

ומפורש בכתוב זה שהקב"ה מבטיח ונותן עוד יותר: לא רק שנותן כח לפני העבודה, כ"א שמסייע הוא גם אח"כ, שהעבודה תעשה פרי ותגיע לתכליתה, שתפעול הוספה בהעולם — כדמסיים: „ואמלאהו" — ע"י שהאדם יעשה חלקו „הרחב פיך", מובטח הוא כי „ואמלאהו", שהקב"ה ימלא „פיו".

וגם ענין זה מרומז בהכתוב דפרשתנו: „ופרינו בארץ" אינו ל' של תפלה או בקשה וכיו"ב (שספק אם יהי' כן בפועל^לח), כ"א הוא ל' ודאי — כי כנ"ל מובטחים, שאם ממלאים77רצונו של הקב"ה ועובדים העבודה של העולם „בארעא" — לשון תרגום שהוא דורש, בודאי מגיעים להתכלית, — שגם בהם נעשה דירה לו ית'.