Mikeitz 2

א. ותדעב כל ארץ מצרים ויצעק העם אל פרעה ללחם ויאמר פרעה לכל מצרים לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו^א. ופי' רש"י (לאחרי שמפרש תחילת הפסוק; „ותרעב כל ארץ מצרים", מעתיק סיפא דקרא „אשר יאמר לכם תעשו" ומפרש); „לפי שהי' יוסף אומר להם שימולו וכשבאו אצל פרעה ואומרים כך הוא אומר לנו אמר להם כו'" (כדלקמן ס"ג).

וצריך להבין; הלא בהפסוק כתיב „ויצעק העם אל פרעה ללחם ויאמר פרעה גו' לכו אל יוסף" שהוא ע"פ אמירת פרעה ליוסף לפני זה^ב „ועל פיך ישק כל עמי" — וא"כ מענה פרעה מובן בפשטות, ומה צורך בפירוש בכלל?

אפילו את"ל שיש הכרח לפירוש — הרי רש"י הודיע יסוד פירושו (וחוזר עליו כמה פעמים) שלא „באתי א לא לפשוטו של מקרא ולאגדה המיישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו"^ג — ומנ"ל לרש"י בפשוטו של מקרא שמקודם לזה היו אצל יוסף, ושיוסף אמר להם שימולו ושאח"כ הלכו אל פרעה?

גם קשה; אדרבא, מל' הכתוב (שפרעה אמר להם) „אשר יאמר (לשון עתיד) לכם תעשו" (ולא „אשר אמר" — לשון עבר), משמע שעדיין לא אמר להם יוסף דבר בענין זה.

ב. והנה יש מפרשים^ד אשר אריכות לשונו של פרעה מכריחה לומר שלפני צעקת המצריים אל פרעה הי' להם מו"מ עם יוסף; אם נאמר שתחילה באו המצריים בצעקתם אל פרעה והוא שלחם אח"כ ליוסף, הי' לו לומר: „לכו אל יוסף" ותו לא; ומזה שהוסיף בדבורו; „אשר יאמר לכם תעשו" מובן שהם כבר היו אצל יוסף ושהוא אמר להם דבר שלא רצו לעשות — וע"ז בא מענה פרעה אשר יאמר לכם תעשו.

ג. להלן, בהמשך פי' רש"י זה, אומר: „וכשבאו אצל פרעה ואומרים כך הוא אומר לנו אמר להם למה לא צברתם בר והלא הכריז לכם ששני הרעב באים אמרו לו אספנו הרבה והרקיבה אמר להם אם כן כל אשר יאמר לכם תעשו הרי גזר על התבואה והרקיבה *^ו מה אם יגזור עלינו ונמות"'.

ד. עוד צריך להבין בתוכן וענין פירוש רש"י (והמדרש);

א) מה הי' טעמו של יוסף בדרישתו מהמצרים שימולו (ובפרט היפך רצונם) 0) — איזו תועלת תגיע מזה^י ?

ב) עה"פ^יא „ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" פירש"י שדמכם היינו „השופך דם עצמו"; ז. א. שע"פ דרך הפשט אסרה תורה לשפוך דם עצמו (אף שלא יבוא עי"ז לחולי או למיתה. וכאיסור של „דמו לא תאכלו"^יב, שבפסוק הקודם, שהוא כמפורש ברש"י „דם מן החי").

[ועפ"ז מובן בפשטות ענין ששקו"ט בו רבים למה לא מל א"א את עצמו קודם שנצטוה — אף שגם אז קיים „כל התורה כולה עד שלא ניתנה"^יג —

כי הוא לפי שנצטווה לא לשפוך דמו. ופשוט שאין מקום ואין זה הידור לקיים מצוה שלא ניתנה — כשנצטווה שלא לעשותו, משא"כ כשנצטווה על המילה, הרי ציווי מפורש זה דוחה ומבטל בנדו"ז האיסור של שפיכת דמים]^יד.

ולפי"ז אינו מובן; איך הי' יוסף אומר להם (להמצרים) שימולו, והלא דבר זה הוא איסור של שפיכת דמינו שהם ככל ב"נ מיזהרים עליו^יג?

ה. והביאור בזה;

עה"פ^י „אתה תהי' על ביתי ועל פיך ישק כל עמי" פרש"י: „ישק יתון יתפרנס, כל צרכי עמי יהיו נעשים על ידך כו'" היינו שעל יוסף הוטל139לפרנס את כל צרכי המצרים במזון וכו'. ויוסף קיבל זה על עצמו, למלא תפקיד זה — שהי' ידוע ומפורסם לכל המצרים — כמו שמצינו בפסוקים שלאח"ז^יז; „ויצא יוסף וגו' ויעבור בכל ארץ מצרים . . . ויצבר יוסף בר כחול הים הרבה גו'"".

והנה עפ"ז כאשר „ותרעב כל ארץ מצרים ויצעק העם אל פרעה ללחם" אינו מובן כלל למה צעקו המצרים אל פרעה ללחם? והרי כל צרכי פרנסתם ומזונם הם ע"י יוסף? ועכצ"ל שקיצר הכתוב בדבר הפשוט^יח שבודאי מתחילה באו אצל יוסף לבקש מזון כי הוא השליט בכל ארץ מצרים, ורק לאחרי שלא מילא את בקשתם באו לצעוק אל פרעה. ומה שיוסף לא מילא הבקשה הרי זהו תפקידו? — עכצ"ל שיוסף ביקש מהם דבר מה (ע"ד שמצינו שקנו בכסף וכו'), שהם לא הסכימו לעשותו ולכן הלכו לצעוק אל פרעה מלכם. ומהו דבר זה שיוסף דרש מהמצרים ולא רצו לעשותו ? — מתוכן הפרשיות והפסוקים שלמדנו כבר מקודם (לפני התיבות „אשר יאמר לכם תעשו") מובן „שהי' יוסף אומר להם שימולו", כדלקמן.

ו. וביאור הענין;

כשציווה הקב"ה לאברהם למול את (עצמו ו)בני ביתו, אמר לו (בפ' לךלך^יט) „המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך גו'", שבפשטות — הטעם על ציווי זה הוא: יליד ביתו ומקנת כספו — ברשותו הם וטפלים לו — ולכן מוטל עליו החיוב ש"המול ימול" כאו"א מהם.

עפ"ז — כיון שיוסף הוא „השליט על הארץ"^כ, והי' נתון „על כל ארץ מצרים"^כא ובלעדו „לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים"^כב, היינו שהיו נתונים תחת שלטונו^כג וברשותו כמקנת כסף, א"כ הסברא נותנת בפשוטו של מקרא שיש עליו חיוב להשתדל שיהיו נימולים^כד.

ובזה יומתק דיוק ל' רש"י; „לפי שהי' יוסף אומר להם שימולו"^כג (לא „לפי שיוסף אמר", אלא — אומר בתמידות) ז. א. שלא פעם אחת אמר להם שימולו, אלא שהי' תובע מהם תמיד (וכמובן, ביתר שאת בעת שהחל הרעב^כ ובאו אליו בתור „השליט על הארץ").

140ויתירה מזו — ע"פ הנ"ל שמחויב יוסף להשתדל שימולו, מוכרח לומר שכשחזק הרעב בארץ מצרים ומוכרחים היו לפנות אל יוסף, מחוייב הי' יוסף לא למכור בכסף וכו' — כ"א לומר להם בתור תנאי — שימולו.

ז. והנה כאשר „ויצעק העם אל פרעה ללחם" שהוא המלך ויוסף הוא רק משנה למלך ופרעה אמר להם „לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו" — היינו שהוא (פרעה) אינו מתערב בזה ולא יצווה את יוסף שיתן להם מזון (גם אם לא ימולו) — מובן שהי' צריך לומר טעם ונימוק ע"ז.

וטעם זה מפרש רש"י — „הרי גזר על התבואה והרקיבה", כלומר; באם הענין שאין להם „לחם" (וצועקים אליו (אל פרעה) ללחם) הוא מצד סיבה טבעית, אז מקום שיצוה את יוסף שיתן להם לחם.

אבל מכיון שהטעם שאין להם לחם הוא (בלתי טבעי) מצד גזירת יוסף^כז, הרי:

לא תהי' תועלת אם יצוה את יוסף ליתן להם בר, שהרי גם כשיוסף יתן להם בר (עפ"י ציווי פרעה) יגזור שיורקב גם בר זה^כח,

אבל אין טעם זה מספיק כלל, שהרי לשעה (עד שתרקב) בודאי תועיל, וגם אח"כ אולי לא יגזור וכו', ואפילו יגזור — לא הפסידו דבר. ולכן עכצ"ל שיש בזה (בציוויו להכריח את יוסף) חשש להיזק והפסד לגבי מצבם בעת צעקתם ללחם — מיתה במשך הזמן ברעב. ואין היזק גדול מזה — אלא מיתה תיכף. וזהו שמוסיף רש"י בדברי פרעה (שאין לו שליטה על יוסף, לצוות עליו דבר שהוא נגד רצונו, ואדרבא, נהפוך הוא; כיוון שבכוחו של יוסף לגזור כו' ו)"מה אם יגזור ונמות".

אבל עדיין מקום להשיב: כיון שיוסף צדיק הוא (שלכן גזירות שלו מתקיימות) אין חשש שיגזור מיתה על העם, שהרי אין הם מכריחים אותו ומצווים עליו — ולכן עכצ"ל שאמר פרעה „עלינו" — שהוא המכריח, והם — שגרמו לכך.

ודבר זה, שפרעה אמר להם שבכחו של יוסף לגזור עליהם שימותו — מרומז הוא גם בלשון הכתוב „אשר יאמר לכם תעשו";

„אשר יאמר לכם (ל' עתיד) תעשו" משמע שכוונתו (לא רק לענין שכבר אמר להם (המילה), כ"א) שגם אם יאמר להם, בעתיד, דבר שלא אמרו^כ, עליהם לעשותו.

ואינו מובן; למה חשש פרעה ש־141יוסף יצוה אותם דבר נוסף על מה שציווה אותם מכבר — שימולו.

ולכן מפרש רש"י שבל' „אשר יאמר לכם (בעתיד) תעשו" מרומז הטעם שמוכרחים לעשות כמו שאמר להם יוסף ושאין ביכלתו (של פרעה) לצוות את יוסף שיתן להם בר (נגד רצונו), כי אפשר שיאמר בעתיד (גם) מה שלא אמר ע"ע, ולכן גם בנוגע לעונש „מה אם יגזור (בעתיד) עלינו ונמות".

ח. ויש גם בפי' זה של רש"י מעניני ה"יינה של תורה"^כ;

מבואר בכ"מ^לא בההפרש שבין יוסף להשבטים, שיוסף להיותו מרכבה דאצי', לא היו אצלו עניני עוה"ז מציאות התופסת מקום ולא הטרידוהו כלל וכלל, אשר לכן הי' יכול להיות מלך מצרים, מקום שהוא תכלית השפלות, הירידה והטרדה שבעוה"ז, ועכ"ז הי' בתכלית העלי' והדביקות באלקות. משא"כ השבטים להיותם בחי' מרכבה דבריאה, הוצרכו להיות בהתבודדות מהעולם. ולכן בחרו להיות רועי צאן, בכדי שעניני עוה"ז לא יטרידו אותם מעבודת ה' וכו'.

ומפרש"י שלפנינו למדין עוד יתירה מזו, שלא זו בלבד שעניני עוה"ז לא הטרידו אותו מדביקותו ועבודתו לקונו, אלא שפעל והשפיע גם בהעולם שמחוץ הימנו; ולא עוד אלא שהכריח את אנשי מצרים, שהיא ערות הארץ, שימולו, ולהכניע בזה38) את בחינתם (שהם „שטופי זימה" 38)); ועד שגם פרעה בעצמו, מלך מצרים, — ציווה עליהם לשמוע אל יוסף ולמול את עצמם.